מהתחלה לא היו לי ציפיות גבוהות במיוחד מהספר הזה, יותר נכון מהסופר. יצא לי לקרוא את רוברט האריס והוא לא... אין לו את ה... בואו נגיד שיש סופרים טובים ממנו. בכל זאת, יש לי חולשה להיסטוריה ובמיוחד היסטוריה עתיקה והסקרנות הייתה חזקה ממני. חוץ מזה, בתקופה שהמונדיאל תפס את רוב שעות הפנאי שלי, ספר קליל דווקא יכול להתאים.
האקווה אוגוסטה היא אמת מים המספקת את צרכיהם של תושבי מפרץ ניאפוליס. בעקבות בעיה בזרימת המים נשלח אטיליוס, מהנדס מים מרומא כדי לאתר ולתקן את התקלה. במהלך העבודה, הוא וצוותו מגיעים לפומפיי, עיר תוססת המצוייה במערכת בחירות. בנוסף מתקיימות בעיר חגיגות לכבוד וולקן - אל האש והנפחים. בסוף הספר מתברר שוולקן לא היה מרוצה מהפולחן של אנשי פומפיי ובתור עונש מחליט להשמיד את העיר, אבל זאת רק פרשנות שלי.
פומפיי בספר היא המקבילה של סדום המקראית. עיר המונהגת על ידי אנשים עשירים ומושחתים, חסרי מוסר ונהנתנים המעבירים את זמנם באורגיות, פדופיליה וסעודות פאר הכוללות מנות שלא טרחו להרוג אותן. מצב העם לא הרבה יותר טוב, הם בורים, חוטאים, חובבי מרחצאות וקרבות גלדיאטורים. בניגוד אליהם, אטיליוס הוא אדם ישר ומתקדם הבז לאמונות טפלות, חסיד המדע המתעב פוליטיקאים.
בשניים-שלושה הפרקים הראשונים נראה שמדובר בספר טוב ומבטיח, אך די מהר הוא מידרדר לסיפור הוליוודי קיטשי עם עלילה רדודה. יש היעלמות מיסתורית, תככים, מזימות ועוד משהו שאני לא בטוח האם אפשר לקרוא לו סיפור אהבה. הכל בסיפור הזה צפוי, בנאלי ומשעמם למדי. אטיליוס הוא אמנם אדם פיקח אך הוא פותר תעלומות ומבין דברים במהירות בלתי נסבלת. גם שאר הדמויות הן לא משהו שילווה אותי הרבה זמן. בסוף רק היה חסר שאיזה יפיוף עם קוביות בבטן ופרצוף קשוח יסנן בין שיניו לעבר הר הגעש משהו כמו "I will have my vengeance, in this life or the next".*
עד עכשיו דירוג של כוכב אחד, אבל לא הכל גרוע בספר הזה. התיאורים של האריס את אמת המים, העיר, ספינות ובכלל חיי היומיום בהחלט ראויים. כמו כן, תיאור נהדר של התפרצות הר הגעש ולא רק ביחס לשאר הדברים בספר. יש גם אנקדוטות היסטוריות מעניינות מהאימפריה הרומית. אין ספק שהסופר עשה מחקר רציני לפני כתיבת הספר ועל זה מגיע לו דירוג של שלושה כוכבים או שניים וחצי. חבל שהאריס לא השקיע חצי מן המאמץ הזה כדי כתוב עלילה קצת יותר מעניינת.
סה"כ בהחלט אפשר לדלג.

* ציטוט מהסרט גלדיאטור.

רומן היסטורי. שילוב של רומאו וג'ולייט, צ'יינאטאון, וסרט אימים. אבל אינני אומר את זה מזלזול, כי הסך כל מוצלח מאד. הרגשתי את עצמי מרותק בצורה בלתי רגילה.

רומאו וג'ולייט אתם כבר מבינים. צ'יינאטאון (סרט חובה!) זה על איילי נדל"ן שקונים אדמות צחיחות, אחר כך משחדים את מי שצריך כדי להסיט מקורות מים לכיוון האדמות האלה — כשגיבור הסיפור עולה על המזימה ובכך מסמן מטרה על עצמו.

והמפלצת: זה הר הגעש ווסוביוס שנותן כל מני אותות להתפרצות קרבה. אותות שיודעים מה הם במאה שלנו. אבל הרומאים המסכנים, למרות תחכומם המרשים בתחומים מסויימים, על הרי געש לא ידעו כלום. לכן זה כמו בסרטי האימים האלה שהמפלצת מתגנבת חרישית לקראת קרבן תמים ולנו הצופים בא לצעוק "עוף משם או תמות!"

פומפיי הייתה עיר (היום אתר תיירותי) למרגלות הווסוביוס, קרוב לנאפולי. בשנת 79 לסה"ן התפרץ ההר והשמיד את העיר על רוב יושביה. אבל לפני, זאת הייתה עיר רומאית שוקקת. עיר של משתים מפוארים, של עבדים, של בתי בושת, של אכזריות איומה, של תחכום מדהים בתחום של הנדסה אזרחית ובפרט בתחום של אספקת מים. את כל אלה מחיה המחבר בכתיבה רבת רושם.

הסיפור מתאר את הימים האחרונים שלפני התפרצות הר הגעש וזוב בשנת 79 לספירה, ואת ימי ההתפרצות עצמה. יחד עם זאת, הספר מתאר ברובו דמויות ואירועים בדיוניים.

עלילת הספר מתרחשת במשך ארבעה ימים באוגוסט 79. מהנדס אמות המים, מרקוס אטיליוס, מקבל את האחריות על אמת המים "אקווה אוגוסטה", שמובילה מים לתשע ערים במפרץ נאפולי, בהן פומפיי, נולה ומיסנום. אטיליוס מתמודד עם בעיות באמה הנגרמות על ידי הר הגעש העומד על סף התפרצות, ועם בעיות הנובעות משחיתות האצולה הרומית המקומית, המנסה להפריע לו במעשיו. בסוף הסיפור מתרחש מרוץ להישרדות שמנהלים אנשי המפרץ במטרה להינצל מכוח ההרס של הר הגעש.

הסיפור איטי ומעייף. הרבה תיאורים משמימים.

שימו לב, כל הפירומנים שביננו - המים מככבים כשחקן הראשי בספר שלפנינו, המים ולא האש ו/או האפר.

עם סיום הספר תרוצו למתקן המים הקרים ותגמעו בשקיקה מספר כוסות מנוזל החיים הזה.

הספר אינו, אני חוזרת, אינו עוסק בחורבנה של פומפיי כתוצאה מהתפרצותו של הר הגעש וזוב. אכן בפרק האחרון ניתן תיאור מפורט של האירועים, לכל חובבי ז'אנר האסונות.

עניינו של הספר הוא בהשחתה של האדם הקטן, כמו גם פקידי רשות , אצילים, ועבדים משוחררים השואפים להגיע למעמדם של אדוניהם לשעבר (כולל ערסל נשותיהם) - השחתה ממונית, משפחתית, מינית ואזרחית.

כחוט השני עוברים לאורך הספר תיאורים מזעזעים על ערכם העלוב של חיי האדם בעיקר של המגזר הנמוך בחברה הרומאית - עבדים ונשים, המושג תאוות בשרים מקבל פה פירוש מקברי (כפול) , שיותיר אותכם צמחוניים או לפחות עם תחושת קבס קשה.

פה ושם תקראו על מעילות מוכרות מאד, הדומות להפליא לפרשיות השחיתות בימינו אנו התופסות חליפות לבקרים את כותרות העתונות, ספרי מס כפולים אינה המצאה של המאה 20, מסתבר.אתם תרגישו בבית, למרות שאתם משוטטים אי שם במאה השניה .

נהניתי מאד, אפילו מאד מאד. כשאהיה גדולה ארצה להיות מהנדסת משאבי מים וסביבה. אבל , היי, אני כבר גדולה והמשאבים כמעט אזלו והמים כנ"ל והסביבה כבר לא מסביב.

אז אולי נעשה הסבה לתמ"א 38.

את "אני קלאודיוס" כתב "רוברט גרייבס".
את "אוגוסטוס" כתב "ג'ון ויליאמס "
ואת "פומפיי" כתב "רוברט האריס "

אבל זה לא כל כך הצליח לרוברט האריס כמו לשני הקודמים, אולי בגלל שהוא בחר סיפור שהוא מצד אחד מיתולוגי ברמה אוניברסאלית, אבל מצד שני הוא אחד הסיפורים הכי פשוטים וקצרים שיש בהיסטוריה . כמה דרמה אפשר להוסיף על הסיפור של פומפיי ?

בקיצור : "אוגוסטוס" וונאבי (עגה אמריקאית ל- want to be).

ולכן, לא לצפות ליותר מדי, אבל אפשר להעביר כמה שעות של התבוננות באדם המתכנן מול אלוהים הצוחק. הגדיל לעשות המחבר בתיאור הדמות של המהנדס. כמהנדס בעצמי, ריתקה אותי מאוד דמותו של מהנדס המים והסיטואציה המסובכת שהוא חווה (וגם אני לפעמים) בהימצאו בסנדוויץ שבין המנהלים הנפוחים והממהרים ובין הצרכנים הבורים והמפונקים. די הזדהיתי איתו.

בעיתוני סוף השבוע הציגו את הסרט "פומפיי" שעולה כעת לאקרנים. לפני שאצא לצפות בסיפור אהבה קלישאתי על רקע אסון היסטורי (Titanic much?) רווי אפקטי מחשב מיותרים ובמינונים מוגזמים - הרגשתי חובה לשוב אל הספר שהציג לי באופן המפורט, האמתי והאותנטי ביותר את התפרצות וזוב, כמו גם העליונות הארכיטקטונית של אנשי רומא הקדומה.
בהתחלה, "פומפיי" היה משעמם. בפרק הראשון, הדמות הראשית - ששמה נשכח עם הזמן - אדריכל צעיר פותח בהצבת יסודות לאמת מים אדירה, מפעל הנדסי ייחודי. האווירה תוארה בצורה יוצאת מן הכלל, יכולתי להרגיש את השמש העתיקה הקופחת על ראשי העבדים בעולם מרתק שבו כל חסידי זכויות האדם ודומיהם היו משליכים עצמם על חרבם.
אני זוכרת שלצד תיאורי היומיום האהובים, את רב החלק הראשון של הספר ממש לא אהבתי: לא הייתה עלילה מסעירה, המינוח המקצועי והתיאורים שיהפנטו את דאגלס קרדינל ולאו פון קלנצה, אך לא את הקורא התמים, העיקו עליי. עם זאת, אפשר לדלג על התיאורים הללו בששון ולהתוודע לאירועים הנרקמים לפני שהגעש כיסה את העיר - דווקא העובדה שאין דרמה מיותרת בחיים, חושפת אותנו אליהם באופן ה(אולי) מדויק ביותר: אני יודעת (כנראה) בדיוק איך התנהלו החיים המבוגרים בעת הזו, בזכות הספר הזה ועל כך אני אסירת תודה לרוברט האריס.
למרות השמחה בדיעבד - מהלך הקריאה עצמה לא היה מלבב: רב הספר (אולי פרט לפרקים האחרונים) פשוט לא היה מעניין מספיק, ורק נקודות אור מעטות בלבד הבליחו, למשל בתיאור המתירנות, ההירככיה המנהלית והבילוי הנפוץ ביותר (נחשו מהו). כולי ששון שהמשכתי לקרוא ולא התייאשתי - הפרקים האחרונים, המתארים את נפילת העיר והבריחה היו מופלאים בעיניי!

בסופו של דבר, אני מניחה שאני פשוט רגילה לסיפורת היסטורית - וסיפורת בכלל - שהופכת לדרמה, למסחטת דמעות, לבלתי ריאליסטית (הרי גם בלי אלמנטים פנטסטיים וחיות מדברות - עלילה יכולה להיות לא הגיונית, כמו ניו יורקרית שמגלה שהיא נסיכה, למשל). הרי בספרים שנטועים לפני זמן רב או במקום אחר, אותי אישית מרתק לקרוא על חיי היומיום שלהם. וציפיה זו באמת התממשה, גם אם לא באופן רציף או גורף, ב"פומפיי".

מומלץ.

בקרנו בעת האחרונה בדרום איטליה ובפומפיי כששבנו קראתי ספר זה והתרשמתי מאד. הידע הרב, הירידה לפרטים, הרחיבו מאד את הבנתי לאשר התרחש שם.
זהו אינו רומן הסטורי משובח, לטעמי הספור-"הרומן" משמש יותר כחוט מקשר לתחקיר מעמיק למדי לארוע שנחרט בהסטוריה האנושית - פומפיי היא סימן דרך בהבנת הציביליזציה , מומלץ פחות כרומן יותר כתאור נרחב לארוע הסטורי טרגי "שזכה" בעקבות גילויים ארכיאולוגיים יוצאי דופן לפרסום רב בתולדות האנושות.
מתאים לאלו ביננו שמתענינים בהסטוריה לפרטיה. פחות מומלץ כספרות -הרבה מאד תאורים "טכניים" של השתשלשלות האסון מראשיתו. לדעתי ראייה מרחיבת דעת גם בתחום הסוציולוגי והפסיכולוגי של התקופה.

השנה 79 לספירה -הקורא חוזר במהנרת זמן מהירה וסוחפת ליום יום של מהנדס אמת המים האחראי לכל מתקני המים הפרוסים על ידי המימשל הרומי מסביב לעיר פומפיי -

עשירי רומי יורדים לחוף הים המטופח ונופשים נטולי כל דאגות וכל מעייניהם נתונים לרביצה, אכילה ועינוגי בשרים
למיניהם וסוגיהם.
רק נתון אחד לא נלקח בחשבון הנהנתני הזה - הר הגעש הווזוביו ההולך ומעלה עשן בקירבתם.
אבל אותו מהנדס העושה היטב את עבודתו מרגיש שמשהו הולך לקרות, ובקרוב.
מכאן והלאה מתפתח רומן קיצבי המעלה את הדופק בחזהו של הקורא כאילו הוא עצמו נס ומנסה להמלט מאימתו של הווזוביו.
רוברט הריס ביצירת מופת הנקראת כרומן מתח רב עומצה שלמרות שתוצאתו ידועה מראש,והתרחשויותיו רחוקות מאיתנו כל כך, פורס ביד בטוחה ובשילוב
תאורים מקפיאי של מאבק הנמלטים ושל אלו שלא הצליחו להמלט מהגורל הלוהט.
לכל ידידי הרומנים ההסטוריים ספר חובה.
מהנה ביותר ומעניין ביותר.

נהניתי מהספר.
למדתי להכיר את רומי, ניהול הערים, החיים בקיסרות ופער הגדול בין העשירים בקיסרות - שחלקם הגיעו למעמד זה עם שחיתויות ומנגד - המעמד הנמוך והעבדים.
עיקר העלילה היא על אמת המים הארוכה אקווה אוגוסטה שהובילה מים לערים רבות, הספר הוא שיר הלל על האמה הגדולה, וכן על התנהלות העיר פומפיי ועל ימיה האחרונים של העיר שנכחדה בעקבות התפרצות הר הגעש ווזוביוס.
בספר נרקם רומן בין המהנדס הראשי של האוגוסטה לבין אחד מעשירי הקיסרות שהיה מושחת.
מאוד מליץ על הספר.