ביקורת ספרותית על הסמל האבוד מאת דן בראון

---

אתחיל בכך שאגיד, שלדעתי על כל ספר וספר של דן בראון, אמור להיות רשום "מחבר רב המכר מלאכים ושדים". אינני מרבה לקרוא ספרים, אך "מלאכים ושדים" כבש אותי עד הרגע האחרון (גם את צופן דה וינצ'י קראתי לפני ארבע שנים, שהיה הספר האחרון שקראתי מאז, אך מלאכים ושדים הוא המועדף עליי).
כשהתחלתי לקרוא את "הסמל האבוד" הרגשתי כאילו אני קורא ספר, שנכתב על פי סרט הוליוודי עם תקציב שמן. סיימתי לקרוא אותו, כדי לא להחמיץ שום פרט עלילתי של הספר או את הסוף, שלדעתי היה אמור להלהיב יותר.

הספר עמוס בפרטים אנציקלופדיים מתישים שרק מוסיפים לעוביו של הספר, ופחות להבנת העלילה. אני מאוהב בסגנון הכתיבה של דן בראון עוד ממלאכים ושדים, אך הפעם הוא הגזים עם משחקי הזמן (מעבר מהרצח לקורות חייו של מלאך ואלף דוגמאות נוספות). הותשתי לבסוף מהניסיון להבין את מהות הספר, ונראה כאילו דן בראון התעייף גם הוא. העלילה סבוכה, ונראה כאילו 250 העמודים הראשונים של הספר הם חצי שעה מוסרטת, שדן הוסיף אליה שבבי מידע לא רצויים על מנת להוסיף נפח לספרו.

מה שכן, אני מאוד מקווה לספר המשך בכיכובו של רוברט לנגדון, הפכתי למעריץ לא קטן שלו בסדרת הספרים, ואקווה לקרוא את ספרו הבא של בראון, כי עוד לא התאכזבתי מהסופר הנהדר!

» ביקורות נוספות של dan brown fan
» ביקורות נוספות על הסמל האבוד