הדבר הכי מפחיד מבחינתי כאשר ספר הופך למציאות. פתאום מה שהיה כתוב בספר קורם עור וגידים. אולם במציאות הזאת, בה אנחנו חיים, כאשר ספר נכתב מתוך מציאות קיימת, זה רק עניין של זמן שהמציאות שוב תטפח על פנינו איומה, ועקובה מדם.

המציאות – מחבל רוצח נכנס לתוך ישוב יהודי "איתמר" ובחשכת הליל רוצח, בדם קר אבא אמא ושלושה ילדים קטנים שאחת מהן תינוקת בת שלושה חודשים. אני חייבת לכתוב את זה שוב: רוצח שפל וחסר לב קופץ מעל הגדר ביום שישי בלילה מנסה להיכנס לכמה בתים בישוב "איתמר" בבית שהוא מצליח להיכנס הוא משסף את גרונם של תינוקת בת כמה חודשים, אחיה הגדולים ממנה רק במספר שנים, ואת שני הוריהם. גם אם אכתוב זאת שוב, ושוב, ושוב לא אתפוס את גודל הזוועה. אביט בזו הבת שנשארה עם עוד אח אחד. אסתכל בילדי וליבי יקרע.

חלק מהזוועה, מצונזרת כהלכה, שודרה במהדורות החדשות, במבזקים ובתוכניות הניתוח והאירוח, ששפעו אחרי האירוע הטרגי. הפייסבוק הראה את שאר התמונות. השארתי אותן בקטן והעברתי הלאה. יש גבול. אני לא עומדת בכך. והעולם. העולם עומד מנגד. רבות מתחנות התקשורת העולמיות בכלל לא דיווחו על הרצח. חלקן העבירו מסר לקוני. חלק לא קטן סילף את העובדות והעמיד את הקורבנות כאחראים לגורלם שהרי הם בחרו להתיישב שם.

והספר - "ברית". נעמי רייגן כותבת על מקרה כזה, שכמובן יכול היה לקרות ולשמחתי לא קרה. היא מחברת את המקרה להיסטוריה של עם ישראל, לשואה, ולתקומה, ולברית ולהבטחה, ולחיינו כאן בארץ, כל יום וכל שעה. וקושרת את הכול לכדי ספר טוב מאוד, שמעמיד את דעותיה של הכותבת בחזית הספר, שלא עם כולן אני מסכימה. אבל כשהוא כתוב היטב הוא נקרא היטב ומעלה הרבה ספקות, הרהורים ומאפשר מקום לדיאלוג. סמיכות האירועים לקריאת הספר מצמררת אותי. אלה הם חיינו כאן.

בינתיים גזרת עזה מתחממת. פצמ"רים משם ופעילות של חיל אויר מכאן. שוב נפגעים משני הצדדים. האם שוב נאמר עולם כמנהגו נוהג. עד מתי?

כמובן כמו כל ספריה של נעמי רגן, גם הספר הזה מושך מאוד.
סיימתי לקרוא אותו בבת אחת בנשימה עצורה ורגשות מעורבים -
הפעם הספר מתחייס למציאות הישראלית, שלמזלנו חולפת לה לאט לאט.. לפיגועים, כמו שאפשר להבין מעטיפת הספר שבר / סדק וציור של משפחה... כאן בספר מדובר על משפחה שגרה בשטחים האבא והילדה בת ה-5 נחטפים על ידי ארגון טרור.. עיתונאית בשם ג'וליה גרינברג -יהודיה בריטית שבאה להחליף את קודמה בתפקיד וחוטאת בחטא היוהרה, מילוש העיתונאי העצמאי שעובד עם סבתו המבין את ההווי הישראלי, בספר נמהלת אהבה רבה לארץ ישראל מצד יוני האבא החטוף עד ל....טוב את הסוף לא אגלה, התמודדותה של אליז עם המצב.. אהבתי את מילוש ובזתי לג'וליה העיתנואית, 4 נשים זקנות ניצולות שואה הן הכח המניע כאן בספר

כמובן הספר מאוד מאוד מומלץ

כשהתחלתי לקרוא את הספר היתה לי תחושה שאני קוראת כתבה בעיתון יומי. אז זהו שטעיתי ובגדול.
העלילה המתפתחת מילאה אותי גאווה אמיתית על היותי אשה יהודיה ישראלית.
4 גיבורות יהודיות מופלאות המשנות סידרי עולם.
זה ממש לא מה שכתוב על העטיפה האחורית של הספר אך זוהי מהותו האמיתית.

ביד אומן טווה נעמי רגן סיפור מעולה וכ"כ אמיתי שאתה נמצא כולך בתוכו וחי את העלילה.חיבור מושלם בן עבר הווה עתיד שמשתלבים לאמת אחת נכונה והכרחית ספר חזק שסוחף אותך לתוכו ומשאיר רושם עז וטעם מתוק מתוק של הנאה נעמי רגן סופרת מעולה איכותית מאוד.כל הספרים שלה הם תענוג וכתובים מעולה ממליץ ממליץ ממליץ בחום.תהנו

זה הספר הראשון של נעמי רגן שקראתי, הספר תפס אותי חזק, ומה הפלא הוא משקף בדיוק ולצערי את הווי החיים בארצנו. ספר טוב חזק מעניין סוחף ומרגש. אהבתי אותו.

הספר אקטואלי מאד.
נקרא מהר, זורם. שונה מספריה הקודמים.
אישית, לא אהבתי.
היתה לי תחושה שדרך הספר הסופרת מנסה להעביר
את דעותיה הפוליטיות ( אינני נכנסת לקטע
באם אני בעד או נגד דעותיה), חשתי שדרך הספר
מנסה לעשות מין תעמולה וזה הפריע לי.
יתכן ויהיו כאלה שיגידו שנהפוך הוא זהו הערך המוסף
של הספר. לא רק שיש לנו סיפור יש גם עמדה של המחבר.
לי בכל אופן כאמור זה הפריע.
רציתי לקרא סיפור אובייקטיבי ללא נקיטת עמדות מצד
הכותב.

הספר בעיני אחד הפחות טובים של נעמי ריגן המעולה, אלא שהיהה לי הרגשה שהוא לא ספר הכתוב מתוך נשמתה של הסופרת, משהוא כמו כתבת תחקיר...ובכל זאת עלילה המחברת כחוט שני נשים יהודיות מתקופת השואה ועד ימינו וכל האכזריות של העומדים להשמידינו....ספר חביב, לא מרגש עד דמעות. נחמד.

מדהים מדהים מדהים! בין הספרים הטובים שקראתי, ולדעתי הספר הטוב ביותר של נעמי רגן. מומלץ בחום!

נחמד,אני מאוד אוהבת את כתיבתה של נעמי רגן ולדעתי,זהו ספר פחות טוב שלה.