• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
תנו לגדול בשקט

תנו לגדול בשקט

מאת ליאת רוטנר

הביקורת של Alice Mudgarden (איריס)

תמונה של Alice Mudgarden (איריס)
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
תנו לגדול בשקט

תנו לגדול בשקט

מאת ליאת רוטנר

הביקורת של Alice Mudgarden (איריס)

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
תמונה של Alice Mudgarden (איריס)
הוצאה לאור:ידיעות אחרונות
שנת הוצאה:2006
סדרה:קיץ אחד ביחד #2
קטגוריה:מקור (נוער)
הקודמת
דריה 3 >
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 19 שנים•1 דקות קריאה

לא ממש הבנתי, איך פתאום ספר קליל ונחמד, הפך להיות מפחיד. פתאום סוחרי סמים, אם אבודה של ילד שנמצאת ומתגלה שמאהבת של האבא של החברה שלו, נקמת הפקאצות ועוד דברים שפתאום נכנסו...:\ ממש נבהלתי מהספר, אבל מכיוון שהכתיבה קולחת ויפה כמו בספר הראשון שרדתי אותו, ועכשיו אני מצפה בכיליון עיניים לקרוא כבר את הספר השלישי...

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של ליילק
ליילק
תמונה של פוצ'ו
פוצ'ו
2קוראים|גיל ממוצע27|100%נשים

על המבקרת

תמונה של Alice Mudgarden (איריס)

Alice Mudgarden (איריס)

חברה מזה 20 שנים
45 ביקורות•143 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•תרגום (נוער)•מקור (נוער)
תמונה של Alice Mudgarden (איריס)
Alice Mudgarden (איריס)
חברה באתר מזה 20 שנים
ביקורות45
לייקים שקיבלה143
דירוג ממוצע4.3 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת12תרגום (נוער)8מקור (נוער)7

דיון על הביקורת

אין תגובות עדיין

אין תגובות עדיין

היה הראשון לשתף את המחשבות שלך על הביקורת

ביקורות נוספות של Alice Mudgarden (איריס)

Full Frontal Feminism: A Young Woman's Guide to Why Feminism Matters

Full Frontal Feminism: A Young Woman's Guide to Why Feminism Matters

Jessica Valenti

הספר מתיימר להכניס נערות ונשים צעירות לעולם הפמיניזם. המטרה חשובה מאוד, אבל לדעתי הביצוע פשוט לא טוב. דבר ראשון, אם הכותבת מתיימרת לפנות לנשים צעירות, והיא עושה זאת מתוך ההשקפה שהן שוות מבחינת אינטליגנציה ורמה לגברים, אני באמת לא מבינה למה רוב מה שכתוב בספר מנוסח ברמה כל כך נמוכה, כאילו קהל היעד סובל מנכות שכלית כלשהי. הכתיבה היא המונית ומתלהמת, בלשון המעטה, הטיעונים מנוסחים באופן מסורבל, ורוויים בכשלים לוגיים. כמו כן, הכותבת, שהיא גם יוצרת וכותבת בבלוג ״Feministing" שוכחת לעיתים קרובות שהיא לא נמצאת בבלוג, אלא כותבת ספר, ומחפשת פידבק מהקורא (כל מיני ״אני צודקת, לא?״, ״מה אתן אומרות?״, ״נכון שזה מעצבן?״ וכד׳). כל זה, ואפילו לא התחלתי לתאר את הסאונד-אפקטס ("ARGH" ו-״hmmm" וכו׳).

אה, ועוד הערה מאוד מאוד מתבקשת - בתור ספר על פמיניזם, במיוחד כזה ששם ספוטלייט חשוב על הפמיניזם השחור, על החפצת הגוף הנשי ועל אידיאל הרזון, הייתי מצפה ממנו קצת יותר מנקבה לבנה רזה עירומה על הכריכה (?!). קצת לא ברורה לי הכריכה, ולא יודעת מי חשב שזה רעיון טוב.

עם זאת, חייבת לציין לטובה את הנסיון להציג כל מיני סוגיות מקוממות בארה״ב מזויות שונות; אבל שוב, הביצוע לוקה בחסר.

בקיצור, המטרה נחמדה, אבל הספר עצמו ברמה לא טובה, ולא מציג באור טוב לא את הכותבת, לא נשים בכללי ולא את הפמיניזם.

לפני 10 שנים•
★★★★★
•Alice Mudgarden (איריס)
המוח הגברי

המוח הגברי

לואן בריזנדיין

נמחק.

לפני 12 שנים•
★★★★★
•Alice Mudgarden (איריס)
Why Is the Penis Shaped Like That?

Why Is the Penis Shaped Like That?

Jesse Bering

הספר הזה לא דומה לכלום. בואו נגיד, שאם תעשו את ההחלטה הנכונה, והספר הזה יגיע לידייכם, אתם הולכים לקרוא ספר הומוריסטי, מרתק, שנון ומעורר חשיבה ורצון לחקור, שנכתב בנושא מיניות הגבר (וגם סטיות מין והתנהגות מגדרית..) ע"י פרופסור לפסיכולוגיה וסקסולוגיה, שהוא במקרה גם גיי מוחצן, שלא מסתיר שהסיבה שבחר להתעסק במחקריו בעיקר באיברי מין זכריים, היא חד משמעית חיבתו הגלויה לאותם האיברים החביבים.

אני בודאות אזמין גם את שאר ספריו של ברינג :)

מומלץ לאנשים סקרנים ופתוחים בחשיבתם, ספר מעניין בטירוף!

לפני 12 שנים•
★★★★★
•Alice Mudgarden (איריס)
Adulting: How to Become a Grown-up in 468 Easy(ish) Steps

Adulting: How to Become a Grown-up in 468 Easy(ish) Steps

Kelly Williams Brown

הספר הזה היה הימור מבחינתי - הזמנתי אותו בהזמנה מוקדמת מאמזון עוד לפני שיצא לאור, ובעקבות המלצה שקראתי עליו בירחון אמריקאי. ממש לא התאכזבתי - ספר שנון ומצחיק, כתוב באופן נהדר ואפילו עם תובנות.

מה שמשעשע במיוחד זה שהכותבת, עיתונאית אמריקאית צעירה בשם קלי ויליאמס בראון, רחוקה מלהיות פסיכולוגית או סמכות מקצועית כלשהי לענייני "מְבוּגַרוּת", והיא חובשת בספר הזה את הכובע שכל אחד מאיתנו חובש מדי פעם - כובעו של החבר הטוב שממש טוב בלתת עצות, אך כמעט אף פעם לא מיישם אותן בעצמו. בגובה העיניים, בלי צל של התנשאות והטפה, עם המון סרקזם והומור עצמי, ציניות איכותית וסגנון כתיבה צעיר ונהדר, קלי מביאה לנו ספר מעולה ומצחיק, שכיף לקרוא וללמוד ממנו.

התוצאה מקריאת הספר - לא די בכך שלומדים טיפים חשובים ומועילים, אלא גם מקבלים פרופורציה. בעת קריאת הספר, נוצרת התחושה שהכותבת היא כמו חברה טובה, לפעמים יכולה לעזור בעצה מועילה, ולפעמים רק תומכת, מושכת בכתפייה וחושפת שהיא בעצמה הרבה יותר גרועה.

ספר מומלץ!

לפני 12 שנים•
★★★★★
•Alice Mudgarden (איריס)
המוח הנשי

המוח הנשי

לואן בריזנדיין

נמחק.

לפני 12 שנים•Alice Mudgarden (איריס)
שבריר

שבריר

סטיב טולץ

אני אתחיל בזה שמזמן, אם בכלל, לא יצא לי לקרוא ספר כ"כ מרתק עם עלילה כל כך מעניינת ומלאת תפניות כמו זו, אולי מאז הארי פוטר, רק שסדרת הארי פוטר מגיעה ב-7 כרכים, וכאן מדובר בספר גדוש התרחשות ותקריות הזויות לחלוטין, שבהחלט, כפי שנכתב בתיאור, מותירות את הקורא פעור פה.

הדמויות עגולות, ציוריות, מעניינות ועמוקות להפליא, והקורא לומד להכיר אותן כמו שהוא מכיר את עצמו, עד המחשבה הכי חבויה ששורצת אי שם במעמקי מוחם. בין סאטירה להרהורים פילוסופיים על מהות החיים והטבע האנושי, בין סיפורי אהבה נכזבת לסיפורי התבגרות וזקנה, סיפורי פשיעה, פוליטיקה, צרכנות נבונה ואפילו נדל"ן וסוג של גינון, הקורא מוצא את עצמו טובע בתוך מרק סמיך וריחני, שבושל לפי המתכון המושלם ל"איך-לכתוב-ספר-שואב".

כיוון שמדובר בספרו הראשון שהגיח לאוויר העולם רק ב-2009, נשאר לי רק לקוות שהוא לא אחרון, ושסטיב טולץ יעניק לעולם עוד ספרים מעולים, מרתקים והורגים מצחוק, פרי עטו.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•Alice Mudgarden (איריס)
זה הסוף שלך

זה הסוף שלך

ריאן נורת

אם להתייחס לספר זה כאל ניסוי מחשבה ולא כאל ספר רגיל, וככה אני בהחלט אוהבת להתייחס אליו, מדובר בספר גאוני. מהרגע הראשון שקראתי ביקורות לספר הזה והתחוור לי מהו הרעיון שהספר דן בו, ידעתי שאני חייבת לקרוא אותו והתלהבתי רק מהמחשבה שאחזיק אותו בידיי. על אף שתועתעתי ע"י שמות הסיפורים המופיעים בספר, וחשבתי בטעות כי כל סיפור הולך לדון באדם ספציפי שקיבל מ"מכונת המוות" את סיבת המוות המתוארת בשם, כעבור שלושה סיפורים בערך הבנתי שזה ממש לא ככה, והספר הרבה יותר עמוק, מדעי ואינטליגנטי ממה שחשבתי.. באמת, ציפיתי לקרוא סיפורים קלילים ודיי שטחיים על אנשים שמגלים איך הם ימותו, מלווים בתיאורים הומוריסטיים של מוות גרוטסקי וצפוי, ומצאתי ספר שמעורר המון המון מחשבות בכל מיני תחומים, אם זה סטטיסטיקה, אם זה פסיכולוגיה אנושית, אתיקה רפואית וכדומה.

להלן הרעיון- מכונה שמקבלת דגימת דם, וכעבור מספר רגעים פולטת פתק עליו רשומה, במילה מעורפלת או שניים, סיבת המוות הוודאית של הנבדק. הרעיון הוצג באתר אינטרנט, ומייד מאות של אנשים נרתמו לכתוב סיפורים קצרים המציגים מצבים דמיוניים או תהיות לגבי בעיות שתעורר המכונה. הסיפורים שנכנסו לספר מקיפים את הרעיון מכל צד, ומגרים את בלוטות החשיבה באופן יצירתי ביותר.

הסיפורים שאהבתי במיוחד הם אלו שמנסים להבין את דרך פעולתה של המכונה, ומעלים את התהייה המצמררת- האם המכונה מנבאת את סיבת המוות של הנבדק או שהיא גורמת בעצם למותו כפי שניבאה אותו, והאם קיימת בכלל סתירה בין שתי התיאוריות? או כפי שהצליחה להציג טי ג'יי רדקליף בסיפורה, בציטוט שאהבתי במיוחד- "כאשר המידע איך אדם ימות מתרכז לכדי מילים ספורות ופשוטות, אותו מידע אובד ממיליון מקומות אחרים שהיו עשויים דווקא למנוע את ההתרחשות". :)

תארו לכם עולם שבו אפשר לגלות בוודאות של 100% את סיבת מותכם עתידי.. מהן כל הדרכים החיוביות והשליליות שניתן לנתב אליהן את הידיעה? הספר נותן הצצה לעולם אחר, שאליו בעצם היה הופך העולם הנוכחי שבו אנו חיים, אם רק הייתה מתגלה "מכונת מוות" כזו. כל השינויים החברתיים והתפיסתיים של העולם, פחדים חדשים של אנשים בד בבד עם שחרור מפחדים שהיה בלתי אפשרי להשתחרר מהם לפני המכונה, וכו'.

ספר מומלץ ביותר לאנשים שאוהבים לחשוב.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•Alice Mudgarden (איריס)
כיסא פנוי

כיסא פנוי

ג'יי. קיי. רולינג

בראש ובראשונה, אני רוצה להתייחס לביקורות, שנודף מהן ריח מאוכזב של "זה לא עוד הארי פוטר"...
נכון, זה לא, וגם לא מתיימר להיות.

לרולינג יש כשרון כמעט על-טבעי בלתאר דברים - תיאורי האנשים שלה כל כך מוחשיים, שאתה מצליח לראות אותם ולדעת איך בדיוק הם נראים, כשהם יושבים בעליית הגג ומעשנים עם עצמם, או כשהם צוחקים ביחד תוך כדי שהם הולכים ברחוב. הכל מתואר לפרטי פרטים - מבנה הגוף, סגנון הלבוש, הפנים ואף הבעות הפנים. לקרוא ספר של רולינג זה כמו לראות סרט, או יותר מדוייק אפילו - לחלום חלום. זה גם מה, שלדעתי, כל כך משך אותי בסדרת ספרי הארי פוטר.

באופן חיובי, אני רוצה לציין שכמו תמיד, הדמויות של רולינג עגולות ביותר, וישנם רגעים שכל דמות מצליחה לעצבן, אך גם רגעים שכל אחת המדמויות מצליחה לעורר אהדה, או לפחות רחמים. אין כאן רעים או טובים - כולם אנשים אמיתיים, שמשקרים, חוטאים ועושים טעויות. יש כאן שיקוף כמעט מכאיב של חברה אנושית, עם כל האכזריות שבה, ולדעתי רולינג הצליחה לעשות את זה באופן מעולה.

מה שכן, דבר שיכול להציק לקורא - כמות הדמויות גדולה מאוד, יש בין כל הדמויות קשר כזה או אחר (מתוארת עיירה קטנה, שבה כולם מכירים את כולם), יש נקודות בהן כל המשפחות משיקות, וזה מבלבל מאוד עד אמצע הספר בערך, כשעדיין קשה לקלוט מי זה מי.

שורה תחתונה - זה לא ספר משנה חיים, ולא יצירת מופת ספרותית בקנה מידה היסטרי - מדובר ברומן יפה ומציאותי מאוד, שמציג חברה אנושית טיפוסית למדי - ובה חיים זה לצד זה עושר ועוני, דעות קדומות וזרים, כוונות כנות לצד צביעות- שבגלל הקרבה שלו לעולם האמיתי, כיף למצוא בו פרטים מוכרים מהחיים של כל אחד מאיתנו.. ולכן בהחלט הייתי ממליצה על הספר הזה.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•Alice Mudgarden (איריס)
פרויקט האושר

פרויקט האושר

גרטשן רובין

אני אגיד בכנות, שאני לא חסידה גדולה של ספרי ניו-אייג' שמתיימרים לתת מתכונים פשוטים וקיצורי דרך לאושר ומטרות אחרות בחיים. מבחינתי, אחד הדברים שלמדתי במהלך החיים, או כמו שגרטשן רובין אוהבת לכנותם - אחד מ"סודות ההתבגרות שלי" - הוא שכדי להגיע לתוצאות, יש צורך בעבודה קשה, ומה לעשות שהגשמת חלומות יכולה להיות עבודה דיי מלוכלכת.

מה שאני אוהבת בספרה של רובין זה הכנות והאמיתיות שבו. אין קיצורי דרך - מתוארת כאן עבודה קשה ומפרכת שגרטשן ביצעה על אישיותה בסבלנות ובשקידה במשך שנה, ותמשיך לבצע כל החיים. כמו כן, קוסם לי ההיעדר החכם של הצגת "תוצאות פלא", כי אין-דבר-כזה!! השאיפה לאושר נצחי ומושלם לא בריאה בדיוק במידה של לשאוף לניתוק מלא מגירויים שליליים שמקורם בסביבה. כל החכמה היא להגיע לאושר יציב שקל לחזור אליו ולשאוב ממנו כוח ברגעים קשים, כלומר, להגיע לניצול מירבי ככל האפשר ממכסת האושר האפשרית של כל אחד מאיתנו.

לסיכום, ובסוגריים ואותיות קטנות מאוד - לקח לי קצת יותר משנה לשכנע את עצמי להתיישב ולסיים לקרוא את הספר הזה עד הסוף, והוא ננטש באמצע אינספור פעמים. מדוע? יש לכך יותר מהסבר אחד, גם התקופות בחיים שחפפו לקריאתו, וגם העובדה שרבים מהנושאים בהם עוסק הספר, לא מדברים אלי עדיין - כמו ילדים, למשל. עם זאת, מדובר בספר נחמד מאוד ומומלץ, והכי חשוב - מרומם רוח ואופטימי, כמו שאני אוהבת!

לפני 13 שנים•
★★★★★
•Alice Mudgarden (איריס)

ביקורות נוספות על "תנו לגדול בשקט"

תנו לגדול בשקט

תנו לגדול בשקט

ליאת רוטנר

ספר נוסף בסדרת הספרים האהובה של ליאת רוטנר, סופרת צעירה שספריה הפכו לתופעה בעשור וחצי הקודמים.

הספר עוסק בחבורת נערים נטולי רקע בתקשורת - שהם גם קבוצה חברתית שהכירה במחנה הקיץ של הפנימייה. השישה מקבלים הזדמנות חד פעמית למקפצה למגרש של הגדולים - עבודה בסיקור תקשורתי של אירועים שונים בעיתון ארגמן הנחשב.

שלא כמו עיתון רגיל של בית ספר, כאן התפקיד כולל טיסות לחו"ל, אנשי מקצוע שמולם עובדים והזדמנות אמיתית לקבל הכרה בתחום מומחיותם...
ההתקבלות שלהם והמעבר מלהיות "נובאדיז" לקבוצה נחשבת ומעוררת קנאה נשמעת בהתחלה כמו חלום. קריירה מובטחת במקצוע נחשק שכרוכה בבילויים עם קבוצת חברייך!

אלא שהבחירה שנויה במחלוקת מצד שאר תלמידי הפנימייה היוקרתית. למה דווקא לתת את ההזדמנות לשישה מתוך מחנה הקיץ שרק השנה הצטרפו כתלמידים, שגם לא ברור על בסיס אילו קריטריונים מקצועיים נעשתה? ההחלטה מצד הדרג הגבוה מעוררת את חמתם של חלק מהתלמידים הוותיקים בפנימייה, נערים מקובלים שהגישו גם הם מועמדות, והרגישו שהתפקיד ככתבים אצלם בכיס.

בקיצור, השישייה הבלתי משתלבת, האנדרדוג שזוכה לאמפתיה מצד המבוגרים - מעוררת גם, ובעיקר - את חמתה של אלינור. אלינור היא לא בדיוק דמות ריאליסטית, אלא המרשעת התורנית שבאה להרוס, וששום ספר נוער קליל לא יכול להתקיים בלעדיה...
אלינור כנראה ראתה הרבה סדרות נוער, ויודעת את כללי הרשעות: תמיד צריך לחייך בחום, לדרבן את שונאייך להתחבק איתך בסלחנות ואז לצחקק ברוע. לתפוס את הדומיננטי שבחבורה בשילוב של איום וחנופה, ועל הפסיבי לדרוך ללא רחמים.
אה כן, וכל שאר בית הספר מעריץ אותך, את המלכה הבלתי מעורערת שלהם...

קראתי את הספר ונזכרתי בתוכנית החדשה בהנחייתה של רותם סלע: "ראיון מיוחד".
גם כאן מדובר בחבורה של "אנדרדוגים" שמעוניינים לקבל מקפצה תקשורתית ושכרגע לא מהווים איום ונתפסים מקסימום כחמודים, אך למעשה כבר לאחר שידור שני הפרקים הראשונים - המקצועיות של המראיינים על הספקטרום האוטיסטי לא מפסיקה להיות מוטלת בספק.

עקבתי אחרי הבאזז שנוצר לתוכנית ונתקלתי בטיעונים כמו "רותם מזכירה להם את השאלות אז ברור שהם לא חשבו עליהן באופן עצמאי", "הם תמיד מאפשרים למרואיין להתחמק משאלות כמו סיבות הגירושין או הכנסה כלכלית, וזה לא שונה מראיון נוירוטיפיקלי" "משתמשים במראיינים כמו בקרקס, זה מנציח את הסטיגמה ונועד לכך שהצופים ירגישו טוב עם עצמם..." ועוד.

מבחינה רציונלית יש הגיון בשאלות ובטענות על התוכנית, ובעיקר על הנחיצות שרותם סלע דווקא תנחה אותה. הפער בין יופייה של רותם והידור לבושה למול אנשים שרובנו לא היו מתעניינים בהם במיוחד ללא הבמה הזו - מעורר שאלות רציונליות לכאורה על השימוש בחסרונות של המראיינים ככלי בידורי.

בניגוד לשימוש בילדים - שיש לנו התקווה שיפרצו ויהפכו מילדי פלא קטנים וחלשים למול שועלי התקשורת למבוגרי פלא שווים לכולם - כאן מדובר במבוגרים... שלכאורה WHAT YOU SEE IS WHAT YOU GET...
נראה קצת ציני ושאולי הם לא באמת הולכים להתמקצע בתקשורת ולא יתקבלו ב"עולם האמיתי".

אך אולי מתחת לפני השטח, כמו בכל הזדמנות ומקפצה שרבים מעוניינים לזכות בה - יש פה גם משהו רגשי ועמוק יותר. יש פה חלוקה לשתי קבוצות, ומלחמה שעוסקת בשאלה מי יותר מתאים למטרה הנעלה:
הן בתוכנית והן בספר יש את הדרמה של חלוקת המשאבים, גם אם זה עטוף בעטיפת צלופן ילדותית.

מי צריך להנהיג? החנונים הלא מאיימים (כמו השישייה של כתבי פנימיית מאור/האוטיסטים בתפקוד נמוך) - או הלוחמניים (כמו הוותיקים בפנימיית מאור/האוטיסטים המשתלבים בחברה לעיתים טוב יותר מהנוירוטיפיקלים)?

התחרות נובעת מעצם האפשרות למפגש עם גיבורי תרבות של השעה, ועצם היכולת ליצור קשרים משמעותיים להמשך הדרך העיתונאית ובכלל. האם הצלחה של אחד באה על חשבונו של השני?

השאלה הזו לא קשורה רק לתמימים שמנסים להיכנס לתחום התקשורת הקר והאכזר, אלא שאלת המקפצה והפריצה מעסיקה את כל הצעירים באשר הם, ובמיוחד חבר'ה כותבים וקוראים, שאין להם בהכרח את הכישורים להביע את עצמם על כל במה, ולא יתקבלו להיות דוגמגישה עם קריירה לכאורה מובטחת כמו רותם סלע.

לפני שנה•המורה יעלה
תנו לגדול בשקט

תנו לגדול בשקט

ליאת רוטנר

התחשק לי סתם לכתוב ביקורת, בלי לקרוא עוד ספר, כי יש מספיק דברים לעשות. חשבתי לכתוב על ספר שריגש אותי; אבל על רובם כבר כתבתי. אולי ספר שהצחיק אותי ככה שצחקתי בקול, אבל על כל הספרים של פוצ'ו כתבתי. או שאולי אני אכתוב על ספר שממש ממש שנאתי, כזה שאני יכולה לקטול, אבל אין יותר מידי כאלה, מהסיבה הפשוטה שאני כבר לא קוראת הרבה כמו בעבר. אולי מחוסר זמן, אולי מחוסר רצון, ואולי סתם כי כבר פחות אכפת לי. כי בזמן הזה אני יכולה לנגן וללמוד משהו חדש, או ללמוד למבחן בהיסטוריה ולבגרות בערבית, או סתם להתבטל. חשבתי לכתוב על ספר משמעותי באיזושהי צורה, שמעלה תובנות שנשמעות כל כך חכמות, למרות שאתה בכלל לא מבין מה הן אומרות, אתה חייב להסכים, כי איך תוכל לסתור? אולי ספר ששינה משהו בצורת מחשבה שלי. אולי איזה ספר נורא נורא קשה עם עברית מאוד גבוהה, כזה שמבוגרים יתפעלו ממני שהצלחתי לסיים ולגמור.
ובסוף הכנסתי את היד לספרייה הפרטית שלי והוצאתי את הספר הזה. לא מצחיק , לא מרגש, סתם אחד כזה, שני בסידרה. מלא בפאתוס, אובר דרמטיות, סטיראוטיפים. עם מעין עברית גבוהה שמנסה להשתלב עם סלנג ועברית משובשת. יש כאלה שסולדים מהמנהג הזה, אבל אני? כמעט כל ספר שאהבתי אני קוראת שוב, לא רק פעמיים, שלוש, וארבע. יכול להיות כי אין לי כוח ללכת לסיפריה, או להשאיל עוד ספר מתח מהספריה של אבא. אני רוצה לקרוא ספר שאני יודעת שאני אוהבת, אבל מצד שני, לא ספר כבד מידי, שגם אם אהבתי הסיכויים שאקרא יותר מפעמיים קלושים.
בכלל, אני חושבת, איך השתניתי מפעם. מהילדה שהיתה התולעת ספרים ביסודי, זאת שבשעות אחר הצהריים במעדונית קוראת בספר, והספרנית מרשה רק לה לקחת יותר משני ספרים כי היא יודעת שהיא תחזיר אותם בזמן. נכון, היא לא היתה קוראת ספרות מופת. בעיקר את 'ג'ינג'י, תולי תעלולי ומנהרת הזמן, ולפעמים גם איזה 'גלי' אחד או שניים ומסרבת בתקיפות לנסות לקרוא את הארי פוטר. אבל היא היתה קוראת, והרבה, אפילו המון, עוד לפני שהיה לה מחשב נייד ופלאפון סלולרי. לא משנה מתי, דברים אחרים תפסו אותה, וקריאת הספרים שהיתה פעם התחביב הראשי שלה, נדחק הצידה. לא לטובת כתיבה, כי את זה היא לא עושה הרבה. פשוט עכשיו דברים אחרים מעניינים אותה, כמו מוזיקה ובנים והדרכה ולימודים וטלוויזיה.
אבל לספרים עדיין יש משמעות בעיני. זה לא שאני לא קוראת בכלל או משהו כזה. אבל ספרים הם תמיד משמעותיים, לדעתי לפחות הם לא מהווים בריחה, אלא פתח לחיים מעניינים יותר ואפשרויות מגוונות יותר. כשאני קוראת אני מרגישה כמה הייתי רוצה להיות אחת מהדמיות בסיפור. להתאהב ולהיאהב, לעבור מסע, להילחם בדרקון ולגלות שיש לי כוחות על. כי בתכלס, החיים לא כאלה מעניינים כמו שהספרים משקרים לנו שהם. יש שיגרה נורמטיבית, היום שאתה קם איתו בבוקר והולך לישון איתו יראה דומה מאוד ליום שאחריו, וליום שאחריו, וליום שאחריו. ועד שקורה משהו מיוחד לוקח כל כך הרבה זמן. אבל אני אוהבת את השקרים שהספרים האלה מספרים לנו. הם שקרים יפים. מי מאיתנו לא רוצה חיים מעניינים יותר? חיים שבהם הוא עושה רק מה שהוא אוהב ובאמת מגשים את החלומות שלו? שהוא פוגש אנשים שסוחפים אותו? אבל עכשיו אני סתם מתפלספת, ואתם כבר משתעממים.

אז לקחתי את הספר הזה ליד. נכון, הוא באמת כל מה שאמרתי קודם. סטיראוטיפי ומביך לעיתים בניסינותיו לשלב בין גווניה של העברית, שטוח ושיטחי, מלא בדרמתיות שמרוב מבוכה אתה כנראה תצחק, טלנובלי מידי, צפוי, בנאלי וחוזר על עצמו. אבל הוא עדיין הספר מהתקופה שעוד הייתי תולעת ספרים, שקוראת ספרי נוער, זאתי שרצה אל הספר בשבוע הספר כשהיא ראתה אותו על הדוכן כי זה היה ספר ההמשך לקודם שהיא אהבה. את הספר הזה פשוט אי אפשר לראות בעין צרה ואובייקטיבית. הוא פשוט כיף ענק, משב רוח רענן אחרי תקופה של כבדות, קליל, זורם, ומשהו בו נורא ישראלי.


אז התחשק לי לכתוב. למען האמת, לא ביקורת. פשוט לכתוב. ולא למגירה. ולא להתחיל לכתוב סיפור, כי גם ככה אני פחות טובה בזה. פשוט לכתוב רעיונות, או סתם משהו, רק להתבטא . אולי אני אפתח בלוג. נאא. בטח גם בפעם הבאה שאני ארצה לשתף אנשים במחשבות שלי אני אשרבט אותן על דף ואקשר אותן לספר מסוים. אחרי הכל, זה מה שכולם עושים היום, לא?

לפני 12 שנים•אריאל
תנו לגדול בשקט

תנו לגדול בשקט

ליאת רוטנר

נורא! היא פשוט הרסה את הסדרה! את 'קיץ אחד ביחד'; שלפני הספר הזה, שהיה פשוט ספר כייפי וחמוד. מאוד מאוד לא מומלץ. לא כי הספר לא זורם, לא בגלל השפה - פשוט כדי לא להרוס את הטעם הטוב והתחושה הכיפיית מהספר הקודם.
ממש נורא, מרגיש קצת כאילו היא הייתה צריכה להכניס "אקשן" לספר, על ידי הוספת סיפורים זוועתיים (וצפויים), והשחתת הדמויות הנהדרות מהספר הקודם.
אני לא ממליצה.
כל מי שלא מסוגל להתאפק - צפויה לו אכזבה. מאוד מאכזב. חבל.

לפני 15 שנים•
★★★★★
•ליילק
תנו לגדול בשקט

תנו לגדול בשקט

ליאת רוטנר

איזה ספר מהממם!!
הוא יותר טוב מקיץ אחד ביחד והוא גם ספר טוב ומרתק
העלילה סוחפת והספר כובש,אבל מה שהכי אהבתי בספר זה המונולוג של תומר לענבל(המונולוג היה ממש רומנטי)והספר מראה שאהבה מנצחת את כל המכשולים והאתגרים
והספר הוא הכי מרגש מבין כל הסדרה

לפני 16 שנים•
★★★★★
•מלכת הספרים
תנו לגדול בשקט

תנו לגדול בשקט

ליאת רוטנר

הספר נחמד ולא יותר. את האמת שקניתי אותו לפני כמה שנים, כשהיה עוד את המבצע הזה בסטימצקי של ספרים מנייר ממוחזר בעשרה שקלים. בת דודה שלי אמרה לי שזה אחד הספרים הטובים ביותר שהיא קראה אבל מעולם לא יצא לה לקנות אותו, אז שתיינו קנינו עותק של הספר ומייד התחלנו לקרוא יחד. בסופו של דבר היא ויתרה ונתנה לי אותו. התחלתי לקרוא והוא ממש שיעמם אותי. אני לא יודעת למה. הכתיבה טובה, הספרים הקודמים טובים, אז מה יש בספר הזה שלא בסדר?!
אז אני חושבת שאלה הדרמות המיותרות, רבותיי. כמה דרמות אפשר לדחוס בספר אחד? יותר מדי בכי, יותר מדי "צומי" ו"אויש, נפגעתי ואני ייבכה" וזה מה שעיצבן אותי. אני לא יודעת. אולי זאת רק אני, אבל אני יודעת שאני לא הולכת לקרוא את הספר הזה שוב.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•דוריני ♥
תנו לגדול בשקט

תנו לגדול בשקט

ליאת רוטנר

ספר מתח מעולה מרגש ומלא התפתחויות מענינות יותר ויותר במהלך הקריאה נהנתי מאוד ממנו הוא מושך נורא שווה לקרוא..גם ספר 1 ו3 מעולים 2 הכי מרתק..

לפני 15 שנים•כרמיתי
תנו לגדול בשקט

תנו לגדול בשקט

ליאת רוטנר

פחות טוב מהראשון,למרות שעדיין כדאי לקרוא.
פתאום הוכנסו נושאים די..כבדים.לדעתי זה לא היה לעניין בכלל,הסופרת רצתה לדכא אותנו או משהו? וגם כל הדרמה הזאת..די לא לעניין,חבל.

לפני 14 שנים•Vik
תנו לגדול בשקט

תנו לגדול בשקט

ליאת רוטנר

ספר ההמשך לקיץ אחד ביחד.
ספר מאוד נחמד אבל למרות שהיו קצת דברים צפויים בספר הוא עדיין היה מעניין וסיימתי לקרוא אותו ממש מהר (:

לפני 14 שנים•
★★★★★
•~סתיו~
תנו לגדול בשקט

תנו לגדול בשקט

ליאת רוטנר

ספר יפה! מספר בדרך מופלאה וקסומה על התבגרות,
נעורים, חוויות בלתי נשכחות, אהבות נכזבות! אהבתי מאוד את הספר!
גם את הראשון! :)

לפני 14 שנים•מאי וינטר:)
3.0
3.0
דירוג
5.0
לפני 17 שנים

“אחד הספריים הכי הכי . . . אהבבתי את הספררים האלה 3 >”

17/50
ביקורות על תנו לגדול בשקט
הבאה
E111
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
לפני 12 שנים

“נפלא!!”