נהניתי מקריאת ספר זה. אם תראו את הביקורות באתר תראו שזה די יוצא דופן - יש כמעט תמימות דעים שזה ספר לא טוב. אשתדל לכתוב עליו בלי לגלות פרטי עלילה.

מדובר ברומן חניכה. הפעם מדובר בספר חניכה של בנות. יותר מהיותו של המסע מסע לרוחב ארה"ב, הוא מסע פנימי שאותו עוברת בעיקר הגיבורה הראשית שעלילת הספר מובאת מפיה בגוף ראשון.

ברובד הגלוי מדובר בסיפור מסע המסתבך והופך להיות תיאור מותח של מרדף ומנוסה. ברובד הסמוי יותר מדובר בתיאור של מסע פנימי וחיפוש אחר גאולה, כל אחת מהדמויות מחפשת גאולה בדרכה.

בעיניי הדמויות שבספר אינן שטחיות כפי שכתבו כאן לפניי, אלא מייצגות כל אחת דרך אחרת של התמודדות עם ההווה, עם הנשיות, עם החיים. שלבי יוצאת לחפש אחרי אימה הנוטשת, בתקווה לאיחוד ולהבנה עצמית טובה יותר לפני שתתחיל את חייה כבוגרת בלימודי הקולג'. ג'ינה יוצאת כביכול אחרי אהובה כדי למנוע ממנו להינשא לאחרת. בדרך הן פוגשות מישהי שמלמדת אותן שהסיבות הללו אינן הסיבות האמתיות למסע, שהמסע הוא בעצם מסע אחר - האם המסע הוא בריחה ממשהו ולא נסיעה אל משהו אחר? העולם מקבל לפתע גוונים ובני גוונים, ולא רק שחור ולבן, רע וטוב. מסתבר שיש הרבה דברים יחסיים. האם ערכים הם ערכים מוחלטים, או שמא ישתנו לפי ההקשר? סיימונס בוחנת את השאלה הזו בעזרת דוגמאות בוטות וללא משוא פנים.

מי שזוכר עדיין את שירי שנות השמונים ייהנה מאזכורי מילות שירים בטקסט. מי שלא, יחמיץ חלק מהרמזים השלובים בעיקר בתיאור הנסיעה לרוחבה של הארץ. בכל מקרה הרבה מזה מוחמץ בתרגום (אולי היה טוב יותר אילו מילים אלה הושארו בשפת המקור).

שמות המקומות ושמות הדמויות בספר הם משמעותיים מאוד, גם בגלוי וגם ברובד סמוי יותר. שלבי היא לא רק שם של דגם של מכונית מוסטנג אלא גם shall be. וכך יש משמעות גם לשמות קנדי וגרייס, ואפילו לשם נוח.

סיפורן של שתי חברות (די מהר מצטרפת גם השלישית כטרמפיסטית שסביבה בעצם כל העלילה...) במסען הארוך (מידי) של חציית ארה"ב ממזרח למערב כל אחת מסיבותיה שלה.
כמובן שכל מה שיכול להשתבש משתבש ונראה כביכול שבמהלך המסע הזה הן גם עוברות מסע של התבגרות אישי.
אני אומרת כביכול כי אולי לזה התכוונה הסופרת אבל לי זה לא הרגיש ככה.
מה שכן הרגיש לי זה שהדמויות מלאות סתירות פנימיות ולא עיקביות, לא מרגשות, לא כובשות ופשוט עוברות לידך.
ואולי זו אני שאף פעם לא התחברתי לסוג אופי של ילדות בנות 18 שקודם עושות ואחר כך חושבות... ואח"כ חושבות משהו אחר... ואח"כ משהו אחר
מה שמדהים אותי שמדובר באותה סופרת של "פרש הברונזה" וההשוואה היא בלתי נמנעת וכואבת בעיקר.
נבצר מבינתי להבין כיצד הסופרת הצליחה כל כך ליצור דמויות שיטחיות ולא מזמינות חיבור אחרי שזה כל מה שהיה מיוחד בפרש הברונזה.
הסיבה היחידה שבכלל רציתי לקרוא את הספר הזה היא בגלל הסופרת ולכן האכזבה קשה.
למה בכל זאת הספר "בסדר?" כי בתור ספר הוא זורם, מספר סיפור בקצב נכון רוב הזמן ואף לעיתים משאיר אותך מרותק אבל זה אף פעם לא מספיק (לפחות בשבילי) בשביל להיות ספר טוב, רק בסדר...

אקדים ואומר שלא קראתי את פרש הברונזה או אחר של פאולינה סיימונס.

זהו ספור מסע של שלבי מחוף לחוף.מי שאוהב ספורי מסעות ארוכים (524 עמודים) זהו הספר בשבילו.

אבל... זהו גם ספור חייה של שלבי,התבגרותה,התפכחותה ויציאתה אל החיים מחוץ לחממה שבו היא חייתה עד גיל 18.

הספר מציג בהצלחה "דגים" רבים ושונים שהאדם נתקל בהם במהלך חייו.אחת המסקנות החשובות העולה מתוכו שהאוניברסיטה של החיים חזקה מכולנו ולא כל כך חשוב הרקע שממנו צמחנו.
בספר מלא בניגודים,בנופי ארה"ב,בטוב שבאדם וגם ברע שבו.
ספר טוב ואולי טוב מאד-קצת קטוע בסופו, עם אפילוג לא כל כך מובן בתחילתו.
לסיכום כדאי לקרוא אבל לא במהירות כיאה לספור מסע .

בברכה
דן-1

ספר בסדר. אחרי שקראתי איזה 520 עמודים רק בגלל שפשוט מאוד קוויתי שזאת לא תהייה עוד אכזבה אבל בסוף זאת כן הייתה. בהתחלה הייה לי קשה להתחבר לספר. מלא, מלא פרטים שוליים כל כך! אבל אחר כך הסיפור התחיל לזוז וממש אהבתי וממש התלהבתי וחשבתי שאני הולכת לתת לספר הזה חמישה כוכבים! אבל קצת אחרי האמצע זה פשוט מתחיל להיות כל כך מופרח, לא הגיוני ולא אמין שממש חבל כי היה שם פוטנצייל גדול... בגלל שאני בן אדם סקרן, עקשן וסבלני המשכתי עד הסוף הלא מספק. את הדמות הזאת של שלבי פשוט לא יכולתי לסבול לאורך כל הספר! היא כך כך חסרת ביטחון עצמי וחסרת אופי וחסרת יופי שאני ממש לא מצליחה אפילו לדמיין אותה בראשי, פרט לזה שיש לה רגלים של ספורטאית. חוץ מי זה היא כאילו כמו ילדה אמריקאית שלא מעריכה את מה שיש לה וחושבת שהיא כזאת מסכנה כשבעצם היא ממש לא. ברור שקשה לגדול בלי הורים אבל בכל זאת מי מקבל מכונית מתנה בגיל 18? ומילגה ללכת ללמוד בסטנספורד?? ובכל זאת היא כל הזמן עושה מה שהיא לא רוצה לעשות ואומרת מה שהיא לא באמת מרגישה. ובמקום פשוט לצאת מכל הבלאגן הזה שהיא הכניסה את עצמה היא רק מתלוננת כמה שהחיים שלה עלובים.... החברה שלה ג׳נה, טוב דווקא את הדמות שלה יותר אהבתי. היא יותר אמיתית, רגשנית, יש לה יותר עומק אפילו שהיא בן אדם דיי שטוח יש בה משהו אנושי שקל יותר להזדהות איתה מאשר השלבי הזאת. ולסיום קנדי/ גרייס, טוב היא בכלל יצירה דימיונית. אני לא מאמינה שיכולה להיות קיימת בת אדם כזאת בעולם שהיא כל כך רגועה ושמחה בזמן שהיא בעצם סליחה על המילה -זונה מגיל 13???? ולמה היא לא הולכת למשטרה ?? ולמה היא לא רוצה שהארב הזה ילך לכלא כבר ?? וגם כן הוא מה הוא סוכן של של ה CIA שכאילו הוא יכול למצוא אותן בכל מקום ?? בקיצור איזה שטויות ולא רק זה יש עוד אבל די התעייפתי מלכתוב עוד על הספר הזה אבל לפחות עכשיו אני מרגישה יותר טוב ששיתפתי את התיסכול שלי לגביי הספר הזה. בכל זאת מדהים אך הוא הצליח להחזיק אותי מרותקת אליו עד שסיימתי. כנראה, שזה הרצון הזה למצוא היגיון במשהו שהוא לא הגיוני והתקווה בזאת שהנה עכשיו אני אבין למה היה שווה לקורא. זה לא בדיוק קרה פה. מה שכן קרה זה שבכל זאת הספר סוחף ואהבתי את הקטע של האמונה והתפילות הקטנות שנאמרו ברגעים המיואשים והחשוכים. תמיד יש אור קטן שינצנץ באפלה.

אכזבה שלום.
כאילו - על הספר מתנוסס בגאון שם הסופרת - פאולינה סיימונס. אחת האדירות, לדעתי.
ומה מגלים? ספר ברמה של סופר מתחיל ודי גרוע.
התיאורים השמימו אותי מדי פעם, לא באמת היה איכפת לי כמה קילומטרים זה מפה לחווה הקרובה, ורציתי לרצוח את שלושת הבנות האלה ביחד.
בעצם אולי לא הייתי רוצחת את ג'ינה, כי היא היחידה שנורמאלית. אבל מה לעזאזל עבר על שלבי?! מילא לקחת טרמפיסטית, אבל למען השם - תורידי אותה ברגע שאת מגלה איזה קרציה היא! ולא, במקום לגלות את זה- היא החליטה להתאהב בה. ו-וואו, זה פשוט היה קטע מוזר ולא צפוי. וקנדי... איכזבה אותי. פשוטו כמשמעו. עד שמתחילים להתחבר אליה קצת - היא נוטשת את שלבי ומחליטה למות ככה באמצע החיים. (טוב, היא לא באמת החליטה אבל.. הבנתם.)
אבל לא "לא צפוי" בקטע הטוב, אלא פשוט.. מה היה הקטע של זה?
ומה קרה למניע המקורי של שלושתן לנסיעה? פשוט התמוגג לו. נראה כאילו פאולינה לא ידעה מה לעשות עם התסבוכת שהיא יצרה עם אדי, אז היא הפכה את ג'ינה למכורה לקזינו. יופי-דו.
ואז, בסוף, כדי שהקורא לא יצא בהרגשה לגמרי חמוצה, היא המציאה את נוח שנחת משום מקום והקים בית חם ואוהב עם שלבי.

באמת, אבל באמת שלא הבנתי מה מטרת הספר הנ"ל.

האמת...לפני שהתחלתי לקרוא אמרו לי כולם שזה ספר משעמם ורדוד, והינה...סיימתי אתו תוך חודש כאשר אני לא יכולה להניח את הספר מידיי. ספר מרתק שמתאר בתוכו לא רק את המסע של שלושת הבנות, אלא גם מסע אחר, מסע החיים.
הספר הוא מרגש משעשע ולעיתים מצחיק מאוד, וקל מאוד לאהוב אותו.

מומלץ בחום!

אני מאוד אהבתי את הספר הזה.הסופרת רושמת אותו בצורה יפה,קלילה ומעניינת. לפי דעתי היו יותר מידי וויכוחים של הבנות שהיה אפשר לוותר אליהם ובכך לצמצם את מספר העמודים.
הסוף היה ממש מרגש, פשוט לא הפסקתי לבכות.

זהו מן רומן חניכות של שתי בנות בדור שנות השמונים, כל אחת ואופיה היא, העוברות את אמריקה ברכב מוסטנג צהוב ממזרח למערב. בדרך הן פוגשות טרמפיסטית אותה הן אוספות. לכל אחת מהן ישנו חלום הנמצא בקליפורניה ואשר יתגשם אם כל אחת תגיע אל מחוז חפצה.
העניינים מתחילים להסתבך. מאידך כל אחת מהשלושה מגלה משהו על עצמה, אופיה ומגבלותיה ואותו הדבר אצל האחרת.

ספר מעניין, הוא לא רק מסע מרתק באמריקה, הוא גם מסע מרתק לנבכי נשמתה של כל אחת מהבנות המשתתפות בו.

"האינטרסטייט...הוא מותו של כל טיול מחוף אל חוף...
לכל הדברים על הכביש המהיר יש אותו ריח והם מעוררים את אותה הרגשה....
אין חיים על הכביש המהיר"

ספר כמעט פילוסופי על החיים כמסע ועל מסע החיים.
אהבתי!