הרומן המרתק סחף אותי אל תוך מערבולת רגשות, שנראתה ורק גדלה עם כל דף, ליבי פעם בחוזקה עם כל מילה, והרגשתי עצמי מתאהבת בכל דמות. הרגשתי את רוח הקרב שורפת את נשמתי ותאוות הדם זורמת בדמי כאילו הייתי אני עומדת מול אויביי בשדה הקרב. בכיתי פעמים רבים מספור בעת קריאת הספר, מהזדהותי העמוקה עם פטרוקלוס, מאהבתי העזה מטריפת החושים לאכילס, כאבי שהרגשתי חותך את עורי ומשאירי עירומה עם האבדות הכה רבות בקרב, שכללו רבים מהדמויות אותן נצרתי בלבי במקום עמוק יותר מהאחרים, בכיתי מההקלה על נפילתה של טרויה אחרי שנים כה רבים אך כאבתי על גורלה באותו הזמן
הספר שעמד בהבטחתו והעביר את אהדתי מיוון לטרויה, וההפך, נראה שפגע בכל נקודות התורפה שלי ושבה את ליבי.
אין ספר האוכל להמליץ עליו יותר מספר זה.

באופן כללי, אני לא מאוד אוהבת רומנים היסטוריים... תמיד לוקחים סיפורים נהדרים ו"מכסחים להם את הצורה" (רק כי אני לא יכולה למצוא ביטוי מתאים יותר), עד שנשארת רק שלולית רירית ודביקה על הרצפה.
אבל "שירתה של טרויה" אינו כך. הספר כתוב בסגנון קולח ויפהפה, ובנוסף לא ניסה לשכנע אותנו שכל האירועים שסופר לנו עליהם לא אירעו, ושהכל בדיה. (אני יודעת את זה, אבל למה לא להעמיד שזה כן היה?).
במיוחד אהבתי את הפרקים מנקודת מבטו של אודיסאוס. משום שאודיסאוס יודע יותר מאחרים, אפשר להבין יותר... מה גם שמאז ומתמיד היה אודיסאוס הדמות האהובה עליי במיתולוגיה היוונית.
הספר נגמר ומשאיר טעם של עוד, ובכל זאת, טעם של נגמר. גמר - משום שהמלחמה נגמרה והמשך עשוי להיות משעמם. עוד - משום שאיכשהו הספר נראה קצר מדי בשביל להעביר עשר שנים, ומשום שאיננו רוצים שהעונג הצרוף שבקריאתו ייגמר.
אבל בעיה אחת - סגנון הכתיבה כלל איננו משתנה מדמות לדמות. קרה לי שקראתי בשקיקה פרק של אכילס, ולפתע גיליתי שהוא קורא לעצמו כנקבה, משום שהוא בעצם הלנה.
אם נתעלם מזה, הרי שהספר מוצלח ביותר, ואי אפשר לדעת ממנו שובע. אני, לפחות, לא ידעתי, ואני עדיין מחפשת רומנים היסטוריים על אותה תקופה שיתקרבו לרמה... אלוקים יודע שאני לא מוצאת.

אני עדן, ואני חובבת של המיתולוגיה היוונית ובעיקר של הסיפור המדהים והמעניין של מלחמת טרויה. כחובבת קראתי את האיליאדה של הומרוס שמספרת על השנה האחרונה של מלחמת טרויה מבין עשר השנים, יצירה מופלאה שאני ממליצה בחום לכולם לקרוא, וגם עשיתי עבודה מעמיקה על כל דמות ודמות , מאל ועד חייל, כך שאני מכירה את הסיפור מצויין ותמיד נהנהת לקרוא עוד. יש לי בעיה עם הספר "שירתה של טרויה" חודש אני מחכה לקרוא אותו, הוא ישב לי בארון וכל יום ראיתי אותו ורציתי רק עמוד או פרק קטן, כולי השתוקקתי לראות מה הסופרת כתבה ואיך היא בחרה להציג את הסיפור בעייני האנשים שאינם מכירים אותו, כי ברור הרי שהוא יותר ידידותי לקורא מאשר האיליאדה. בקיצור התחלתי לקרוא אותו וראיתי כמה דברים שבאים לאפיין יותר את הדמויות מקאלוג הכניסה, ולדעתי היה בזה משהו נחמד לתת קצת יותר צבע לדמויות ושהקורא יבין עם מי יש לו עסק. אבל דבר אחד שאינני מסכימה איתו , ושאני חושבת שהוא הורס לחלוטין את הסיפור זה שפאריס הפך לילד הגדול מהקטור. דבר שכמובן לא נכון כי הקטור היה הבכור והיורש של פריאמוס והיה ידוע בתור בן אדם אחראי, חייל נאמן וגם בעל נאמן, ילד טוב שדואג לעירו ובמלחמה הוא נלחם למען ביטחונה ולא למען תהילתו, ופה הדבר שהכי בולט בסיפור זה השוני בינו לביןם פאריס שהיה-מפונק, חושב בעיקר על טובתו האישית, פחדן ועוד תכונות רבות המבדילות אותו מהקטור. מה שמקאלוג עשתה לדעתי זה להרוס לחלוטין את היופי בסיפור, אחד הדברים שיותר אהבתי זה את הסמכותיות והגדולה של הקטור שכל הזמן מנסה לתת לאחיו ערכים ולשנות אותו, זהנ גם מה שמראה לנו שהאופי והתכונות של פאריס הם מה שגרמו לו לקחת את הלנה כי היא הכי יפה ומגיע לו הכי יפה מזה משנה עם זה בא על חשבון העיר שלו . בעיקרון אני יכולה לדבר שעות על כל הסיפור הזה כי אני מעריצה של זה. אבל כל כך מעצבן אותי שיש אנשים שלא נחשפו לסיפו המקורי וכשהם קוראים את שירתה של טרויה הם יכולים לחשוב שזה ככה וזה פשוט פספוס של הסיפור הטוב והמקורי.
כמובן שאין לי שום דבר נגד הסופרת סגנון הכתיבה שלה מעניין וידידותי לקורא אין מה להגיד, אבל כשאת לוקחת סיפור בן 3000 שנה ונותנת לו פרשנות משלך את צריכה לדאוג על להשאיר את הדמויות והאנשים במקום שלהם, אני בעד לתת פרשנות אישית והלוואי ויום אחד גם אני אוכל לעשות משהו כזה אבל לשנות דברים משמעותיים ביצירה זה כבר להרוס אותה ולכתוב סיפור שונה לגמרי , להמציא פשוט סיפור ומעשייה משלך.
עדן סלח.

אז במקום לנסות לפתוח את האילידאה המפורסמת- הלכתי על זה. הרבה יותר קריא, זה בטוח.
הסופרת לא עשתה לעצמה הנחות- התחקיר המקיף שהיא עשתה עשה לספר טוב.
באתי לקרוא על טרויה, ועל הדרך כבר הבנתי מי נגד מי, מי אבא של מי- איזה אל שולט על איזה תחום, ולצד מי אני עומדת. (קדימה, טרויה!!! כסחי להם את הצורה!!!)

אה, טוב, אני לא תמיד מקבלת את מה שאני רוצה..

כמו באזרח הראשון ברומא, הצליחה הסופרת לזרוק אותי לתוך היורה הרותחת של סיפורי המיתולוגיה היוונית המערבים מציאות בפנטזיה, עם בספורי המיתולוגיה נקל להבחין היכן המציאות נגמרת ומתחיל הדמיון, בספר הזה בלתי אפשרי.
הסופרת המדהימה הזאת הצליחה להחיות את כל גיבורי המיתולוגיה ולהפכם לדמויות חיות ונושמות בצל הפנטזיה;
נזרקתי, בכיתי, כאבתי, נלחמתי ונשארתי ער שעות ארוכות כדי לא לחזור למציאות האמיתית.
ספר מומלץ בחום

איזה כיף קראתי פעמיים