זה בעיקרון דה סאד מנסה לעשות הפוך על הפוך ולהציג את הפילוסופיה הליברטינית שלו במעטה של סיפורים על "המידה הטובה" (נצרות, נאמנות, המבנים החברתיים הישנים, מיניות מרוסנת, מנהגים וכו') ומלחמתה כנגד "המידה הרעה" כשלרוב יש עונש ל"חוטאים" (אני משער שדה סאד היה שם את זה במרכאות) ונאומים של הסופר בין לבין על יופיה ועליונותה של "המידה הטובה" וכו'.

הספר הזה נכתב קצת אחרי ש"ז'וסטין, או ייסוריה של המידה הטובה" יצא וגרם לסערה גדולה שבסופה הוא נכלא ללא משפט על כתיבת אותו הספר. כנראה מתוך חשש מהעתיד לבוא עליו כאן הוא כותב לכאורה מנקודת התנגדות לליברטיניות שהוא ייצג בגאווה בעבר.

אז ככה, הסיפור הכי טוב כאן לדעתי הוא הסיפור השני, "פלורוויל וקורואל". זו סוג של טרגדיה יוונית על קראק, עם סיום לפנתיאון ופואנטה חדה כתער. הייתי בהלם אחרי הקריאה, אפילו אם הבנתי איך זה הולך להסתיים בשלב מסוים.
נראה לי שזה הסיפור הכי מייצג ובוטה של דה סאד באוסף הזה.

יחד עם זאת, יש באוסף סיפורים ארוכים בהרבה ממה שהם צריכים להיות בהתחשב בפשטות היחסית של העלילה שלהם, או סתם כאלו די ונילה בהתחשב בעובדה שמי שכתב אותם הוא האדם שעל שמו נטבע המושג "סדיזם". כאמור, הבחור ניסה להיות מתון יותר כאן.

בכתיבה של דה סאד אין יותר מדי עומק ומבנה לדמויות, רוב האנשים כאן הם פלקט של ליברטיניות או של הdogma הנוצרית ו\או החברתית של ימיו, אז אל תצפו לדמויות מלאות רבדים ונבירה פסיכולוגית.
לרוב אני הייתי בסדר עם זה במהלך הקריאה, אבל לפעמים, בעיקר בסיפור האחרון, הפלקטיות נעשית כל כך מוגזמת ופשטנית שזה מגוחך טיפה. לפעמים דה סאד נוטה מהסיפור לנאומים רעיוניים בתור המספר או כאחת מהדמויות, ובעיקר כשזה על "עליונותה של המידה הטובה" כמעט מרגישים את הסרקזם מבעד למלודרמטיות שבכתיבה שלו.
בכלל, דה סאד די מלודרמטי פה. מעניין איך הוא בטקסטים אחרים שלו (זה הדבר הראשון שלו שקראתי).

סה"כ קריאה נחמדה, גם אם לא כל הסיפורים שווים וגם אם הפואנטה שלהם די חוזרת על עצמה. יש באוסף "פשעי האהבה" המקורי עוד כמה נובלות שלא תורגמו. אם מישהו ירים את הכפפה לסיים את תרגום האוסף הזה אני יודע שאהיה בין הראשונים לרכושו.
בכלל, רק הקובץ הזה ו"ז'וסטין" תורגמו לעברית מתוך היצירה של דה סאד. אולי הגיע הזמן לתרגם את "120 ימי סדום" למשל.

3.5 \ 5. ז'וסטין יושב לי על המדף בחדר כבר בערך שנה. אגיע אליו בקרוב.

המרקיז דה סאד, תודו שהוא מגרה את דימיוננו
ה"דמון"הזה.
כשראיתי את הספר במקרה בספריה (הוא לא הופיע
ברשימות המקוריות שהכנתי מראש)
הסתכלתי עליו, כריכה יפה, עם ורד אדום לוהט
סמל האהבה והתשוקה הלוהטת.
פשעי האהבה כך נקרא הספר.
למה מתכוון דה סאד שעצם שמו מעביר מין חלחלה
בנפשי. סמל הרוע והתעללות הפיזית-נפשית
אדם מושחת מידות ומנהגים.
על מה יכול לכתוב המרקיז? האם להשחית את נפשותינו
התמימות ושוחרות הטוב חפץ.
חייבת לקרוא את הספר. אולי אלמד משהו חדש.
אולי הוא יצליח ל"השחית" את מידותיי.
וכך היה. לא השחתת המידות. לא! זה גם לא מה שאתם חושבים.
פשוט השאלתי את הספר וקראתי אותו בפחות מארבעה ימים.
לאלו תובנות ומסקנות הגעתי? מה מצא חן בעיני
בספר הנ"ל? טוב לא אהיה סדיסטית ותיכף אספר הכל:
מסתבר שהרוזן למעשה דה סאד בן למשפחת אצולה צרפתית
שמשום מה ניצל מהגיליוטינה ולא שהיא לא רדפה אחריו,
רצה להיקרא דווקא מרקיז (איזו צניעות)
וגם בילה חלק מחייו לקראת סופם בבית כלא אבל נוח למדי.
ושם כתב חלק מיצירותיו.
את פשעי האהבה כתב כחלק מהשקפת עולם צינית נהנתנית
מושחתת הדוניסטית (בימינו הפירוש הוא רדיפה אחר תענוגות
והנאה).
בסיפורים הקצרים שכותב דה סאד מוצגת מלחמת הטוב ברע,
המידה הטובה כנגד המידה הרעה.
מלחמת בני האור בבני החושך.
אהבות טרגיות, מילודרמות סוחטות דמעות על צעירים תמימים
ואוהבים שמופרדים על ידי אינטרסים של אנשים רעים מושחים וסוטים.
הרבה דמעות סבל ועצב לעומת תככים רוע וזדון
ופשעי אהבה הגדולה מהחיים שלא מממושת.
וגם חזרה בתשובה של החטאים ומותם של הטובים.
הסופר הנועז משבח כביכול, את המידות הטובות, האבירות,
האהבה, טוב הלב ותמימות לעומת היצורים הרעים והאפלים
שמנסים להשחית אותם.
אבל כשמעמיקים לחשוב ולקרוא היטב בין השורות.
המסקנות עלולות להיות הפוכות. אבל למה לי לקלקל לכם
את ההנאה שבקריאה ובגילוי הנסתר מאחורי הסיפורים.
ממליצה בכל פה לקרוא ולנסות ולהתנסות.
דה סאד היה אולי סדיסט אבל לכתוב מצויין ומושך וקריא
ידע בלי ספק.