מפליא לגלות שאין כל משמעות למרחק גיאוגרפי ושוני תרבותי כשזה מגיע לילדים. תודו - אני ואתם היינו תום סויר, האקלברי פין, ג'ו הארפר ובקי תאצ'ר. לכן הספר הזה נותר אהוב ומוערץ גם קרוב למאה וחמישים שנה לאחר פרסומו. וככל שגילך עולה - כך התרגשותך ואהדתך לספר גוברים, כי המיוחדות שבילדות לא ניכרת אלא ממבט מרוחק של שנים. אני מרשה לעצמי לומר שמקומו של הספר באגף המבוגרים ולא באגף הילדים. עוד דבר מעניין שהבחנתי בו, הוא שככל שהינך מתקרב לסוף הספר - כך חרדתך הולכת וגוברת, החרדה שתום והאקי יתבגרו, ויהפכו למשעממים וצוננים, כפי שהחיים הציניים הופכים אותנו להיות. ועם סיום הספר אתה תולה עיניים ומתפלל בשקט - בבקשה, תישארו ילדים לנצח.
ביום חמישי האחרון יצאתי לטייל בגבעות שממזרח לכפר האורנים וכפר רות. לבדי, עם בקבוק 2 ליטר, מצפן ועוד כמה שטויות של מטיילים. למה עשיתי את זה? אין לי מושג. אולי משהו מרוח ההרפתקנות של תום וחבריו חדר בי מבלי משים. לא אוכל לתאר במילים כמה מוזר וכיף זה היה. כל בור מים שאתה מגלה, כל שבר ידית של כלי חרס שאתה מוצא, ואפילו קרניים של צבי שאתה נתקל בהן באקראי ומרגיש כאילו מצאת אוצר. פתאום קלטתי, שגם כשאני מתקרב לגיל השלושים, הילד שבתוכך תמיד נמצא אי-שם - וצועק אלייך: "תוציא אותי למסע הרפתקאות! תראה לי משהו מעניין! פליז! פליז! פליזזזז!!"

ספר חמוד ושובב.
כיפי לקריאה נותן אווירה שמחה וחיובית.

תום סוייר ילד שובב שמסתבך בהמון צרות,
חברו הטוב של האקלברי (האק) פין.
אחיינה של דודה פולי,
וילד אהוב על כולם,
משתמט מלימודים,
יוצא להרפתקאות,
ולוקח אתכם לתוך עולם ילדות שלא ישתמט מזיכרונכם.

ספר מומלץ בחום.

כשהייתי הרבה יותר קטנה מעכשיו, משהו כמו בת 9 או 10, אני קראתי את הספר הזה לראשונה. כמו כל ילדה לא אהבתי את כל החלקים על בתי הקברות, וכל הדברים האלה שבנים אוהבים. אבל אני זוכרת שפשוט התאהבתי בטום סוייר, וחשבתי שהוא הילד המושלם, ושאין יותר טוב ממנו. אני מאוד אהבתי את זה שהוא היה ילד כזה שלא מרביץ לבנות, שמתנהג אליהן בכבוד, ומאוד נהנתי לקרוא את הסיפור שלו עם בקי טאצ'ר שהוא כל כך אהב. בקיצור זה ספר מדהים ויפה, ואין על מארק טווין, למרות שזה לא ספר שבנות ממש יאהבו כי הוא מלא בכל השטויות שבנים אוהבים :)

בתור נערה, קראתי ואהבתי.
אינני בטוחה באם ילדים של היום, יאהבו ויתחברו אל הספר.