הספר מאיר את תפקידו וחשיבותו של הבירוקרט הקטן, הבורגני הזעיר, בקיומה של החברה הנאצית ובקיומה של המערכת הטוטליטרית, שתלויה במוטיבציה של הפרט להיטמע בתוכה, בעודו מכוון את מיטב כשרונו ומרצו למענה.

אלברט שפאר היה האיש האחראי לגירושם של 75,000 יהודים מברלין להשמדה, במסגרת תפקידו כממונה על עיצובה מחדש של ברלין, וזאת ממש טרם התמנותו כשר החימוש, ב-1942. הפרט הזה עשוי היה להביא לתלייתו של שפאר בנירנברג, לו רק היה מוצג במשפט.

בעת משפטו בנירנברג הקפיד שפאר לאחוז בטקטיקה כפולה: מחד, לקח אחריות כוללת, כמעשה מצפוני שהבדיל אותו מיתר הנאשמים במשפט נירנברג והקנה לו את הערכתם של השופטים האמריקנים ואף את הערכתו של התובע הראשי, האמריקני רוברט ג'קסון. מאידך, התנער שפאר מאחריות בכל הנוגע לפרטים הקטנים, וזאת כדי להינצל מחבל התלייה. פריץ זאוקל, למשל, שהיה אחראי על אספקת כוח האדם למפעלי החימוש של שפאר, נדון למוות בנירנברג ונתלה, כאשר באופן פרדוקסלי, דווקא שפאר, הממונה עליו, ניצל וזכה למאסר של 20 שנה בלבד, כיוון שטען שגיוס כוח האדם לא היה באחריותו. הוא רק השתמש בכוח אדם זה, לא גייס אותו, ובוודאי, כך טען, לא ידע מהיכן מובא כוח אדם זה, באילו תנאים הוחזק קודם לכן - ואף לא באילו תנאים הוא מועסק.

לספרו של ואן דר ואט על שפאר קדם ספרה של העיתונאית והחוקרת גיטה סרני, "אלברט שפאר: מאבקו עם האמת" (Albert Speer: His Battle with Truth), ספר המשלב ראיון עם שפאר ותחקיר על פני כ-800 עמודים. ספרה של סרני הושפע במישרין מהעובדה שהיא הייתה מעורבת רגשית: היא ראיינה את שפאר במשך כשבועיים אינטנסיביים, במהלכם הייתה אורחתו. יתר על כן, בהתאם לקוד הכתיבה שלה, כפי שכתבה בשנות ה-70' על פרנץ שטאנגל, שהיה אחד ממפקדי מחנות ההשמדה סוביבור וטרבלינקה, היא מנסה לחדור לנפשו של המרואיין. התוצאה המרתקת והמטרידה היא סימפטיה מאונס כלפי המרואיין, גם אם הוא אחראי על רצח מאות אלפים, נסיון להבין את המניעים הנפשיים ואת המנגנון הנפשי העומד מאחורי אישיות שהייתה, בסופו של דבר, חלק ממנגנון ההשמדה הנאצי. לא מקרה הוא שאף אחד מספריה אלו של גיטה סרני - ספרים בעלי חשיבות אדירה להבנת חברות ההמון הטוטליטריות של המאה ה-20, ספרים שיש בהם עניין אדיר לקורא הישראלי - לא תורגם לעברית עד היום.

הספר דן גם בסוגיית מקומו של הטכנוקרט הא-פוליטי לכאורה במרקם החברה והמנגנון הפוליטי הנאצי, אותו פרט שדווקא נוהגו הא-פוליטי הוא שאיפשר את צמיחת הנאציזם לממדיו - ואיפשר את פשעיו.

אלברט שפאר היה מעורב בפשעים הנאציים יותר מכפי שהיה מוכן להודות כל חייו; הוא היה פקיד בכיר בממשל הנאצי - ככל שיהיה א-פוליטי לכאורה! - הציג עצמו ברמייה כנטול חלק בעשייה שהובילה להשמדת היהודים.

בסוף שנות ה-60, היה לקבוצת הכדורגל של הפועל חיפה מאמן גרמני.
הכרתי אותו אישית כי הוא היה בן זוגה של חברתה הטובה של אימי.
קראו לו מרטין, ולא היה ביננו קשר מיוחד ( בעיה של שפה כנראה).
מה שזכור לי היטב, שרגליו היו מצולקות, כנראה שנפצע רבות
במהלך קריירת המשחק שלו.
באותה תקופה, שאפשר לקרוא לה עידן תמימותי, עדיין לא פיתחתי את
מיטען הרגשות כלפי גרמניה וגרמנים שקיים אצלי כיום.
מה שבטוח, שספר זה על הנאצי היחידי שלקח אחריות על פישעי הרייך
השלישי, והטיפול ה״עדין״ שעושה בו פסט, ממש ממש לא עוזר למטען
ה״ אהבה״ שאיננו קיים בי כלפי הגרמנים.
מצד שני, אינני מבין את שליחותו של ההיסטוריון שבהחלט מגלה מטען
של סימפטיה ואהדה לאיש, ובו זמנית מתעלם מלשאול את השאלות
האמיתיות והכואבות.
כיצד אדם בעל תפקיד רם ונישא במערכת השלטון הנאצי לא ידע
על הפתרון הסופי?
תגידו שהיה ציניקן, אופורטוניסט , שקרן וכו׳
אבל פשוט לא ניתן בשום פנים ואופן להאמין לו שלא ידע!
אני גם משוכנע שההודאה באשמה, ופסק הדין של נירנברג
שהיה די מקל במקרה של שפאר, היה מין דיל שכזה בין התביעה
לסנגוריה, תודה ותשאר בחיים, לא תודה תענש כמו חבריך.
אבל מה בדיוק מנע פסק דין מוות לאדם שהיה אחראי ישירות
או בעקיפין למותם של מאות אלפים , בני אנוש מכל העמים?
למה בדיוק היה זה שפאר שזכה לדיל מהסרטים?
ההודאה, שהיתה בהחלט חלקית , מכוון שלא הודה באחריות
ישירה או עקיפה לפיתרון הסופי, למרות שבתור שר התעשייה
פגע הפתרון הסופי ישירות במשאבים שמשפאר כל כך ניסה והצליח
להגדיל להמשך המלחמה.
הוא היה צריך לדעת על הרכבות, הקטרים, חומרי הגלם ובעיקר כוח האדם
שחוסל ולא הגיע למלא את המקומות הפנויים מאחורי המכונות במפעלים.
הוא בטח ידע, מכוון שהיה אחראי ישירות, ואף היה נותן הפקודות להבאת
כל אותו כוח אדם מהמחנות ומהארצות הכבושות למלא את בתי החרושת
בעבדים ( לא פחות מזאוקל שהוא היה האחרי הישיר עליו- ושנשפט בנירנברג
והוצא להורג).
פסט, העתונאי, החוקר, ההיסטוריון, שהיתה לו גישה ישירה למקורות
ולשפאר עצמו, נמנע מלעסוק בשאלות קשות וחשובות אלה
וכאן בעצם נמצא הליקוי האמיתי בספרו זה.
שחוץ מכל התובנות שמניתי לעיל, אכן שווה קריאה.
טוביה
ו

יואכים פסט הופנט לדמותו של שפאר, התאהב בו וכתב ספר שהוא לא פחות מפנומנאלי.

לפני שאבהיר את עניין דמותו של שפאר אומר שהקריאה בספר מסיבה בתחילה אי נוחות, באשר מדובר על הכל בנוגע למשטרו של היטלר, הדמויות הסובבות ושפאר בהרחבה. אבל דם, מוות ושואה כאילו אינם קיימים כלל בסיפור.

אלברט שפאר נולד ב-1905 למשפחה מהמעמד הבינוני-גבוה. אביו היה אדריכל וגם שפאר עצמו פנה לאדריכלות. בעודו אדריכל צעיר ומובטל יחסית, לא עניין של מה בכך אצל שפאר, כפי שאפשר ללמוד בעתיד, קרמה המפלגה הנאצית עור וגידים, אבל לא השאירה שום חותם בנפשו. באופן מקרי לגמרי קיבל שפאר עבודה ומפה לשם הכיר את היטלר בתחילת דרכו. הפרש הגילים ביניהם היה 16 שנים וכשהכירו שפאר היה בן 28 והיטלר 44 בשנת 1933. מיד עם הכירם נוצר קליק ביניהם המתואר כקשר על גבול האירוטי.

בעברו היטלר אמן ציור בעצמו, עם חלומות אדריכליים לא מבוטלים, הבאים לידי ביטוי בספרו מיין קאמף. היטלר מוצא בשפאר איש שיחה נעים, חבר לחלומות גרנדיוזיים, איש רעים לטיולים רגליים ברחבי ברלין ובכלל אדם שיכול ורוצה לממש חלומות בקנה מידה גדול.

עם עליית היטלר לשלטון והצטרפות שפאר למפלגה הקשר הלך והתהדק, עבודות זרמו לשפאר יותר ויותר, אבל שפאר נותר מרוחק מלובשי המדים הנאציים, ריחוק פיזי, נפשי ורעיוני. בעיני עצמו שפאר חשב שהוא קודם כל אדריכל ומוציא לפועל של תוכניות לקידומה של המפלגה במישור האדריכלי, קידום שהוא למעשה חלומות גרנדיוזיים של היטלר, הלוקח את שפאר לביקור בפריז, אותה הוא רואה כדוגמה. בפריז הוא לועג לשער הניצחון, אותו הוא חושב לקטן מדי, ואת השאנז אליזה הוא רואה כרחוב הדור, אבל רוצה אחד ארוך, רחב וגדול יותר בברלין. שפאר סבור שאכן מן הראוי שלברלין יהיו כמה פרויקטים מרשימים, שייטעו יראה בלב המבקרים והכרה בגדולת העם הגרמני.

עד כאן הכל זורם בנעימים עבור שפאר והספר מתאר מנהיג עולה (היטלר), כזה שיש לו חלומות של גדולה, של זוהר ושל היקף שטרם נראו כמותם. היו כאלה מנהיגים בעבר והנה עוד אחד גדל. אמנם מהר מאוד מבינים שיש כאן רודן לא קטן, אחד עם חלומות הזויים, מונולוגים בלתי נסבלים, אבל מה הוא בסך הכל רוצה? שגרמניה תהיה אור לעולם, רצוי כמובן בלי התנגדות, מתוך הכרה שככה זה והכל יהיה בסדר. במקרה הוא גם אוהב מאוד את שפאר, בחור אינטליגנטי, לא מהבהמות הסובבות אותו, המתרפסות ומחפשות שררה וכוח, רצוי עכשיו ומיד. היטלר מזהה בשפאר כאחד שקורץ מחומר אחר, מעניק לו תפקיד אחר תפקיד, תוכניות גרנדיוזיות קורמות עור וגידים, שפאר מגלה עד מהרה כשרונות, מלבד אלה הארכיטקטוניים, גם כשרונות ניהול, יכולת לראות את התמונה למלוא רוחבה ויכולת להוציא תפוקה הולכת וגדלה ממפעלי תעשייה.

אנחנו, כקוראים מן הצד יודעים שהיתה מלחמה, היתה שואה, העולם הוטל למערכה והנה אדריכלות, בניינים, כבישים, מפעלי תעשיה. רגוע, חביב, כמעט דיסנילנד. אבל עד 1939 עם כל מה שקורה בגרמניה מסביב, שפאר כלל אינו מודע למה שקורה מבחינת הצבא, היהודים בפרט והזרים בכלל. הוא מקבל תפקיד אחר תפקיד וכשהמלחמה פורצת ומתמשכת הוא כבר שר החימוש בפועל, כשלמעשה הוא מתפקד כשר על כלכלי, כשתחת ידיו מתבצעות עבודות תעשיה רחבות היקף, החימוש גדל הטכנולוגיה מזנקת, התפוקה בשיאה.

כאן מתגלה המגלומניה של היטלר בשיאה. התרבות הגרמנית חייבת לשלוט בעולם, שטחים נבלעים אחד אחר השני, שפאר מסייע בטכנולוגיה, בלוגיסטיקה, בקישור, בייעול, בויסות, בכל מה שמתבקש מכמה שרים, אבל הוא מתפקד כשר אחד מרכזי ויעיל. הקשר בין היטלר לשפאר מתחיל לראות עליות ומורדות, אבל שפאר לא מתקשה להשיג עוד ועוד תפקיד ודברים שאיש לא היה מעז לעשות עוברים בסה"כ בצורה חלקה עקב החיבה העמוקה של היטלר לשר החימוש המשובח שלו.

שפאר, אדם מתנשא במעט, משכיל, אינטליגנטי, מעודן, לא ממש מתאים לסובבים גסי הרוח בחצר המפלגה הנאצית ובמשרדיו של היטלר. משהו משתנה אצלו מאדם שבסה"כ רוצה לממש חלום של מנהיג, לבנות כמה בנייני ענק מדהימים, כמה אנדרטאות, כבישים, מגרשי ספורט וכך הלאה, לאדם שאין לו שובע. בטחונו מתעצם ולמרות שגרינג, הימלר ורבים ו"טובים" אחרים מנסים למדר אותו, לקחת ממנו כוח ותפקידים, הוא ממשיך לקבל יותר. כשהחזיתות מתחילות להכות בחזרה וכעת גרמניה נלחמת במזרח כנגד רוסיה ובמערב כנגד בנות הברית אנגליה-צרפת-ארה"ב היטלר הופך לזעפן, צעקן, נואם נאומים לא קוהרנטיים והוא מנסה להשליט את רצונותיו גם במחיר של מאסר ומוות בקרב סובביו. שפאר לא נרתע מכל אלה בתחילה. אלא שלקראת סוף המלחמה במהלך שנת 44' הדברים משתנים. היטלר הלחוץ הופך לפטרון לא נעים לשפאר, שבינתיים צבר כוח רב. בשנת 45' כבר היה ברור שהכל אבוד והיטלר מחליט להותיר אדמה חרוכה עבור המנצחים. שפאר לא מוכן לכך ויוצא כנגד פקודותיו ומציל כבישים, מסילות ברזל, מפעלים וחיי אדם תוך סיכון עצמו, עד כדי מחשבה להתנקש בהיטלר.

בתום המלחמה נאסרים בכירי השלטון, היטלר כבר מת ושפאר נאסר עם כולם, מובא למשפט בנירנברג עם כולם וכאן מתחילה השאלה הגדולה מכולם: עד כמה הוא ידע ועד כמה הוא אחראי. מכאן נגזרת השאלה הלא פחות חשובה, שכנראה לעולם לא נדע את התשובה, מיהו שפאר האמיתי.

במשפט טען שפאר שהוא כלל לא ידע בגדול על המחנות ועל הרג המיליונים. היה ברור לו שבמלחמה כמו במלחמה יש גם הרוגים. הוא טען שהוא דווקא היה בעד עובדים, גם עובדי כפיה, מרוצים, משום שאלה מעלים את התפוקה. סרטים שהוקרנו במשפט ובהם זוועות המחנות הדהימו את שפאר שכלל לא ציפה למראה עיניו. אבל כמו שנהג בריחוק מקלגסיו של היטלר, גם עתה נהג בריחוק בעת המשפט ובחר לקחת על עצמו את מלוא האחריות לפשעי השלטון הנאצי, למעט עניין היהודים, לגביהם טען לאי ידיעה. 20 שנה נגזרו עליו והוא ישב אותם במלואם בכלא שפנדאו.

הספר נקרא כמו ספר מתח, בהבדל שהסוף ידוע מראש והנבלים גם הם מפורסמים ומעלליהם ידועים. יואכים פסט כתב באהדה רבה, לעיתים נסחפת, על שפאר. זה לא מפליא משום ששפאר באמת היה דמות שקל ליפול בשביה. אדם אינטליגנטי, נאה, כזה המוכן לענות על הכל ובישירות, הוגן וישר. אחד שלא מתחמק מאחריות, גם כשזו אחריות על זוועות בלתי נתפשות.

לאורך ולרוחב הספר מבקש פסט לעמוד על האניגמה באישיותו רבת הפנים והסתירות של שפאר. איך זה שאדם ישר והגון, רחב אופקים ואינטליגנטי נופל בקסמו של אדם הוזה, אכזר, אחד התופס עצמו עם המדינה לבלתי הפרד? לזכותו של שפאר ייאמר שהוא לא היחיד. לגנותו ייאמר, שחלומות הגדולה שלו תאמו היטב את חלומות הגדולה של היטלר כשאלו צוירו על הנייר, כשההזיות של היטלר דיברו על שדרות, גנים, משרדי ממשלה, מוזיאונים וכך הלאה. מדוע שפאר המשיך עם היטלר כשחלומות התרבות הגרמנית הפכו למלחמה וזו הפכה להשמדת עם? האם שפאר הסתחרר מהכח, התבסם מהשררה, חיבב את חיבוק הדב של המנהיג, התאהב בטכנולוגיה, בתפוקה, בבניה, בלוגיסטיקה שהוא יכול לספק למכונת המלחמה? האם היה עיוור או לפחות בעל ראייה סלקטיבית? ככל שהיטלר הפך למטורף יותר שפאר התחזק בהדרגה וייתכן שהמלחמה נגמרה מהר מדי מבחינת שפאר והתנגדותו למעשי היטלר עוד יכלו לשחק לידיו ברגע שהיטלר היה יורד מהבמה. אבל בשאלות היסטוריות אין לשחק בשאלות אם ואולי משום שהעובדות עובדות ואין לשנותן. התעלומה אכן נשארה תעלומה.

פסט ניסה לפתור את התעלומה. בעיניו שפאר הוא דוגמה לאדם רצוי בפוליטיקה בכלל ובשררה בפרט. גדולות ונצורות יכול להשיג עם עם מנהיגים כאלה. למרבה הצער, המצאות היטלר בשטח וניצול היכולות הפנומנאליות של שפאר נתנו תמונה שונה לגמרי. לא בנייני פאר הושגו כי אם רצח המונים מזוויע. לא ברלין מרכז התרבות כי אם ברלין מרכז המוות. שפאר היה נאמן מדי, יעיל מדי, מוצלח מדי, וייתכן שהתעורר קצת מאוחר מדי מהראיה החלקית שלו, מהרצון לרוץ הלאה. יכול להיות שחצי שנה אחורה, גם זה מעט מדי, וכל התמונה היתה נראית אחרת. איך זה שאדם הנמצא בתוך המשרדים, בשיחות, בתוכניות, לא שמע ב-1942 על הפתרון הסופי שהוצא והוצע ליהודים?

כאמור, הספר נקרא כספר מתח, המאורעות אמיתיים לגמרי, מצמררים ומלווים את אחד מעמודי התווך, ממש עמוד מרכזי, בבניין המוות של השלטון הנאצי הרצחני.

הספר פותח שער לתקופה אפלה וקשה לעם היהודי, לאירופה ולעולם כולו. בספר מתואר השלטון הנאצי מבפנים, תוך התמקדות באדם אחד, בכיר ממשל, מתכנן מבני הרייך החשוב ביותר, שר בממשלתו של היטלר, לתקופה מסויימת אולי אפילו מס' 2 בשלטון, ומקורב מאד להיטלר גם אם לא נטל חלק במערכת המלחמתית הנאצית באופן ישיר.
אלברט שפאר היה אדריכל בינוני ומובטל, צעיר בורגני בן 25, כששמע את היטלר נואם בשנת 1930. שלש שנים אח"כ עם בחירתו של היטלר לקנצלר גרמניה, הפך שפאר לחביבו המחוזר על ידו. היטלר ראה בו אמן ואדריכל והפקיד בידיו הן את תכנון המבנים העצומים שייעד לרייך והן את הפקת טקסי המפלגה הנאצית המרהיבים
הצלחותיו של שפאר בטכסים סללו את דרכו למעגל הבכיר, אך למרות היותו מקורב להיטלר הוא נשאר מחוץ למעגל הפנימי המקורב להיטלר.
בשנת 1942, בצוק העיתים והמלחמה, מונה שפאר לשר החימוש ובאחריותו על התעשייה הצליח להכפיל את ייצור כלי הנשק והתחמושת פי 4 וכך בעצם להאריך את משך המלחמה.
שפאר היה בין הבכירים הנאצים שנשפטו במשפט נירנברג, ניצל בקושי מהגרדום ונשפט ל- 20 שנות מאסר אותן ריצה בכלא המיוחד לאסירים הנאצים הבכירים.
לאחר שחרורו, בגיל 61, הוא שקד על ניקוי שמו בציבור, תוך קבלת אשמה על פשעי הנאצים אך בטיעון שאחריותו היא בשל תפקידו הבכיר וכי לא ידע על השמדת היהודים ופשעי הנאצים. קו זה, בו החל כבר במשפט ב- 1945, מעורר עד היום תהיות אם היה מהלך אסטרטגי או אמיתי.

לפני שקוראים את הספר צריכים לדעת קצת על המחבר - יואכים פסט אינו קוטל, אינו סולד ואינו יוצא נגד המשטר הנאצי. במקרה הטוב - הוא מצדיק את הגרמנים שהעלו את היטלר לשילטון. אבל הוא גם גולש מדי פעם וכותב על "גודל מנהיגותו של היטלר" או על "האיש הגדול". ומתוך הכרת המחבר ניתן להבין את הספר. זהו ניסיון להתיש את הקורא בהררי שירטוטים אדריכליים ותולדות האדריכלות הגרמנית בתחילת המאה. בעקבות זאת מגיע תיאור של איש אפור ו"לא פוליטי", אבל כתוב בהערצה למי שהגיע עד למגע יום-יומי עם היטלר. והחלק האחרון הוא כתב הערצה לאיש מספר 2 בשלטו הנאצי, שנשפט בנירנברג ויצא בחיים. התיאורים של שפאר היוצא מהכלא ומתאחד עם משפחתו, על הסבל והניתוק מהילדים שלו בתקופת היותו בכלא, ממש מעוררים רחמים. הצליח המחבר לשכנע אותנו שיש כאן איש גדול "ומה בסך הכל הוא עשה?"
אז לצד התיעוד ההיסטורי והבנת המציאות בה פעלו אנשים "לא מטורפים" במסגרת המשטר הנאצי, יש כאן כתב הגנה והערצה לאחד האנשים שהיה שותף פעיל ואחראי לרציחת מאות אנשים. לקרוא - לא חובה. יש ספרים מאוזנים יותר וטובים יותר על התקופה.

ביוגרפיה מאוד מעניינת על האדריכל שפאר, החבר של היטלר, שר החימוש שלו. הספר מבוסס על שיחות של יואכים פסט עם שפאר, על היומנים של שפאר וכן ביוגרפיות של סופרים אחרים. הספר מצטט גם מיומניו של גבלס. הספר מתאר את התקופה מ 1933 עד מותו של שפאר.
הספר ריתק אותי הוא כתוב בצורה מאוד מעניינת וגרם לי לרצות לקרוא את היומנים של שפאר ואולי גם לנסות להבין את תעלומת שפאר. העובדה שאני גרה בבברלין כמובן מקרב אותי עוד יותר לתקופה ולאדם.
יואכים פסט מאוד מוכר בגרמניה גם כמי שכתב את הביוגרפיה של היטלר, הימים האחרונים בבונקר ועוד ספרים אחרים גם על שפאר ועל התקופה.

ספר מעניין, קשה להתנתק מהאמת ההיסטורית כשבאים לנתח את הביוגרפיה של שפאר מצד אחד מהנדס כישרוני שעסק "רק" בהצטיידות הגרמנית ובבנית הכוח ומאידך אחראי באופן ישיר על התמשכות המלחמה ובעיקר על מותם של עשרות אלפים של עובדי כפיה במערות שייצרו את הטילים V2 . משפטי נירמברג חסו על חייו רק שגלל שהכה על חטא. בסה"כ ספר מעניין

ספר מעולה שמבטא בצורה מדהימה את תקופת הרייך דרך דמותו של שפאר.
בהחלט מומלץ

היום קניתי אותו-היה במבצע אז למה לא..:)

כשאני אסיים אביא את חוות דעתי