התחשק לי סתם לכתוב ביקורת, בלי לקרוא עוד ספר, כי יש מספיק דברים לעשות. חשבתי לכתוב על ספר שריגש אותי; אבל על רובם כבר כתבתי. אולי ספר שהצחיק אותי ככה שצחקתי בקול, אבל על כל הספרים של פוצ'ו כתבתי. או שאולי אני אכתוב על ספר שממש ממש שנאתי, כזה שאני יכולה לקטול, אבל אין יותר מידי כאלה, מהסיבה הפשוטה שאני כבר לא קוראת הרבה כמו בעבר. אולי מחוסר זמן, אולי מחוסר רצון, ואולי סתם כי כבר פחות אכפת לי. כי בזמן הזה אני יכולה לנגן וללמוד משהו חדש, או ללמוד למבחן בהיסטוריה ולבגרות בערבית, או סתם להתבטל. חשבתי לכתוב על ספר משמעותי באיזושהי צורה, שמעלה תובנות שנשמעות כל כך חכמות, למרות שאתה בכלל לא מבין מה הן אומרות, אתה חייב להסכים, כי איך תוכל לסתור? אולי ספר ששינה משהו בצורת מחשבה שלי. אולי איזה ספר נורא נורא קשה עם עברית מאוד גבוהה, כזה שמבוגרים יתפעלו ממני שהצלחתי לסיים ולגמור.
ובסוף הכנסתי את היד לספרייה הפרטית שלי והוצאתי את הספר הזה. לא מצחיק , לא מרגש, סתם אחד כזה, שני בסידרה. מלא בפאתוס, אובר דרמטיות, סטיראוטיפים. עם מעין עברית גבוהה שמנסה להשתלב עם סלנג ועברית משובשת. יש כאלה שסולדים מהמנהג הזה, אבל אני? כמעט כל ספר שאהבתי אני קוראת שוב, לא רק פעמיים, שלוש, וארבע. יכול להיות כי אין לי כוח ללכת לסיפריה, או להשאיל עוד ספר מתח מהספריה של אבא. אני רוצה לקרוא ספר שאני יודעת שאני אוהבת, אבל מצד שני, לא ספר כבד מידי, שגם אם אהבתי הסיכויים שאקרא יותר מפעמיים קלושים.
בכלל, אני חושבת, איך השתניתי מפעם. מהילדה שהיתה התולעת ספרים ביסודי, זאת שבשעות אחר הצהריים במעדונית קוראת בספר, והספרנית מרשה רק לה לקחת יותר משני ספרים כי היא יודעת שהיא תחזיר אותם בזמן. נכון, היא לא היתה קוראת ספרות מופת. בעיקר את 'ג'ינג'י, תולי תעלולי ומנהרת הזמן, ולפעמים גם איזה 'גלי' אחד או שניים ומסרבת בתקיפות לנסות לקרוא את הארי פוטר. אבל היא היתה קוראת, והרבה, אפילו המון, עוד לפני שהיה לה מחשב נייד ופלאפון סלולרי. לא משנה מתי, דברים אחרים תפסו אותה, וקריאת הספרים שהיתה פעם התחביב הראשי שלה, נדחק הצידה. לא לטובת כתיבה, כי את זה היא לא עושה הרבה. פשוט עכשיו דברים אחרים מעניינים אותה, כמו מוזיקה ובנים והדרכה ולימודים וטלוויזיה.
אבל לספרים עדיין יש משמעות בעיני. זה לא שאני לא קוראת בכלל או משהו כזה. אבל ספרים הם תמיד משמעותיים, לדעתי לפחות הם לא מהווים בריחה, אלא פתח לחיים מעניינים יותר ואפשרויות מגוונות יותר. כשאני קוראת אני מרגישה כמה הייתי רוצה להיות אחת מהדמיות בסיפור. להתאהב ולהיאהב, לעבור מסע, להילחם בדרקון ולגלות שיש לי כוחות על. כי בתכלס, החיים לא כאלה מעניינים כמו שהספרים משקרים לנו שהם. יש שיגרה נורמטיבית, היום שאתה קם איתו בבוקר והולך לישון איתו יראה דומה מאוד ליום שאחריו, וליום שאחריו, וליום שאחריו. ועד שקורה משהו מיוחד לוקח כל כך הרבה זמן. אבל אני אוהבת את השקרים שהספרים האלה מספרים לנו. הם שקרים יפים. מי מאיתנו לא רוצה חיים מעניינים יותר? חיים שבהם הוא עושה רק מה שהוא אוהב ובאמת מגשים את החלומות שלו? שהוא פוגש אנשים שסוחפים אותו? אבל עכשיו אני סתם מתפלספת, ואתם כבר משתעממים.
אז לקחתי את הספר הזה ליד. נכון, הוא באמת כל מה שאמרתי קודם. סטיראוטיפי ומביך לעיתים בניסינותיו לשלב בין גווניה של העברית, שטוח ושיטחי, מלא בדרמתיות שמרוב מבוכה אתה כנראה תצחק, טלנובלי מידי, צפוי, בנאלי וחוזר על עצמו. אבל הוא עדיין הספר מהתקופה שעוד הייתי תולעת ספרים, שקוראת ספרי נוער, זאתי שרצה אל הספר בשבוע הספר כשהיא ראתה אותו על הדוכן כי זה היה ספר ההמשך לקודם שהיא אהבה. את הספר הזה פשוט אי אפשר לראות בעין צרה ואובייקטיבית. הוא פשוט כיף ענק, משב רוח רענן אחרי תקופה של כבדות, קליל, זורם, ומשהו בו נורא ישראלי.
אז התחשק לי לכתוב. למען האמת, לא ביקורת. פשוט לכתוב. ולא למגירה. ולא להתחיל לכתוב סיפור, כי גם ככה אני פחות טובה בזה. פשוט לכתוב רעיונות, או סתם משהו, רק להתבטא . אולי אני אפתח בלוג. נאא. בטח גם בפעם הבאה שאני ארצה לשתף אנשים במחשבות שלי אני אשרבט אותן על דף ואקשר אותן לספר מסוים. אחרי הכל, זה מה שכולם עושים היום, לא?
