כשא' ואני עברנו לגור יחד אחרי משהו כמו 8 חודשי היכרות, הוא הביא איתו את הספרים שלו. לא שהוא קורא, א', אבל הוא כנראה חשב שזה משהו שצריך שיהיה לך וא' הוא קונפורמיסט אדוק, ככה שלא היתה לו ברירה. הרמן הסה, גרוסמן, קונדרה וז'ורז' אמאדו, זה היה פחות או יותר כל המבחר ועד היום הם עומדים בין הספרים שלי, את רובם לא קראתי אבל עדיין משעשע אותי לפתוח אותם ולמצוא בעמוד הראשון, בדפוס, לא בכתב, את הכיתוב: מספרי א. ס., אולי מפני שהוא חשש מזה שמישהו יקח ולא יחזיר לו אותם. פייר, לא נראה לי שהפטנט הזה עובד.
כבר הרבה שנים לא קראתי ספר של אמאדו וזה משהו להצטער עליו כי אהבה כל כך גדולה לאנשים ולפשטות, כזאת שאין בה אפילו לא גרם אחד של ביקורת כלפי תרבות ואמונות, שמכבדת דרבוקות ומזוזות וחתולים שחורים לא פחות ולא יותר ממוצרט ושפינוזה, זה לא דבר מאד שכיח, בטח לא כאן ועכשיו, ואצל אמאדו האהבה הזאת היא מידבקת כי הוא מספר ככה שאת קצת מצטערת על זה שאת לא יכולה פשוט לשבת באיזה בר ולשמוע את זה, יד ראשונה, מסביב חברים, וזה שרובם גנבים, זונות או סרסורים זה לא מזיז לך, הרי אלה חברים, אנשים שיהיו מוכנים למות בשבילך, לא כי יצא להם משהו מזה, סתם, כי הם חברים שלך וזה מה שחברים עושים.
זה כאילו דילוג מעל לכותרות ותיאור של היומיום ושל הדברים הקטנים, ככה שגם בזמן שמישהו גונב או מסרסר אפשר לראות את הדאגות או הפחדים או האהבות שלו ואפשר לחבב או לשנוא אותו, לא חשוב, אבל לא מפני שהוא גנב אלא מפני שמכירים את כל היתר.
אמאדו מספר סיפורים ומצייר ציורים ובפלטה שלו יש אלף צבעים וזה כיף, קודם כל כיף, רק אחר כך את מבינה שבמקומות שהוא מספר לך עליהם לא היית מעזה להסתובב, לא לבד ולא ביחד, ובבר ההוא, זה שרצית לשבת בו ולשמוע מיד ראשונה, אשה שהיתה מתהלכת לבד לא היתה יכולה להגיע לשום מקום. עם הזמן את גם קצת כועסת, על המיזוגניות ועל האידאליזציה, שכן, את מבינה אותה ויש לזה מקום, בטח בעולם שבו אנשים כאלה הם לגמרי שקופים כל עוד הם לא שמים לאף אחד רגל, אבל אפשר היה להגזים עם זה קצת פחות.
אם זה היה קצר יותר זה באמת היה מושלם, אבל הגיע הרגע שבו זה קצת נמאס והתחלתי לדלג ואז הפסקתי לקרוא. אז כן, נהניתי מאד ואחר כך השתעממתי מאד. לפעמים, כמו בעוד לא מעט עניינים בחיים, פשוט צריך לדעת מתי להפסיק.
