מומלץ לילדות יוצאות דופן;)
שזה במילים אחרות אומר מומלץ לכל מי שנכנסת לגיל ההתבגרות.
אצל אחת זה הכדורגל והשניה זה היציאה מהארון, זה הגוף שמתחיל להשתנות מבלי שאת שמה לב וכל דבר מקבל יותר מדי תשומת לב ומחשבות יתר.
בגיל הזה כולנו היינו יוצאות דופן.
ספר מעולה וסדרת ספרים יוצאת מן הכלל.
קריאה מהנה

סטריאוטיפים.
זאת המילה היחידה שעוברת לי בראש כשאני חושבת על הסדרה הזאת.
אז כואב לי לעשות את זה, כי בכל זאת 'אל עצמי' הוא אחד מהספרים הראשונים שנחשפתי אליו (ואני עדיין אוהבת אותו מאוד), אבל גלילה אין מה לעשות - מישהו להגיד לך את האמת.

אז קודם כל, על פני השטח הספרים שלך נחמדים - לא ברמה גבוהה מדי, לא בעלי עלילה מסובכת, דמויות עמוקות מדי, או בעלי שפה גבוהה וסגנון כתיבה מרשים במיוחד - נחמד ולא יותר.
אז תסבירי לי את, מה חשבת לעצמך שהחלטת לעשות מהם סדרה שלמה של ספרים שמדברים כל פעם על ילד אחר בשכבה? למה אני צריכה לשמוע על מאיה ועל הדמות שלה קודם כל מאביתר, אחר"כ מדין, אחר"כ מאבנר ואז גם ממנה. היא לא מחדשת לי שום דבר ככה - אה כן וגלילה? זה לא מספיק שתוסיפי שלילד יש בעיה עמוקה שלא יודעים עליה. כמה רדוד את חושבת שהנוער היום? ולמה, תסבירי לי למה הדמויות שלך הן התגשמות הסטיראוטיפים? איפה המסר שאת מנסה להעביר לנוער עצמו? או שמא אין מסר?
אני יכולה לסכם כל אחד מהדמויות שלך במילה אחת, וזה רק מראה כמה שאת בונה אופי של דמויות בצורה לא מתוחכמת מדי.

דין - המקובל , נופר - המקובלת , אביתר - הדחוי , נעמה - השפוטה , יעל אבן טוב - הרכלנית , אבנר רימון - החנון החכם ...
וככה זה ממשיך וממשיך וממשיך . ואם ניסית לרגע אחד לגרום לי בתור קוראת לחשוב שהדמויות הן לא שחור לבן שמאחורי כל אחת מהדמויות מסתתר לו בן אדם אחר לגמרי - לא הצלחת. מצטערת.

אני בעד שתפסיקי את הסדרה הזאת, למרות שלפי מה שאני רואה נגמרו לך הדמויות לכתוב מנק' המבט שלהם אז הוספת חדשות, ושהבנת שכבר חמש דמויות מספרות על אותו הדבר בדיוק הוספת דברים חדשים. נחמד גלילה נחמד.

אני ממש לא התחברתי לספר.
לדעתי השכבה שבה מאיה לומדת מאוד קיצונית,
לכל אחד בה יש את ה"תפקיד" שלו.
למשל מאיה זאת זאת שלא אכפת לה מה חושבים עליה, העיקר הכדורגל.
הידידות בינה לבין דין מאוד לא אמינה, ומשהו בה נראה צבוע,
למה שדין יהיה עם כל החבר'ה ה"מקובלים" אם הוא לא מתחבר
ומעדיף להיות עם "ילדים כמו מאיה".
עוד דבר שהציק לי בספר הוא הגיל של התלמידים.
איכשהו הוא נראה לא נכון.
אני זוכרת את הכיתה שלי, לפני שנתיים, בכיתה ה'.
אני זוכרת שאז הגענו לדבר הזה של ה"מחנות" בבית ספר והקבוצות של התלמידים. התלמידים האלו מאוד ילדותיים כנראה.
דבר נוסף שמאוד מפריע במהלך כל הסיפור הוא גישת ה"לא אכפת לי" של מאיה. זאת הכיתה שלך, לא משנה כמה את לא מתחברת אליה. זה מפריע לי, כי יש הרבה בנות שאני מכירה שמשחקות כדורגל, אף אחד לא חושב עליהן בתור לסביות, בתור לא מקובלות בגלל שהן משחקות "משחק של בנים" ובגלל הלבוש שלהן. כל הסיפור הזה מאוד לא אמיתי.
סיפור לא אמיתי, חסר כל כנות.

עוד אחד מספרי הסדרה המוצלחת 'להתגבר' של גלילה רון פדר.
מלכתחילה ידעתי שהספר יהיה ברמה גבוהה יותר מהשאר כי הוא משקף את המציאות הכל כך אמיתית וכל כך כואבת שמתמודדים איתה יום יום וחווים אותה כל יום - הגזענות שמופנית כלפי הומואים ולסביות.
הדמות שמעבירה לנו מסר בצורה חד משמעית היא מאיה.
מאיה היא ילדה אמיצה וחזקה, שיודעת להיאבק על שלה ולשמור על זכויותיה.
היא הולכת נגד הזרם, גם אם היא יודעת שהתוצאות יהיו חמורות.
למרות הציפיות שלי, הספר לא היה מעולה, אך גם לא גרוע.
ספר נחמד, שכיף להעביר איתו את הזמן.
לדעתי, גלילה רון-פדר-עמית הייתה יכולה להפוך את הספר הזה למסר, לדוגמא, לסמל עבור בני נוער רבים - אך היא לא עשתה זאת.

כשהייתי בת 10 ההורים שלי קנו לי את הספר הזה ליום הולדת כי אני אהבתי לשחק כדורגל וכי הרגשתי יוצאת דופן בדברים מסוימים,
וקראתי אותו וממש לא אהבתי אפילו עצרתי באמצע ולא המשכתי לקרוא אבל הייתי אז ילדה קטנה ולא כול כך הבנתי בספרי נוער,
אז היום החלטתי לקרוא אותו וחשבתי שאולי הגיל ישנה משהו ולא! הספר נשאר משעמם ולא מעניין בכלל סבלתי ברמות מכול פרק ולא הבנתי מה הסופרת רוצה,
בקיצור אם אתם לא אוהבים את הספר שקראתם אל תאשימו את הגיל שלכם כי זה פשוט הטעם שלכם בקריאה
לסיכום הספר לא מוצלח במיוחד וגם שאר הספרים של גלילה רון פדר עמית לא מוצלחים
אז אני ממש לא ממליצה על הספר הזה

אני נורא אוהבת את הספר
ואני יודאת מזה להיות יוצאת דופן כי גם אני כזאת
הייתי תמיד יוצאת דופן כי אני שונה
וזה לימד אותי הרבה מה לעשות כידי להרגיש כמו כולם

אני לא ממש אהבתי את הספר. ביכלל, כמו שכתבתי בביקורות קודמות שלי, לא הצלחתי להתחבר לדמויות בסדרה. כל הדמויות מאוד מאוד שטחיות ומציגות משהו שאפשר לצפות בו בסרטים אמריקנים בלחיצת כפתור. הספר לא באמת גרם לי לשבת ולקרוא אותו הרבה, כמו שקרה לי עם רוב הספרים בסדרה אני פשוט קראתי אותו כשממש שיעמם לי וכמעט ששברתי את המסורת שלי שלפיה אני מסיימת כל ספר ולא מפסיקה באמצע.
אני לא יודעת למה, אבל גלילה לא מחפשת לחדש עם איזו דמות שבאמת תמשוך אותנו לספר. כל הדמויות מחזיקות באחד מהתארים הבאים או יותר מהם כ:
א) מלכות שכבה\מקובלות
ב)מלכי שכבה\מקובלים
ג) טומבוי שמשחקות כדורגל ומחשיבים אותן ללסביות
ד) המתנכלים למקובלים
ה)הגאונים שנמצאים בצד כל הזמן אבל בעצם משחקים באנשים כמו בבובות
ה)הרכלנית המעצבנת שכולם שונאים ורוצים להרוג אותה ולגמור עם זה
ו)הבנות שלא מרגישות טוב עם הגוף שלהן ותמיד רוצות להקיא את האוכל שלהן אחרי שהן טוחנות או צמות
ז) הבלתי נראים שלא סגורים על מי הם באמת
ח) הבחורים שמעשנים בסתר

והרשימה עוד ארוכה. בנוסף, ניתן למצוא בסדרה את הקליקות למיניהן, הטומבוי שמרכלים עליה שפתאום המקובל נדלק עליה ומסוגל לעזוב אפילו את ההתאמה המושלמת שלו: הפרינססה המקובלת, כמובן, ואיך לא, הילדה הזאת שנגררת אחרי המקובלת כדי לקבל קצת יחס ותשומת לב.
הספר כל כך משקף דרמה וקומדיה טלוויזיונית או קולנועית (זה לא ממש משנה כרגע) שזה כבר עצוב, כאילו נגמרו לגלילה רון פדר הרעיונות.

חוץ מזה, שהספר ביכלל לא משקף את המציאות. האם כל בת שמשחקת בכדורגל נחשבת בעיני חבריה לכיתה כ"טומבוי"? כי אם כן אז מצבן של הבנות בכיתה שלי לא מזהיר. זה באמת שטויות במיץ עגבניות וכמו שאמרו לפניי, הספר מלא בסטריאוטיפים שונים על בני הנוער.

כל כך אהבתי את הספר!
אפילו הזלתי דמעה פה ושם
ספר מרגש!!
לא יכולתי להפסיק לקרוא אותו הוא היה כל כך טוב.
היו פעמים שהזדהיתי איתה בתחושותיה
יש תיאורים כל כך יפים ועצובים(עד דמעות)
זה גם ספר עצוב
אבל הסוף מעודד!

הספר הזה טוב בשביל ללמוד להעריך את עצמך כמו שאתה בלי לחשוב תמיד מה אחרים חושבים עלייך(אני סולדת מאנשים שאכפת להם רק מה אנשים חושבים עליהם ויעשו הכל כדי למצוא חן בעיני אחרים גם אם זה לא מוצא חן בעיני עצמם..זה עצוב) צריך פשוט להשלים עם מה שאתם בלי לפחד.
למרות שקראתי את הספר מזמן אני עדיין זוכרת ומעריכה אותו כי הוא כתוב בצורה יפה וניתן ללמוד ממנו הרבה.
מומלץ!