שחף שחוררינת קליין13אחרי שהבנתי שהספר נכתב ע"י חברת סימניה, היה לי לגמרי ברור שאני אקרא אותו. סיימתי את הספר תוך יום אחד, לא יכלתי להניח אותו עד שנגמר. לא מדובר בספר מתח לפי הגדרה, אבל הוא בהחלט סוחף ומרתק, וכתוב בצורה מאד נעימה וקולחת. הייתי שמחה לו היה דגש מעט גדול יותר על עבודת המז"פ, אבל כנראה שזה לא באמת מעניין את רוב הקוראים ואני מבינה למה החלק הזה בעלילה היה יחסית זניח. מומלץ!
אבשלום אבשלוםויליאם פוקנר20סיפור כואב וקשה המוגש בשפה מפותלת, במשפטים ארוכים וסבוכים ושפה קצת ארכאית. פעמים רבות לא הבנתי מי הדובר, או מה בדיוק קרה ונאלצתי לקרוא קטעים שלמים בשנית. הסיפור עצמו שווה את המאמץ, ואף אומר שנהניתי בצורה מזוכיסטית משהו מהכתיבה. למרות הקושי שבקריאת הספר, לא חשבתי להחזירו לספרייה מבלי לסיים את הקריאה בו. דעתי על הספר אינה חד משמעית. מצד אחד הסיפור מעניין והסגנון מאד שונה מספרים אחרים שקראתי בשנים האחרונות. מצד שני, אותו סגנון כתיבה סבוך ייאש אותי פעמים רבות במהלך הקריאה. הספר דורש אורך רוח רב.
הניצוץסטיבן קינג2לא מפחיד וגם לא מותח. התרגום מזעזע, וכמות טעויות הדפוס מעצבנת ממש. בהחלט אפשר לוותר ...
פתאום דפיקה בדלתאתגר קרת6הזוי ומוזר, והרבה פעמים חסר פואנטה. קובץ הסיפורים הזה פחות טוב מספריו הקודמים של קרת, אבל יש משהו שאני מאד מתחברת אליו בסגנון הכתיבה. אם אהבתם את ספריו הקודמים כנראה שתהנו גם מהספר הזה.
האיש שצפה ברכבותז'ורז' סימנון10איזו כתיבה נפלאה, ואיזו גאונות לשים את שני הסיפורים האלו תחת אותה הכריכה.
משחקי הכסג'ורג' ר. ר. מרטין23מזמן לא נהניתי כ"כ! ללא ספק זוהי יצירת מופת, ומזל שכבר השגתי את ספרי ההמשך. את שתי העונות של סדרת הטלוויזיה אני מתכננת לראות אחרי שאקרא את החלק השני. הביקורת שיש לי, ואינני יכולה להתעלם ממנה, מופנית להוצאת הספרים "אופוס". רמת ההגהה של הספר היא מתחת לכל ביקורת (ונתקלתי בבעיה זו גם בספרים רבים נוספים שפורסמו ע"י אופוס). ההרגשה היא שהם לחלוטין לא מכבדים את הקוראים שלהם.
התלקחותסוזן קולינס11הספר לא נופל מהספר הראשון בסדרה. אי אפשר להניח אותו, כי פשוט חייבים לדעת מה קורה בהמשך. עכשיו לגמרי ברור לי שאני אקרא גם את הספר השלישי, למרות הביקורות היחסית צוננות. ההערה היחידה שיש לי היא על החלוקה המוזרה של ההתרחשויות. ישנם חלקים בהם לא קורה כמעט כלום לעומת קטעים בהם העלילה מתקדמת בקצב מסחרר במספר עמודים בודדים. כמות המידע שנחשף ב5 העמודים האחרונים לחלוטין לא פרופורציונלי, וניתן בצורה שטחית מאד. הייתי שמחה אם חלק זה היה ארוך, מפורט ומעמיק יותר. ספר מומלץ למי שאהב ונהנה מהספר הראשון.
משחקי הרעבסוזן קולינס4סיימתי לקרוא לפני מספר דקות, ואני כבר לא יכולה לחכות לקרוא את ההמשכים. מקווה לא להתאכזב!
אשה (אישה) בורחת מבשורהדויד גרוסמן1כל כך משעמם. כל ההתחלה המרוחה הזאת בבית חולים התישה אותי לגמרי. לא סיימתי לקרוא, למעשה לא נראה לי שסיימתי אפילו 100 עמודים. אכזבה קשה לאור הנושא והרעיון שמועלים בספר.
שם הורדאומברטו אקו25"שם הוורד" הוא לא ספר שאתה יכול לצפות להתמצא ברקע שלו. נראה לי שאקו מצפה ליותר מידי מהקורא של הספר הזה (אני לא מתנשא, גם אני לא הבנתי כמעט מה קורה ובגלל זה נהנתי מהסרט הרבה יותר. מרוב שהחוויה הייתה גדולה, עוד זכור לי שזה היה בקולנוע כפיר ירושלים של שנות ה 80). הקורא הרגיל מוצא את עצמו בתוך ימי הביניים, מקום זר לחלוטין עבור רוב הקוראים המודרניים. בוודאי ישראלים כמונו. רציתי לכתוב פה על הרקע ההסטורי , האפיפיור, כניסת לואי לאיטליה ופיליפ מלך צרפת. קראתי קצת אבל הסתבכתי בעצמי אז אדלג על זה. מטרתו של ויליאם מבסקרוויל ללכת למנזר מלקו היא כשליח של התיאולוגים הקיסריים לנהל משא ומתן על פגישה בין נציגויות שמונו על ידי האפיפיור ולואי כדי לפתור את הסכסוך בין האפיפיור, המסדרים הפרנציסקנים ולואי. אבל המשימה של וויליאם מתעכבת. כי עם הגעתו, הוא מגלה שנזיר במנזר מת בטרם עת. האם זה היה רצח או התאבדות? מותו של נזיר שני, מעיד בבירור שמישהו בחברה הסגורה של מנזר מלק הוא רוצח. מלווה בעוזר שלו, אדסו, ויליאם יוצא לחקור את מותם של שני הנזירים. התעלומה רק מעמיקה ככל שמתרחשים יותר מקרי מוות. אקו ממשיך לסבך את העובדות של המקרה של וויליאם בכך שהוא מגלה שהמנזר מכיל את אחת הספריות הטובות ביותר הידועות בעולם העכשווי. מעניין לציין שאף אחד מלבד הספרן, עוזרו או מישהו באישורו של אב המנזר עצמו לא יכול לקבל כניסה לספרייה, המוגנת במבוך. ויליאם מבסקרוויל הוא המקבילה לשרלוק הולמס. הוא מסוגל להסיק באמצעות ההיגיון, והוא מגלה את סודות המבוך בחיפוש ספר שכאילו טומן את המניע לגופות המצטברות. עם זאת, הם לא מצליחים לפענח טקסטים המובילים מכתב יד אחד לשני. בסוף וויליאם ואדסו יפתרו את תעלומת המבוך, את כתב היד הסודי שהוא מכיל ואת זהות הרוצח. לא אקלקל בגילוי של הסוף. "שם הוורד" הוא מבוך בעצמו. קראתי במקום אחר ברשת כי בימי הביניים, לשושנה הייתה משמעות ברורה. בזמנים ההם, כשדיון חשאי נערך, נתלתה ורד מעל השולחן. כל מה שנדון "מתחת לשושנה" היה סודי וכל הצדדים שנפגשו במסגרת זו הסכימו שנושא הדיונים שלהם חסוי. ניתן לפרש זאת גם כסודות שהיו בסיפור העלילה של הספר הזה, וגם אי ההבנה של כוונות המחבר על הפענוח הנכון של הסדות, כך שכל קורא נשאר עם חלקים לא ברורים גם בסוף הספר (בסרט זה אולי פחות מורגש כי בסוף יש פיתרון. הסרט יותר מונגש ולכן אני אישית יכולתי להנות ממנו יותר).
שם הורדאומברטו אקו35ישבתי השבוע עם ע'. היה חול באוויר וגם קצת טיפות גשם. הוא נולד 6 ימים לפני וחיכה לי בבית היתומים, כך שמאז שאני בן 72 שעות, אנו כרוכים זה בעקבו של זה. הוא חזר לא מזמן לארץ אחרי כמה שנים בצרפת ומחרתיים הוא נוסע שוב לסין, להדריך שם. אנחנו חלוקים בכמה דברים חשובים ומצד שני חולקים לא מעט דברים משותפים ולא מעט השקפות עולם משותפות. דיברנו על נושא שמעסיק את שנינו לא מעט מאז תחילת המאה ה-21 - היטמטמות מרצון. הוא סיפר לי על ריאליטי שראה, במסגרתו ישראלים, מרצונם החופשי, כרעו בתוך ערימות של חרא של פרות וחיפשו שם משהו. הוא אומר שלדעתו ההיטמטמות מרצון נובעת מכך שהחיים מעייפים בארץ הזו. אפילו מעייפים מאוד. ושאחרי יום של מאבק, שבא אחרי ולפני עוד יום של מאבק, אנשים מעדיפים לשקוע בחרא פיזי (על המסך) ומנטלי (מול המסך) ובעיקר לתת לחלל הזה שבין האוזניים להתמלא בחרא חם ונעים. הסכמתי. בשבוע שלפני סיימתי שוב את הספר הכביר הזה ולכן דיברנו על היטמטמות לאורך ההיסטוריה. הרי בספר הזה עושה הממסד הדתי כל מאמץ להסתיר את הידע המגולם בספריה העתיקה, על-מנת לשמור את הטמטום והבורות של צאן המרעית, מה שמאפשר לשלוט טוב יותר, כי הרי תמיד קל יותר לשלוט בעדר בהמות מאשר באנשים נבונים. הרוח התגברה, השמיים נותרו אפורים והחול נדד באוויר. "אבל היום" טענתי לעומתו. "היום ההיטמטמות היא פרי רצון אישי. הרי איש אינו מנוע מהעמקה, לימוד או ידע". "אולי גם היום יש למישהו אינטרס שרוב העדר יורכב מבהמות?" אמר ע' בחיוך. הזמנו עוד בירה והקשבנו בשקט לרוח שהעיפה כמויות של חול ממדבר לוב. חשבתי על ויליאם מבסקרויל, שמוכן לסכן את חייו כדי לגלות עוד ועוד ידע ועל אדסו הצעיר שמספר את הסיפור ולומד מקרוב עד כמה חשוב וצריך להתאמץ, להסתכן ולעיתים למות כדי לרכוש ידע. חשבתי גם על זה שזה הספר היחידי שהסרט שנעשה עליו משתווה אליו בעוצמתו. זה ספר נפלא, אבל כאמור צריך להתאמץ וגם להסתכן כדי לקרוא אותו. אבל כשמסיימים אותו, גם אם קוראים בו שוב ושוב, יודעים להבחין במבט אחד בערימות של חרא וגם שמותר האדם מן הבהמה.
שם הורדאומברטו אקו22בשעת בוקר מוקדמת ב8.8.88 נסעתי לבית חולים עם צירים ועם"שם הורד" לאחר שלושה ימים שבתי מבית חולים באופוריה ובחיקי שני אהובים חדשים.תינוק וספר.. "שם הורד" עורר תמיהה רבה במחלקת יולדות. וסביבי נשמעו הערות על בחירת ספר כה קודר ו'כבד' תרתי משמע לקריאה בבית חולים, כמובן היה לכך יתרון משמעותי.אף אחד לא ביקש לשאול אותו מאז קראתי אותו פעמים רבות ובכל קריאה אני מגלה פן חדש או רעיון שהסתתר ונגלה פתאום. שנים רבות חלפו מאז אותה פעם ראשונה התינוק התבגר הספר הזדקן ובכל שנה אני אוהבת את שניהם יותר....
שם הורדאומברטו אקו17אני חייב להודות שלא תמיד יש לי סבלנות לאומברטו אקו ולשטיקים הקבועים שלו, אבל הספר הזה הוא ללא ספק פנינה אמיתית, וגם אחד הספרים האהובים עלי. אני אוהב איך אקו מצליח להיכנס (ולהכניס אותנו, הקוראים) לתוך ראשו של נזיר פשוט מימי הביניים, כזה שחווה חזיונות מיסטיים למראה פסלים אפוקליפטיים על שער של כנסייה, שמאמין בכל ליבו בכוחם של כל מיני קדושים מפוקפקים מחד ושדים ורוחות מאידך, ושליבו מחסיר פעימה למראה ספרייה מבוכית מלאה גווילי קלף. אקו מכיר את החומר היטב, והתיאורים של חיי המנזר מלאים חיים וצבע ואינספור פרטים קטנים שעוזרים לתת לקורא טעימה קטנה מן האווירה של אירופה בימי הביניים, שהזכירה יותר את העולם השלישי של ימינו מאשר את אירופה המוכרת. שתי הערות אזהרה לקוראים חדשים: ראשית, הספר נפתח במאמר ארוך ומשמים במיוחד (ומשמים בכוונה!), שבו מתאר מספר עלום-שם על גלגוליו (הפיקטיביים, כמובן) של כתב היד ואיך הגיע לידיו. מי שמכיר את בורחס ייהנה משלל הרמיזות אליו, אבל מי שלא מכיר עלול להשתעמם ולהניח את הספר מידיו. אני אומר: מי שמשתעמם שידלג על המבוא ויגיע ישר לגוף הספר. שנית: ממה שאני שומע, אנשים שראו את הסרט לפני שקראו את הספר נוטים להתאכזב מהספר, ולהיפך. אני קראתי את הספר לפני שראיתי את הסרט, והסרט נראה לי פשטני מאוד, סטנדרטי ומשעמם. אם מורידים מ"שם הוורד" את כל ההגיגים הפילוסופיים והתיאולוגיים, את כל האינטריגות הדתיות ואת כל הדיגרסיות המענגות למחוזות האזוטריה הימי-ביניימית, נשארים עם סיפור בלשי בינוני למדי. נוסף לכך, בסרט הוסיפו חטא על פשע והפכו את הסוף להפי אנד, בניגוד גמור לסיפור. אם כן: שומר נפשו ירחק מהסרט - או לפחות יחכה עד שיקרא את הספר תחילה.
שם הורדאומברטו אקו11א. הספר מכיל 408 עמודים ולא 492 עמודים כפי שנכתב בכותרת. ב. התרגום העברי הוא מ-1987 ולא 1980 שהיא שנת פרסומו של הספר באיטלקית. על העטיפה האחורית מופיעה תמונת המחבר, אומברטו אקו תוך ציון גילו - 51 - ואולם אקו נולד ב-1932 ובעת הופעת התרגום העברי היה כבר בן 55 - לא נורא... אקו נולד בעיר אלסנדריה ואחת הדמויות בספר מגיעה מעיר זו. ג. הקורא האירופי מן הסתם מכיר את תולדות ימי הביניים - ובמיוחד את תולדות הכנסיה הנוצרית על כל זרמיה וכתותיה - יותר מן הקורא הישראלי ולכן ראוי היה לצרף נספח בו יאירו את עינינו לגבי מונחים, מקומות, ספרים עתיקים ואישים היסטוריים המופיעים בספר. ד. המתרגם עשה בסך הכל עבודה נאה מבחינת רמתו הספרותית של התרגום. לא ברור מדוע המונחים בלטינית מופיעים לעתים באותיות לועזיות ולעתים בתעתיק עברי - מה התועלת בכך? בנוסף לכך, פה ושם ניתן להבחין במלים לטיניות שלא תורגמו לעברית. ה. הסרט שיצא ב-1986 מתמקד בעיקר בעלילה הבלשית, כפי שניתן היה לצפות - והרבה פחות בפלפולים התיאולוגיים המופיעים די בהרחבה בספר. התמונה על העטיפה הקדמית היא, משום מה, של פ. מארי אברהם ששיחק בסרט את האינקוויזיטור ברנרדו גי (מעניין לציין כי אביו של אברהם היה נוצרי אשורי שהיגר מסוריה לארצות הברית בשנות העשרים של המאה העשרים - לפי וויקיפדיה) ולא של שון קונרי ששיחק בתפקיד הראשי וגם זכה בפרס הבאפט"א הבריטי לשחקן הטוב ביותר. אגב, פתרון חידת שמו של הספר - למה הכוונה בשם הורד - שונה בסרט מזו המופיעה בספר... ו. בסך הכל מומלץ בהחלט למרות שלא מדובר בספר קל לקריאה.
שם הורדאומברטו אקו10סיפור התבגרותו של פרח כמורה,במנזר,תוך כדי פתירת תעלומה וחניכה דתית.אקו מפליא בידע על התקופה,הפילוסופיה,וביכולת לספר סיפור מופלאה,כמו שרק הוא יכול. מודה שלא התחברתי ישר מהדפים הראשונים,אבל היה שווה לתת הזדמנות,ולהמשיך מעבר לכך.היה קשה לי להתנתק מהספר.
שם הורדאומברטו אקו10ספר עלילתי מרתק העוסק בשאלות של ידע, ספרות, אמונה ומדע במסגרת של סיפור מתח בלשי. העלילה מתרחשת במאה ה-14, ויליאם הוא נזיר פרנציסקני המגיע עם החניך שלו (כותב הספר) למנזר מבודד על מנת להכין מפגש פשרה בין הפלג הפרנציסקאני, האפיפיור והקיסר המסוכסכים ביניהם בסוגיות תיאולוגיות וארציות (לא בהכרח בסדר זה). עם הגיעו למנזר הוא מתבקש לחקור רצח שאירע במקום. ויליאם, אינקוויזיטור בעברו, הוא חוקר מהסוג ההולמסי – עושה שימוש במכשירים מדעיים ובלוגיקה על מנת לקדם את חקירתו. ברקע מתברר שהמנזר גועש ורוחש – חשדות לחטאים מיניים, ויכוחים בנושא הדת והאמונה מול הידע ה"ארצי" ואיבה בין הסיעות נזירים שונות. במרכז התעלומה ניצבת ספריית המנזר המסתורית, כנראה הגדולה והמיוחדת בעולם הנוצרי, מכילה עותקים נדירים של כתבים נוצריים ו"כופרים" ואשר הגישה אליה מוגבלת לספרן וסגנו בלבד. נהניתי מאד.
שם הורדאומברטו אקו7אני לא יודע אם זהו ספרו הטוב ביותר של אומברטו אקו (לא קראתי את כולם עדיין), אבל אין בי ספק שזהו החשוב בהם. קורא שלא מתמצא בהיסטוריה של הציוויליזציה המערבית או האירופית, יוכל ללמוד כאן עד כמה מסוכנת יכולה להיות דוגמה (DOGMA) דתית כשהולכים איתה כמה צעדים רחוק מידי. אפשר גם ללמוד מדוע בני האדם לא התקדמו לכיוון נאור כאלף שנים, בהם החיים נראו כך (כפי שמתוארים בספר) - עומדים בלא ניע במשך מאות שנות נצרות ופיאודליזם. כשמונעים ממך את הגישה אל השכל, הגוף מפרפר, וכך עשו הנזירים, האפיפיורים, האינקוויזיציה הקדושה, ובראשות כולם - הכנסייה הקתולית, בערך לכל אירופה. העלילה המרתקת שלו, לדעתי, על אף היותה באמת נפלאה, שולית לצידם של הערכים המוספים שניתן לרכוש כקורא מהספר הנהדר הזה. הוא פשוט נפלא ומומלץ לכל מי שמתעניין מעט בהיסטוריה.
שם הורדאומברטו אקו7"שם הורד" מתרחש במנזר בנדיקטני של ימי הביניים, אליו מגיעים נזיר בולט בחיי הפוליטיקה של איטליה באותה תקופה, וחניכו הנקרא אדסו ומפיו מסופר הסיפור, שנים רבות אח"כ, על מנת להשתתף בועידה תיאולוגית חשובה שנועדה לגשר על חילוקי דעות בין האפיפיור והמסדר הפרנסיצקני - ובין לבין גם לנהל חקירה אודות שורת מעשי רצח בלתי מפוענחים המתרחשת במנזר. היה לי מאד קשה, במאת העמודים הראשונים, להכנס לעלילה, להבין עד הסוף ולרצות לקרוא יותר, בעיקר בגלל האווירה הנוצרית של ימי הביניים ובגלל ריבוי הויכוחים והדיונים התיאולוגים-פוליטיים שנוגעים לעולם שמעולם לא הכרתי ושבמושגים שלו איני מתמצאת. ובכל זאת, לאחר שצלחתי את מספר העמודים הנ"ל, מצאתי ספר טוב, אפילו טוב מאד. משם ואילך נראה שאפילו הדיונים, המהווים לדעתי מחצית מהספר בערך, מתחילים להיות מובנים יותר עם הכניסה המאוחרת לאווירה המיוחדת השורה בספר זה, ואפילו מעניינים ותורמים. מדובר בספר שהוא חצי אנציקלופדיה או מאמר אקדמי, ושקורה והעלילה לעיתים מחווירה על רקע הידע המוצע בו. לכן - מי שמתעקש על ספר עלילתי במאת האחוזים עדיף שלא יקרא את הספר, בעיקר כי אני מאמינה שערכו ירד ללא אותו ידע מדובר. מבחינת עלילה - אני חושבת שזהו אחד הסיפורים המותחים שקראתי. כל כך הרבה רוצחים אפשריים כך שלא משנה מי יתגלה כרוצח האמיתי, ההפתעה מובטחת. הנזיר ויליאם המנהל את החקירה משתמש בשיטות מעניינות ולפעמים אפילו משעשעות על מנת להתחקות אחרי הרמזים שהרוצח מותיר אחריו שלא במתכוון ומלמד אותנו שעם קצת חשיבה וזמן ניתן לפענח הכל, אפילו מבלי להשתמש בכלים הבסיסיים ביותר. בין לבין אנחנו עדים לחילוקי דעות וספקות תיאולוגיים רבים, חלקם בדוגמת ויכוח ציבורי, חלקם בשיחות השקטות שבין כותלי המנזר ומיעוטם, או שמא רובם, בנבכי מוחם הקודח והאנושי של הנזירים- כולם מובילים לסוף הבלתי נמנע בו יפקפק איש דת בקיומו של אלוהים ובנכונות הנצרות והדת. בגלל האווירה המיוחדת שבספר, וגם בגלל הסוף המעט מזעזע, כשסיימתי את הספר היה לי קשה 'להתעורר' ממנו וחשבתי עליו זמן רב לאחר סיומו - מה שבעיניי הוא סממן לספר טוב במיוחד. בגדול - ספר לאנשים צמאי ידע המחפשים סיפור טוב, וההפך. עם קצת סבלנות- הקריאה משתלמת ביותר. מומלץ.