לא נתקלתי קודם לכן בשמו של הסופר (אוי לבורותי) והישגתי את הספר בעיקר בגלל שמו. אני מתמכרת לשמות "אחרים" לספרים (היום "תבונה ורגישות" או "אמה" הם שמות לא מספיק מושכים). במעט שכתוב על הכריכה האחורית (המינימליסטית) יש איזכור לרוזן ממונטה קריסטו.
הסיפור הוא על עוול ונקמה. נקמה, שכמו שאומרים אצלינו "טעמה משתבח כשהיא קרה". אז לא בטוח: נקמה היא דחף חזק, צורך כמעט קיומי, אבל גם כשהיא מצליחה היא מעוללת דברים נוראים (גם) לנוקם.
הספר כתוב נפלא: חוש הומור נהדר, דמויות ברורות עם מניעים ברורים - מבעלי המניע הקטן עד הגדול. הוא מתייחס לחברה הבריטית ומאפיין אותה נפלא. זה לא שאני חושבת שפוליטיקאים בריטים מושחתים יותר מעמיתיהם הלא בריטים. יש משהו - כולנו יודעים - משחית במיוחד במפגש בין אדם שאפתן עם כוח ושררה. אני גם סבורה שהשרות החשאי הבריטי לא עושה יותר עוול משרותים חשאיים אמריקאים, צרפתים או ישראלים. אבל יש משהו מאד בריטי בסוג השאיפות המתוארות בסיפור, במיוחד בהרגשת הנחיתות המובנית כלפי "האצולה".
כריכת הספר, בהוצאת גמא, לא מנדבת פרטים על הסופר או הסיפור, בניגוד גמור לכריכות מקובלות. בעמוד הראשון יש "על המחבר": כמה כוסות קפה (412,000 ) סיגריות (1,500,000 ) ומכנסיים שנשחקו (19) במהלך כתיבת ספריו. אז מצאתי גם: נולד ב1957, יהודי (כהלכה...), הומוסקסואל, בעל הפרעה דו-קוטבית ועבר בכלא, והוא גם שחקן, במאי ותסריטאי. אם יש מאפיינים יותר מתאימים למישהו שיכתוב סיפור כזה - אנא הודיעוני.
הספר יגרום הנאה לאלה שאוהבים הומור ושנינות בספריהם ולא חושבים שהומור משמעו לספר בדיחות. גם אלה שאהבו את הרוזן ממונטה קריסטו כבד הראש ייהנו, אם יתנו לדמיונם להשתולל.
אהבתי אותו אבל הוא גם הפחיד אותי - כי הוא הצליח לשכנע אותי שיש אמת בבידיון שלו.
*


















