בבית שלי, ליד המחשב, יש ארונית שמפוצלת למדפים. את רוב מדפי העץ, שלקחנו מביתה של סבתא רבתה שלי, זיכרונה לברכה, מכסות עבודות קרמיקה שלי ושל אחותי-מפלצות ויצורים מוזרים, פטריק מבובספוג וברווז גדול וצבעוני. מדף אחד מתחת יש כמה עבודות של אחי הקטן מעיסת נייר- אנגרי בירד אדום ופרה שפעמון מחובר לצווארה. יצירות שעומדות, קרות ובודדות, כבר כמה שנים, אחרי שההתרגשות מהן ירדה.
מדף אחד מתחת, נמצאים כמה אלבומים- אלבום תמונות סגול שלי, שחציו מלא בתמונות שצלמתי כשקיבלתי מצלמה חד פעמית בכיתה א', איתה אפשר לצלם כ- 26 תמונות.
ובמדף התחתון, נמצאים ניירות מאובקים, רסיסי זכרונות שחוקים, בודדים, שאוצרים בתוכם תקופות וחיים ואותי, אותי הקטן היותר, אותי הפחות חושב, אותי האולי שמח יותר, אותי האולי עצוב יותר, אותי.
תעודות מלפני שנים, ספרון קטן שהגננת הכינה לי לפני עשר שנה, כשאחי הקטן נולד, סיפורים, עיתונים, כולם מכוסים שכבה דקיקה של אבק אפרפר שמעכיר את החיים שהיו לי פעם.
הגעתי אל המדף הזה היום כשעזרתי לאחי הקטן לחפש את אלבום המדבקות שלי, שאספתי בהתרגשות כשהייתי בגילו, מחליף מדבקה תמורת מדבקה ומתרגש מכל מדבקה פרוותית או מדבקת "מסטיק" או מדבקת "מראה".
במהלך עבודת הפשפוש שלי בין עבודות הקרמיקה הכבדות, הפלתי משהו. אני אפילו לא יודע מה.
הוא נפל למדף התחתון, ל- "מדף הזכרונות" שלי, והדפים התנועעו ופלטו עננת אבק אפורה.
וחוברת, חופרת צבעונית, נפלה על הרצפה.
הרמתי אותה.
"להציל את כפר החיות" היה כתוב באותיות צבעוניות , מתחתיהן מגדל אפור, זאב וחתול מחייך.
רסיס זכרונות שעורר אצלי נוסטלגיה אדירה.
אני, ילד חדש ושונה בבית ספר גדול ומוזר, אחרי שהכרתי המון חברים בכיתה א', בבית ספר הקודם, ומשום מה ההורים שלי החליטו לקחת אותי משום, לקחת אותי מהבית, ולהביא אותי לקיבוץ, שאומנם גדלתי בו, אבל מעולם לא חייתי אותו, קיבוץ עם ילדים משונים שאני לא מצליח להבין ולהפך, ואני, צועק בלילות וסובל מסיוטים בגלל איזו הצגה ישנה שהועלתה במזרע, רועד מפחד, גורם לכולם לסבול, ויושב בבית ספר עם ילדה מכיתה ה' ואנחנו כותבים ומאיירים סיפור, ואני מרגיש חופשי? ואולי, אולי, זאת הייתה הפעם הראשונה שבאמת הבנתי מה הכתיבה עושה לי.
ואז אני נתקל בספר תמונות שהילדים שלמדתי איתם בכיתה א' הכינו לי- כולם מחייכים ועושים שלום עם כפות ידיהם, ומכתב מהמחנכת שלי.
אני מחטט, זורק דפים, ערימות, ומרגיש רצון לחזור לפעם, לא כי זאת הייתה תקופה נוצצת במיוחד, אפילו ההפך, אלא פשוט כי היא הייתה פעם, כי היא הייתה, כי הפעם הזה נגמר, נלקח ממני, נוצל לא נכון, הפעם ההוא שסבלתי בו ובכל זאת אני כותב את המילים האלו ומשתוקק, ולו רק לשנייה, לחזור לגן, לחזור לחם ולאהבה, ולדעת לאהוב את זה, להיות מרוצה מזה.
ופתאום עוד חוברת, "אוריאנה" , כתוב עליה, השם של חברת סרטי האנימציה שחלמתי לעשות פעם, לאחר שעשיתי שלושה סרטים שאני מצלם ומזיז דמויות נייר על רקע מצויר. בחוברת יש פרסומות לסדרות וסרטים חדשים ואפילו לערוץ שיעלה בעוד שנה לטלוויזיה, רק צריך לקנות בחנויות המובחרות דיסק שיוסיף את הערוץ המבוקש ל- YES או HOT, ואני רואה את עצמי כותב את זה באצבעות קטנות יותר, ארוכות וצרות, ואני קולט כמה תשומת לב רציתי. כי שיקרתי אז, שיקרתי ללא הרף, שיקרתי בשביל להעצים את עצמי, בשביל להתנשאות. והמדף הזה, הדברים האלו, חושפים אותי לאני שתמיד פחדתי להיות, האני שתמיד ברחתי ממנו.
אבל המדף הזה גם מבי א איתו דברים טובים, הוא מביא איתו ספר ברכות שכתבו לי חברים שלי כשהייתי בכית הד', תעודתה שכולה מצוינים וסיפור אתיולוגי. שברי זכרונות קטנים ואפרוריים שיוצרים עולם, שיוצרים ילד, שיוצרים אותי.
וכשעזבתי את המדף, ידעתי שמשהו חסר.
ולפני תחילת הביקורת הזאת נזכרתי מה הוא.
"האלכימאי".
עד לפני פחות משנה הוא היה שם. מעלה אבק ומעלה זכרונות נעימים מתקופת ראשית הקריאה שלי.
אבל עשיתי דבר מטופש ומכרתי אותו, אותו ואת כל הסדרה שלו.\
הספר הזה גרם לי להאמין שספר טוב לא פחות טוב מסרט טוב. (הרבה טוב במשפט אחד. נו טוב.)
היינו צריכים להכין עבודה למצעד הספרים בכיתה ד', אבל המחנכת שלי לא אהבה את הספרים מהרשימה, לכן היא הסכימה לנו שניקח איזה ספר שאנחנו רוצים, בתנאי שהגיבורים הם ילדים.
לא ידעתי איזה ספר לבחור, עד שבהסתובבות קטנה סטימצקי נתקלתי בו. לפי הכריכה הוא היה נראה לי כמו ספר נגרות. לא יודע אם יש דבר כזה, אבל זאת בדיוק המחשבה שעלתה לי בראש באותו הרגע.
ואני לא יודע איך זה קרה, שהפכתי את הספר והבטתי בתקציר, אבל זה קרה, ואם זה לא היה קורה, לא הייתי נחשף לעולם הספרים.
גם לא הייתי מכיר את החבר הכי טוב שלי, שקרא גם הוא את הספר באותה התקופה ודיברנו עליו ללא הרף והתחלנו להתחבר.
ותודה, תודה לאל שזה קרה.
סביר להניח שרובכם יודעים על מה הספר.
סופי וג'וש, זוג תאומים בני 15, מתחילים לעבוד בקיץ במקומות שונים.
ג'וש עובד בחנות ספרים יד שנייה, אותה מנהל ניקולס פלמל, וסופי בבית קפה, אותו מנהלת פרנל.
ניקולס ופרנל הם זוג.
ואז פורצים זוג אנשי בוץ, והכל משתבש. זוג התאומים מגלים שיש להם כוחות, ומכאן הכל ברור.
אבל אני לא יודע מה מיוחד בסדרה הזאת, שכל כך שבה את לבי. לא ממש הבנתי אותה אפילו- אני הולך לקרוא את הסדרה מהתחלה, רק בשביל לחזור אליה, להבין מה כל כך אהבתי בה.
אבל הסדרה הזאת היא ראשית הקריאה שלי, היא יותר מסתם ספרים, היא חלק ממני.
והיא הרבה יותר מרסיס זיכרון.

שבועות, חופש וים של אוהלים בחוף דור , הכל בשקט בשקט בלי מוזיקה רועשת של סלסולים והמון קולות של ילדים משחקים בחול. משפחות משפחות בונות עוד אוהל ועוד אוהל עד שהחוף התמלא כולו בניחוחות ישראלים וכל התמונה הזו עשתה לי המון טוב בלב.

ובין כל זה לא הצלחתי להפסיק להיות מרותקת לספר שבכלל קניתי לבנות אבל כבר כמה שנים על המדף ועדיין לא פתחו אותו. אז אני הרווחתי ספר נוער במיטבו ותרשו לי לומר שהספר ריתק בדיוק אם לא מעבר להארי פוטר האגדי.

זה בדיוק הספרים שאהבתי בגיל 15 והאמת שנהנתי גם היום בגילי המופלג..אז מה היה לנו פה שריתק אותי כל כך.
היו כוחות רשע שעולים על כל דמיון אפשרי עם מלכות אגדיות וקדמוניות שעשות קסמים.
יש לנו פה שני תאומים ג'וש וסופי שנקלעו למלחמת אלכימאים ומצאו עצמם "כלואים" בעולם שרק הלך והסתבך עוד ועוד..עם חיות מיתולוגיות והכלאות גנטיות,חומרים דביקים וכדורים זוהרים באוויר .
יש לנו כאן אלכימאי בשם ג'ון די הוא הרשע כאן בספר ודמותו היא הפתעה ענקית בעיני כי היא נבנתה על דמותו האמיתית במציאות הוא היה מתמטיקאי,גיאוגרף,אסטרונום ואחד היועצים והמרגלים של אליזבט הראשונה....
גם דמותו של ניקולאס פלמל ואשתו פרנל היו ידועים בהסטוריה כאלכימאים ששמם הלך לפניהם בפריז...תמיד משהו רוצה להרוס את העולם והאחר שומר עליו. תמיד הרע והטוב חבוקים יחדיו והאחד לא יכול להתקיים ללא השני. הדמיון הרב של הסופר כאן שבנה עלילה למופת כשהרפתקה רודפת הרפתקה היא גולת הספר הזה כי אי אפשר להפסיק להיות במתח לכל אורך הספר... האם התאומים יצליחו לברוח, האם יצליחו להציל את העולם מכוחות רשע קדמוניים?

ובכן כדאי לקרוא ואני כבר במתח לקראת הספר השני שעוד לא רכשתי כי הכל כאן היה לי בהפתעה גמורה.
לא משעמם כל הספר עד לדף האחרון
ויש כפי שהבנתי עוד שבעה ספרים שאני לבטח אקרא את כולם.
לילדים גדולים וקטנים כאחד.
לכל אוהבי ההסטוריה הארכיאולוגיה ומדע בדיוני בקטנה.
חג שמח

בפעם הראשונה שראיתי את הספר הסודות של ניקולאס... היה כאן באתר סימניה ודי הסתקרנתי. התחלתי לקרוא כי אני אוהבת ספרי פנטזיה/קסמים, ולא יכולתי לעזוב אותו. הספר מומלץ מאוד.

היופי בספר זה שהוא מתחיל עם חיינו אנו שני אחים תאומים בני 15 שעובדים בקיץ, הוריהם עובדים בתור ארכיאולוגיים וכתוצאה מזה הם עובדים בד"כ הרבה מקומות מגורים.

עד כאן כמו כל אחד מאיתנו בחיינו, ואז יש סוויץ, בעצם נכנסים לפנטזיה של הספר כשמגלים שבעצם בעל חנות הספרים הוא שומר ספר המסורה, וכל קורותיהם לאחר הפלישה לחנות.

אני יכולה לומר על עצמי שאחרי קריאת הספר ישר התחלתי את השני וכבר מחפשת את ההמשך. כמו כן, לפעמים אנחנו חולמים האם זה יכול לקרות באמת.

אני מאוד ממליצה על הספר נקרא בנשימה עצורה גם למבוגרים שבינינו.

בע"ה
בשנות היסודי חסרות הדאגה שלי, הייתי חנון "קלאסי" יחסית. שזה אומר בראש ובראשונה, לקרוא. המון. כל דבר. כל הזמן. שיעורים, הפסקות, באוטובוס, בהליכה, תוך כדי האוכל וכו'. מניח שהבנתם את המודל. אמנם קראתי כל דבר, אבל במיוחד אהבתי ספרי פנטזיה למיניהם. הייתי קורא ושונה ומשלש, רוכש בקיאות מרשימה בהמון עלילות דומות להחריד אחת לשנייה.
אחת הסדרות שיותר אהבתי היתה זאת שכאן - הסודות של ניקולס פלמל בן האלמוות.
ופתאום נזכרתי בה, לפני שבוע; בעלילה המתפתלת ובדמויות המרובות, בתמות השחוקות והלעוסות וגם בכמה כיוונים חדשים.
והבנתי שהסדרה הזאת לא נתנה לי כלום. פשוט כלום. לא ידע, לא רעיונות, לא מחשבות. יצאתי ונכנסתי אותו בן אדם. תודה לא-ל, היא לא תופסת לי מקום נרחב בתודעה (העמוסה להדאיג) שלי, אבל בזבזתי שבועות מהחיים על העץ הכרות והמעובד הזה.
זה לא משהו מיוחד בסדרה הזאת, אלא קביעה שנכונה לרוב הספרים שקראתי באותה תקופה עליזה - זה היה בזבוז. כלום ושום דבר עם עטיפה נאה, במקרה הטוב. זו גם הסיבה למרות שאני מכיר המון ספרים, אני מתקשה למצוא ספרים ששווה לכתוב עליהם ביקורת, לדוגמה; אני מתקשה לחשוב על ספרים באמת טובים.
האם הסטנדרטים שלי גבוהים מדי? האם רק אני מצפה מספר שישפיע עלי, ייקח את מחשבותיי לנתיבים אחרים ופוריים? או שזו דרישה לגיטימית, ושאר האנושות סתם מלעיטה את עצמה בקלוריות רוחניות ריקות?

אתמול בלילה חלמתי חלום מוזר.
מאוד מוזר.
ספויילר
זומבים ומומיות עם בשר מיובש שתלוי להם מעצמות הרופפות הקיפו אותי, שרשרת אנרגיה ירוקה... או שהיא הייתה צהובה (?) חנקה אותי ולחצה על צווארי, ריח של ביצים סרוחות באוויר, גועל.
ואז הופיע הדוב זומבי.
המחשבה הראשונה שעלתה לי לראש היא "לברוח!! עכשיו! מייד!"
ואז קלטתי שאני לא מסוגלת לזוז ושהאנרגיה חוסמת את התנועה שלי, הו, כמה מאושרת הייתי באותו רגע, פשוט לבכות.
ואכן בכיתי.
והתפתלתי בהיסטריה בעוד הדוב עלה על שתי רגליו הקדמיות, ו-
התעוררתי.
סוף ספויילר
איזה חלום מקסים, אה?
והכלללללללללללללל תודות למייקל סקוט, שגרם לי לתקוע את הראש בספר עד לשעות לילה מאוחרות למרות שהעיניים שלי צרבו מעייפות והגעתי לאפיסת כוחות, זה ממש לא יועיל לי לחזור לשעות שינה נורמליות, אוף.

אהה!!
סוף סוף, אחרי שנים!! שנים! שאני סוף סוף מוצאת ספר סביר וישן (יחסית...) בספרייה שלא קראתי! ותחילת סדרה! בונוס! (עכשיו נראה איך אני מוצאת את המשך הסדרה בספרייה... אנחה)
למי שלא קרא את הביקורת על פרסי ג'קסון, יצויין רק שבספרייה שסמוכה למקום שבו אני גרה, אי אפשר למצוא תחילת סדרות בעיקר, וכל ספר שאתה מתכנן מראש לקחת - פשוט לא יהיה שם.
אז אם אתם מוצאים ספר שחיפשתם הרבה זמן, פשוט תקחו את הספר בידיים ונוסו על חייכם כדי שהקסם המרושע לא יתפוס אתכם ואת הספר ביחד ויביא אתכם לממלכת האופל.
אתם מוזמנים לשכוח את מה שאמרתי אם זה מטריד אתכם, זה פשוט כיף להיות דרמה קווין.

אוקי, אז מה יש לנו פה? ספר מדהים שנקרא "האלכימאי", וכן, אני יודעת ומודעת לעובדה שכולםםםםםם כבר קראו אותו לפני, ככה גם במשחקי הרעב, והארי פוטר.
הו. התזמון המקסים שלי.
אז מה יש לי לומר עליו? לא הרבה.

השפה והכתיבה מדהימות, העלילה מצויינת, הסיפור מאחורי הספר... קצת מסובך, ולכן אני מעניקה לספר ארבעה כוכבים, אבל למרות הכל אני חייבת לציין שלמייקל סקוט יש חשיבה מעולה.
אה, ועוד סיבה בגלל הארבע כוכבים - זומבים? מומיות? כל זה נתן לי תחושה של ספר אימה זול לכמה זמן... אבל עדיין, העובדה שהם נלחמו במקביל גרמה לרעיון להיות יותר מעניין... אם כי פחות והקסם של הספר מעט התפוגג.

כן, לזה אני קוראת לא הרבה.

אז, ממליצה בחום למי שלא קרא (אם בכלל יש מישהו כזה... (ועל זה יאמר - אוף!!).

לספר עצמו יש היסטוריה מלאה שאינה גלויה לעין, רק כאשר הקוראים מעמיקים וצוללים אליו אפשר להבין את הכל, בהתחלה חושבים שזה נגרר, אבל צריך להתאמץ קצת לפני ששופטים אותו, תמשיכו לקרוא למרות שזה נראה משעמם ואז תבינו למה כי כל סוד הספר הוא רק בסופו, הספר הוא קטלני, לא צפוי, גורם לך להרגיש רגשות מעורבים כלפי הדמויות תאמינו לי שקשה לסמוך רק על אחד הדמויות וצפויות עוד המון הפתעות מתחת לכריכה הזאת.

ספר עוצר נשימה.
אהבתי מאוד את הרעיון של הסופר, שלקח את דמותו של ניקולס פלמל, האלכימאי שחי לפני כמה מאות והלכו עליו שמועות שהוא בן אלמוות ובנה על כך ספר שלם, הוא גם משלב דמויות ומקומות היסטוריים ויצורים מיתולוגיים, וכל אחת מהדמויות הייתה אמיתית(חוץ מהדמויות המיתולוגיות של האלים והקדמונים), וכל מקום קיים במציאות, כך שהספר מספר לנו על מקומות ודמויות מעניינות שלא ידענו עלהם קודם.
כלומר, ידעתם את הסיפור המיסתורי של ניקולס פלמל לפני שקראתם את הספר? ועל הקטקומבות של פריס שבנויות מעצמות אדם? ועל דמויות אחרות מהמאות השונות כמו ג'ון די וניקולו מקיאבלי? 99% שלא.
גם שהספר מספר על הדמויות והמקומות בצורה מעניינת, ולא בדרך המשעממת להחריד שהמורה להיסטוריה מספר בכיתה שלכם(אלא אם כן יש לכם מורה טוב להיסטוריה שבאמת מעניין אותכם, ואז אתם מוזמנים להתחלק בו איתי).
הספר הזה שבה אותי, ואני ממליצה עליו לכל אחד.

כשהתחלתי לקרא אותו, עד עמ' 200 בערך אמרתי שהוא משעמם אבל שכדאי לי לפחות לסיים אותו... מהקטע הזה והלאה הספר היה סוחף, מדהים ושווה קריאה.. אני באמת חושבת שאם אתם לא אוהבים אותו בהתחלה תוהבו אותו יותר לקראת הסוף.. ולהפך... אני מחכה לקרא את הבא בסידרה... והאמת? חשבתי שהספר ידמה קצת להארי פוטר כי גם שם מוזכרים ניקולס ופרנל.. אבל טעיתי לגמרי.. ממליצה בחום!!!

משחק חדש. במקום המשא ומתן הרגיל: אני אקרא את הסודות של ניקולס פלמל בתנאי שאתה תקרא את "הנקה ופיט" ועוד משאים ומתנים משונים, אני פשוט מבקש מהבכור שלי לשכנע אותי. למה הוא חושב שכדאי לי לקרוא את הספר עליו הוא ממליץ... וכשהו מתחיל לתאר ולספר אני מבקש בנימוס: "בכתב". וכך הצטרף לו קורא חדש לאתר סימניה, אני קורא את הביקורות המתוקות שלו ומחליט לקרוא את הספר כמובן. כך קרה שהקראתי את הסודות של ניקולס פלמל בן האלמוות... "האלכימאי" ועכשיו אני מגלה שזה הראשון מבין שישה... ויש לי דה ז'ה וו מסגרת ארטמיס פאול, פרסי ג'קסון, וגיבורי האולימפוס למינהם.
מייקל סקוט מכבד את הקורא הצעיר ועושה עבודה יסודית, הרגשתי שבשונה מריק רירדן, סקוט אינו מאכיל את קוראיו בכפית, וממש שולח אותם לוויקיפדיה כמו את גיבוריו כדי לעשות שיעורי בית ולהרחיב את ידיעותיהם, יפה מצידו.
כבר כתבתי שקריאה בסיפרי "נוער" משולה לנסיעה בזמן, ועם קצת השהיית ספק, מובטחת חוויה מענגת של קריאה כמו פעם... הינו צלילה חופשית לעומק העלילה.
אני מניח שיהיו דיווחים נוספים (לפחות עוד 5) על הסידרה האמורה.
מומלץ לחובבי הז'אנר.