כשעבדתי במחסנים של סטימצקי לפני יובלות, הוטלה עלי משימה לפגום בספרי תנ״ך מבוארים.
אינני זוכרת אם הייתה זאת סדרת קאסוּטוֹ או שמא סט של עולם התנ״ך. בכל מקרה, התנגדתי נמרצות לרעיון וביקשתי משימה אחרת.
נחשפתי לעולם שלם של כדאיות, מבצעים והמתות חסד של ספרים באמצעות סכינים יפניות ושיסופם של עמודים שלמים רק על מנת להכריז עליהם כפגומים ולמכרם בזול.
עד היום בביקורי התכופים בישראל אני מבקרת בין היתר במדורי הפגומים ומשפשפת את העין על מנת לסחוט דמעת הזדהות.
בביקורי האחרון החלטתי לרכוש כרך חסר מזל שכזה. פשפשתי בינות ספרים קלילים, רומנים מאובקים וספרי פנטזיות על ערפדים, כמעט אמרתי נואש ופניתי ללכת אך נתקלתי בספר שהיה פתוח במחציתו. מישהו כנראה עיין בו לפני והחליט שלא משתלם לרכשו ב 15 ש״ח שכן בדפי האמצע בוצעו חתכים עמוקים שאמנם כיערו את מראהו אך לא גרעו מחוויית הקריאה.
היה זה ספרה של מירה מגן, סופרת מוכשרת מאוד הנוהגת להשתמש בשפה יפהפייה בכתביה וכל סיפוריה באים מן העולם הדתי, המסקרן.
קניתי אותו ללא התלבטות ורק כעת התפניתי לקוראו.
מגן עושה חסד עם העולם הדתי, פרסומת טובה.
היא תמיד חומלת על אנשים ומביאה את הקורא למצב שבו הוא מזדהה באופן מוחלט עם הדמויות המדוברות.
לשחקניה יש תמיד מה לומר, איזה דבר שנשאר. משפט אלמותי שנוגע ללב ומרעיד אילו מיתרים.
במלאכיה נרדמו כולם שאגב כותרתו נפלאה בעיני היא מספרת אודות משפחה דתית שעם השנים מתפוררת עקב מותה של האם וזקנתו המכמירה של האב.
מוריה, הדמות הראשית מספרת על משפחתה המורחבת והגרעינית.
מתעכבת על אחות, אח ובעל ואף לא פוסחת על ילדיה.
אין בה לשון הרע או שמץ של אכזריות וההסתכלות הפנימית שלה ראויה לציון ומעמיקה. יש בה תובנות פסיכולוגיות מזהירות והיא מנתחת מצבים ברגישות ובאומץ רב.
מה שכן, אורכו של הספר היה לי קצת לזרא.
הייתה חזרה מסוימת על משפטים (כנראה על מנת להדגיש את תסכולה של דמות מסוימת) שעשתה שמות בסבלנותי והנפשות הפועלות נראו לי מוכרות קמעה: המוכר בחנות הספרים למשל, יובל בעלה של מוריה היה דומה להפליא לגבי – מוכר הספרים מדניאלה, ספרה האחרון של מגן.
גם סוף הסיפור לא היה לגמרי מהודק.
המעשים שעשתה מוריה לא הדהדו בי לטובה או לרעה מכיוון שלא היה גמול חיובי או שלילי עליהם.
הסופרת משתדלת שלא להעביר ביקורת על דמויותיה אך לעיתים נזקקת הצלפה פה ושם על מנת שתהיה לקורא וודאות מסוימת.
תחושה של סגירה עדיפה לפעמים על תחושת החמצה בעיקר כשזה מגיע לסיום.
אבל בסך הכל נהניתי והרי מירה כל כך מקסימה!

את הסקירה הזאת אתחיל במכתב שנורא רציתי לכתוב. מכתב שמעולם לא נשלח.

שלום מוריה

את לא מכירה אותי. אבל מתוך שקראתי את דברייך נראה שאני מכירה אותך קצת. לכן, על אף האופי החד צדדי של ההיכרות איתך אני מרשה לעצמי לכתוב לך אישית, ולהגיד שמשהו בהתנהלות שלך לא נראה לי הגיוני. או אמין. יובל, האיש שלך ואביהם של שני הילדים שלכם, מחליט יום אחד בהיר שהוא צריך לחפש את עצמו. הוא משאיר את החנות המשגשגת שלו בידיה האמונות של אחותך הרווקה, והולכת לצימר בצפון. ואת? את נותנת לו את המרחב שלו. מאשרת לו את המעבר. קצת כועסת, אבל לא הרבה. ולא נראה שאת מנסה להציל את הקשר שלכם. אולי היה צריך להתחיל עוד קודם, מהשם שלך. את מתארת משפחת מקור דתית-מאוד-מאוד. התחושה העולה מתיאור הילדות היא תחושה חרדית. אבל כמה דברים לא מתאימים לחרדיות הזאת: השם שלך, מוריה. וגם השם של אחותך, תהילה. וגם תיאור תמונת הרב קוק התלויה בחדרו של אביך.

אולי המכתב הזה נראה לך מוכר. וזה רק בגלל שהוא באמת מוכר. מכתב דומה מאוד שלחתי בעבר לעמיה, גיבורת "וודקה ולחם". את בטוח מכירה אותה כי אתן נורא דומות. את קצת יותר אקטיבית ממנה, ויש לך הרבה יותר קשרים חברתיים בעולם, ובכל זאת הדימיון כל כך חזק, עד כי שני הספרים התערבלו לי יחד מבלי הכר.
בברכה,
נצחיה.

====
מיחזור, מיחזור, מיחזור. מספרים לנו כל הזמן כמה מיחזור זה טוב, אבל מחזור ספרותי זה רע, ובספרים של מירה מגן המחזור מתחיל להימאס. נכון שכרונולוגית הספר הזה קדם ל"וודקה ולחם", אבל אני קראתי את וודקה ולחם קודם, ולא יכולתי להימנע מנקודות ההשוואה.
מוריה, בת 42, נשואה ליובל ואם לשני ילדים בוגרים, מתגלגלת בעולם. בין הדירות שהיא מתווכת למכירה ולהשכרה צץ לו רומן מוזר מאוד. חוץ מזה יש לה אבא לטפל בו וחמישה אחים (כלומר ארבע אחיות ואח) לדאוג להם ולבנות איתם קשרי חברות. אמרתי מיחזור דימיון לעמיה, אבל עמיה היא יתומה משני הורים עם אח צנצנת ובלי חברים. וזה נכון. מוריה באה ממשפחה עתירת ילדים, ויש לה אבא ואחיינים והרבה משפחה. אבל יובל בעלה, כמה מפתיע הוא ילד יחיד ויתום מהוריו. את ההסתלקות הלא מוסברת של הבעלים הזכרתי כבר, אבל היא באמת נושאת אופי שונה בשני הספרים. עוד נקודת דימיון היא האסופים. אל עמיה מסתפחת "מדונה" ואילו אל מוריה מסתפח שימון. מקרה? צירוף מקרים? קווי אופי אופייניים בכתבי מירה מגן? תגידו אתם. וכמובן, הדיאלוג הבלתי פוסק מול היהדות והדת היהודית. עמיה ומוריה ורוב רובן של הדמויות הן לא דתיות, אבל במובן שולל ומתווכח. הדת נמצאת שם כל הזמן, והן מתווכחות איתה ולמעשה מעולם לא נפרדו ממנה.

ואם כל כך לא, אז למה בעצם כן? כי אין כמעט עיסוק ספרותי במערכת היחסים הבוגרת עם משפחת המקור. כאילו שברגע שאדם מתבגר ובונה זוגיות האחים שלו וזכרונות הילדות המשותפים שלהם נמחקים כליל. נעה ידלין ב"בעלת הבית" עסקה בקשרים האלה, ומירה מגן עוסקת כאן. האח החבר, האחות המסכנה, האחות התינוקת שגדלה וממשיכה להתהלך בעולם בהתפנקות תינוקית, האחות שעולמה מתרחק והולך. כל אלה ממלאים את העולם של מוריה, ואת הספר. וזה מה שמעניין בו.

ספר פחות מוצלח של מירה מגן. מעט מאוד מתרחש על פני המון טקסט. כתוב יפה מאוד בעברית משובחת ועם תיאורים מדהימים, אבל מתקדם לאט מדי.

ספר די מתיש. מספר את סיפורה של אישה ש-הפלא ופלא- למרות שיש לה כמעט הכל היא מרגישה שחסר לה משהו. וכדי למצוא את זה היא יוצאת (שוב, כ"כ צפוי ומשעמם) למסע של היזכרויות בילדות, ביקורת על ההורים שלה וגבר אחר. במהלך המאה חמישים עמודים הראשונים נאלצתי לשכנע את עצמי לקרוא ולצלוח תיאורים ודימויים אינסופיים עד שהתחיל לקרות משהו.
סוף הספר והקשר שמוריה יוצרת עם שימון גרם לי לחבב את הספר קצת יותר, אבל בגדול הוא משעמם ונמרח.

ספר זה מצטרף אחר כבוד לרשימת הספרים שהתחלתי לקרוא, נתתי להם צ'אנס אחד, ועוד אחד (ועוד אחד) עד שהתייאשתי סופית (בעמוד 150, אם זה מעניין).

כתיבה יפה, תוכן משעמם (ולא מוסרי, אבל ניחא).

בכללי הכתיבה של מירה מגן אינטלגנטית אך בפר הזה העלילה לא סוחפת, לא מאתגרת, משעממת, חבל,
הדמויות שאיכשהו "כבשו" אותי הם אחיה מולי, ושימון הילד. מעבר לזה - אף אחד!

- נהניתי מאוד! (נחום ז.)