את סיפורי המלך ארתור שהם חלק בולט מאוד בפולקלור האנגלי כולנו מכירים (אבירי השולחן העגול, מרלין הקוסם, החרב אקסקליבר שתקועה באבן, החיפושים אחר הגביע הקדוש) ויחד עם זאת אני וכנראה גם רוב האנשים לא יודעים את סיפורו המלא של ארתור מלידתו ועד מותו והאנשים הסובבים את שלטונו. הספר מביא את הסיפור בצורה מעמיקה ונתן לי ידע רב בנושא ולפי בדיקה שערכתי גם רובו של הסיפור מדוייק לספרות המקור, מאמין שכל אחד שרוצה ללמוד על התחום יכול לעשות זאת בקלות בזכות הספר וממש "לחיות" את התקופה של אנגליה של ימי הבניים. בסיפור הארוך שכאן (832 עמודים) מוצגת נקודת המבט הנשית- של איגרין אמו של ארתור, מורגיין לה פיי אחותו הכוהנת, דודתו מורגאוס, גבירת האגם הקסום ויויאן וכמובן אשתו המלכה גווינביר. על אף שמציגים את הספר כפמיניסיטי לא הרגשתי זאת בכלל בזכות כתיבה טובה ושכן הדמויות הנשיות אכן היו הכוח המניע מאחורי מרבית העלילה, כלל לא הורגש שמאלצים את הקורא להתמקד בדמויות הנשיות באופן מאולץ וכן היה מקום מכובד ודומיננתי לדמויות הגבריות בסיפור כמו של ארתור, אותר, לנסלוט, גלהאד, מורדרד, המרלין ומלכי בריטניה.

הספר עוסק בהרחבה רבה בנושאי המלכות של אנגליה ומי יעלה לכס המלך, ראשית מתואר מסעו הארוך של ארתור אל השלטון וברגע שהוא הופך למלך משימתו החשובה ביותר היא להעמיד יורש שיחליף אותו לאחר מותו. לאורך כל הספר מתנהל קונפליקט דתי עמוק בין הנצרות שמתבססת כדת המרכזית באירופה לבין דתות עובדי האלילים ששלטו באנגליה לאורך מאות שנים. הסוגייה שאיתה הדמויות נתקלו היא מהי הדרך הנכונה ללכת בה, מהו חטא, האם יש לתת לדתות אחרות להתקיים ולאל של מי יש להתפלל. ארתור צריך להכריע למי מבין יועציו הוא מקשיב, לכמרים הקיצוניים שרוב הממלכה תומכת בהם או לכוהנות והדרואידים שעזרו לו לעלות לשלטון. האי אבלון שמשמש כמרכז הדתי לאותם עובדי אלילים מתואר כמקום קסום ועתיר ידע ובאופן כללי היחס לקסם בסיפור הוא מורכב: הוא נמצא בלב אגם שניתן להגיע אליו רק באמצעות ספינה שנעה בערפילים, תחילה מתואר השימוש רק "בראות", סוג של חיזיונות העתיד אותן הדמויות מקבלות ובהמשך אנו גם נחשפים לפיות, דרקון, מלאכים, שיקויים וכלים קסומים כמו החרב והגביע הקדוש.

היחסים הבין אישים שבחצר המלוכה תופסים חלק נכבד מהעלילה; ארתור אינו מצליח להעמיד יורש חוקי עם המלכה והנוצרית האדוקה גווינביר שמאוהבת בחברו ואבירו של המלך, לנסלוט, והמלך אף מאשר את הרומן ביניהם (ואף נרמז שהמלך עצמו אוהב את לנסלוט!) בעוד הבן הממזר של ארתור מורדרד מאחותו מורגיין (שדומה מאוד ללנסלוט וכולם חושבים שהוא בנו ממורגיין ולא של ארתור) זומם להפילו מהשלטון בשם אבלון ביחד עם מורגיין שהיא אחת מהדמויות הקרובות ביותר לארתור. זמן מלכותו של ארתור מאופיין בניצחונות על האויבים של אנגליה מבחוץ ותקופת שלום ממושכת שכתוצאה מכך תביא גם למפלתו של ארתור לאור זאת שאבירים מתפזרים ואף נלחמים אחד בשני לאחר סכסוכים פנימיים בינם לבין עצמם.

אני אוהבת את חופש הדיבור, מה שגורם לנו לומר מה שאנחנו רוצים בלי לחטוף על הראש (לפחות מהממשל), ולכתוב את כל מה שעולה ברוחנו.
אבל לפעמים, אני מצטערת עליו. צער גדול ונורא. אנשים יכולים לומר שטויות שהיו מביישות את האינטליגנציה של תולעים, ואנשים מסוגלים לכתוב ספרים שגורמים לי לאחוז את ראשי ולתהות: למה? למה? איך?
"ערפילי אבלון" הוא אחד מהספרים האלה. בואו נלך מהקל אל הכבד, אך לפני סקירה ברוטאלית (ואני מקווה שאעמוד במילתי שאכן היא תהיה כזו), אני חייבת לכתוב מספר דברים- אני. שונאת. את. הספר. הזה. בכל. ליבי. וגופי. אני מתקשה למצוא בו דברים חיוביים, ואני בנאדם שקל לו למצוא דברים חיוביים בכל דבר. לעזאזל, מצאתי דברים חיוביים בקורונה! אבל לא כאן. לא בספר הזה. עוד דבר מה שאני חייבת לציין הוא (כפי שמשתמע מהביקורת) הוא שאני דרמטית מטבעי. מאוד. אני הולכת להישמע מוגזמת בשנאתי אל הספר הזה, אבל השנאה בוערת כל כך חזק שקשה להישאר שלווה (תכלס, אני מרגישה שאם בעוד עשור אתקל בביקורת הזאת, אני אהיה מובכת מאוד). ומשהו אחרון- לא סיימתי את הספר הזה, חששתי על תאי המוח שלי. מי היה מאמין שאת הביקורת הראשונה שלי באתר הזה אקדיש לספר הזה? החיים צופנים בחובם הפתעות, אני מניחה. הביקורת ללא ספוילרים.
העלילה? נמררררחחחחחתתתתתתתת... כואב הלב על העצים שעשו מהם עמודים לספר, מריון יכולה הייתה לקצץ בקלות חצי ספר. הספר הזה בן 800 ומשהו עמודים, ובמקרה זה, זה לא מוצדק. אני אוהבת ספרים ארוכים, שצוללים בהם לתוך הפסיכוזה של הדמויות, לחיים ולעבר שלהם, לבניית העולם, אבל כאן? פפפ, תעשו לי טובה. הוויכוחים על הדתות השונות נמרחו במשך עשרות עמודים, בלי שום אקשן שמלווה אותם, תריסרי עמודים מבוזבזים על פעילויות חסרות משמעות של נשות הארמון, שטוות ומולידות ילדים כל היום, ושום. דבר. לא. קורה. כשקורה משהו, הכתיבה מטושטשת, והמצב הרגשי- נפשי של הדמויות לא נחקר מספיק. אפרופו דמויות...
דמויות? גוועלד, כנראה שנתחיל בדמות הראשונה שמוצגת בספר. איגריין, 19, אשתו של גנרל רומאי, נראתה מאוד מעניינת. ההתעניינות בה נקטעה באיבה, למרות שאולי, היא נקטעה בדיוק בזמן. היא כלי בתוכנית של אחותה הגדולה והמניפולטיבית (שיש לה וייבים חזקים של ראש כת, כי זה מה שהיא תכלס...?) ותפקידה הוא... מה תפקידה? וואו, עבר זמן מה מאז שקראתי את "ערפילי". התוכנית, אממה, כוללת חנדלעך עם אדם שגורלואה הבעל לא מחבב בלשון המעטה, שבתוכנית הטלוויזיה של BBC היה איש בור ופחדן, וכאן הוא גבר שרמנטי ורגיש- אותר פנדרגון. כן, האיש ו(האבא של)האגדה. מערכת היחסים של גורלואה ואיגריין מטורללת לחלוטין, למרות שהאם בכלל היה אפשר אחרת? אותה ויויאן מקסימה השליכה את איגריין אל הגנרל כשהייתה בת 14(!!!), ולמרות שהתחילת הספר נראה שהם גישרו על הפערים המנטליים (גורלואה גדול ממנה במינימום שני עשורים. הלוואי שהייתי מתבדחת), הוא הופך לגבר שמגיע לו שנים בכלא. חבל, דווקא נראה לי כמו גבר סביר.
בשלב הזה, מורגיין (או מוכרת יותר בשם מורגן/ מורגנה) כבר חיה, והיא פעוטה בעלת שיער שחור. דברים קורים, יאדה- יאדה (בלי ספוילרים= בלי ספוילרים) ו- דפאק?! ...מה? כמה פוטנציאל היה לדמות הזאת! הגברת הראשונה של המיתוס, זו שיש לה הכי הרבה "זמן דף" בהקשר של נקודת מבט (ככה חברה שלי אוהבת לקרוא לזה), הפכה ל... מה? זאת בעיה עם הדמויות. חלק מהזמן, אם לא רוב הזמן, אין לי מושג מי הן. מיהי מורגיין? האם היא מכשפה עוצמתית? האם היא עוד כלי בתוכנית של ויויאן? האם היא מנהיגה או מונהגת? האם היא כל התשובות שלמעלה? כנראה, אבל מריון כותבת את זה בצורה כל כך אטומה, מרוחקת (אם כי ברור שזה לא נועד להיות ככה) שלמרות שיש להן מחשבות, (כל כך הרבה, הן נמרחותתת על עמודים רבים מדי) אין תחושה של בית, של היכרות. בשלב מסוים ארתור נולד, ובלשב מסוים פוגשים דמויות גבריות, ו... סליחה, הם כולם אותו הדבר. בדיוק בגלל זה אני לא עוברת על ארתור, לאנסלוט, ומי יודע מי עוד בנפרד, כי לשם מה? בספר של מריון, יש שני סוגים של גברים- או גברים ריקניים ממחשבות ומעומק, דמויות שתפקידן הוא לעבר את הנשים ולהרוג אחד את השני, או אנשי דת שכל פעם שהם מופיעים על הדף אני פשוט רוצה לבעוט להם בגבריות, כי הם מטיפים תמידית וקטנוניים. הייתי כותבת על גוויניפאר, אבל מישהו כבר כתב את זה טוב ממני (ולכן אקצר)- היא נועדה להיות שק החבטות של מריון והקוראים כי היא נוצרית. היא פחדנית, בוגדנית ודו- פרצופית, וכל זה יכול היה לזרום אלמלא כמה מריון ניסתה להדגיש כמה שהיא נוצרית ו- שמרנית ואההה. לאיזה מצב שהגענו שאני, יהודייה, צריכה להגן על נוצרים בידיוניים? אפרופו בידיון...
העלילה (הבידיונית)? אממ... אני לא יכולה לענות על השאלה הזאת, כי לא קראתי עד הסוף, אבל אני יכולה לדבר על מה שאני יודעת. העלילה, מלבד היותה נמרחתתתת, מדרדרת מרגע לרגע ומאוד, אבל מאוד, מינית. הטראומה שקיבלתי מהספר הזה תכלכל יפה איזה פסיכולוג אחד במשך עשורים. מריון פשוט... מדלגת(?) על חלקים בעלילה. למשל, אנחנו לא רואים ממש את מורגיין לומדת להשתמש בקסם שלה ושטויות, ותקופות חיים שלמות (כמו הזמן האבוד שלי שלא יחזור כשקראתי את הספר) עוברות בהינף יד, מה שמוזר כי זה מתנגש עם האורך של הספר הארור הזה. בואו נדבר על המיניות. אמממ... אין לי מילים. ואני אוהבת שבספרים יש משהו מעוות. אני אוהבת את הנפש האפלה של האדם, חקורה תחת אצבעות הסופר ומשיכות העט שלו על הדף, אבל זה? לא במשמרת שלי. לא ניכנס לפרטים (ספוילרים וזה), אבל באבלון, האי הקסום שבו נמצאת הכת של ויויאן (סליחה, אם חשבתם שאני צינית, אני לא. בכלל.) יש פסטיבל אהבה של האלים או משהו כזה. בשלב מסוים, בטקס, כבמין (משחק מילים זה לא תוכנן) טראנס ולא מרצון, משתתפי הטקס, ללא הבדל גיל ומין, מחויבים לשכב עם מישהו. מתואר שם סקס (כשאמרתי שפסיכולוג ירוויח הרבה ממני, לא שיקרתי) של "זקן" עם ילדה שבתחילה נאבקת בו. ילדה. אני צריכה לחזור על זה? ילדה. ילדה, שבמקרה הטוב היא מתבגרת. מריון לא נקבה בשנותיה, וכך או כך, זה טלטל אותי לגמרי. וסקס עם בני משפחה? זורם. כן כן, יש גם גילוי עריות (כן, אני אוהבת דברים דפוקים, אבל... זה משהו שונה. אני מניחה שזה נובע מהרגשות שלי, ולא ממשהו לוגי), עכשיו תנו לי להוציא זיקוקים- ולהתקשר למשטרה! אפרופו משטרה...
הסופרת? מריון צימר בריידלי (שאני נגעלת מלכתוב את השם שלה) הייתה פמיניסטית, שורדת השפל הגדול וזכתה בפרס(ים?). בכל אלו אין בעיה. אבל. יש בעיה אחרת. מריון הייתה נשואה לפדופיל. כן, הדיסלקציה הלא- מאובחנת שלכם לא הטעתה אתכם. מה מריון עשתה בנוגע לזה? ידעה ושתקה. אבל זה לא נגמר פה. כמו הכתיבה של מריון לאורך הספר, המצב רק מדרדר. לאחר מותה של מריון (שאני לא מסוגלת לחוש עליו צער כלשהו), ביתה מוירה סיפרה שמגיל שלוש עד 12, אימה התעללה בה ובילדים רבים, ואף אנסה אותה ואת אחיה. אם נהגתי לחשוב שהספר הזה סתם גרוע, הרי שכעת אני חוטפת בחילה כל פעם שאני חושבת עליו ועל מי שכתבה אותו. אני מניחה שהייתי צריכה לדעת- היא הרי כתבה סצנת אונס של ילדה שנאנסת בידי צייד זקן כ- "כוח הטבע שלא ניתן לסרב לו" (תרגום מאנגלית, אחרי שמצאתי באינטרנט את הפסקה המחרידה הזאת). היא אחת מהרבה סיבות שבגללן אני מתביישת להיות פמיניסטית, והרי הספר עצמו נועד להיות פמיניסטי- ספר המבוסס על המיתוס הישן, מנק' מבט נשית של אישה שנחשבה למרושעת? תכלס, מורגיין, המכשפה הרעה במקור, לא שונה בהרבה מהמקור. היא לא טובה ואצילית ממנה, היא יותר ריקנית למעשה ומונעת דתית, כי היא חלק מהדת הפגאנית שנעלמת לאט מן העולם. איזה ספר, איזה בזבוז ואיזו סופרת חולנית וצבועה. אני שמחה מאוד שספרי ההמשך לא יצאו בעברית. אם אתם אוהבים את הספר, זה בסדר, ולא אני או מישהו אחר יעשו לכם כאן צייד מכשפות. כל אחד ודעתו. אבל אני? ביץ' פליז. הדפים האלו לא נועדו לקריאה, הם נועדו לניגוב (מי שהבין- הבין).

מומלץ בחום. לקרוא לאט כי אחרי שהוא מסתיים קשה להמשיך לספר הבא. שופך אור חדש על ההיסטוריה האנושית ומביא געגועים לזמנים אחרים בהם הקסם והכישוף היו זמינים לנו.

הספר מרתק ומקסים, קראתי אותו ברצף, לא יכולתי להניח את הספר בצד. פעם ראשונה שקראתי ספר של הסופרת הזו, ואין כמותה,
היא מספרת את הסיפור בצורה מאוד מעניינת וסוחפת.
תהנו....:-)

אגדות המלך ארתור ואבירי השולחן העגול מהזוית הנשית (או: איך הפסד בהתערבות יכול להפוך לרווח).
במשך מאות שנים שרו הפייטנים ברחבי בריטניה על המלך ארתור, אבירי השולחן העגול וחצר קמלוט עד שתומס מלורי ריכז את הרומנסות לגרסה הקנונית בסוף המאה ה-15 לאחר המצאת הדפוס. הרומנסות של הפייטנים כללו לא מעט דמויות נשיות חזקות, אלא שימי הביניים היו זמנים קשים לנשים חזקות שבד"כ סומנו כמכשפות ומצאו את עצמן על המוקד. ההשקפה של תומס מלורי לא הייתה שונה בהרבה מזו המקובלת בזמנו כך שבגרסה שלו מורגיין לה-פיי, ויויאן, מורגיאוס, ג'יינייפר וכל יתר הנשים מצטיירות כמכשפות או כחוטאות הממיתות אסונות על הגברים.
עברו למעלה מ-500 שנים עד שבאה מריון צימר-בריידלי ותיקנה את המעוות (ואף יצרה "אפליה מתקנת"). בגרסה שלה העלילה מסופרת מהזוית של מורגיין לה-פיי (מורגיין של הפיות), הכוהנת הגדולה של אבלון, אחותו למחצה של המלך ארתור ואם בנו.

הספר לא קל לקריאה, מלבד אורכו הוא כולל לא מעט "ויכוחים תיאולוגיים" בין הכמרים והמאמינים בנצרות הממוסדת לבין הדרואידים ונשות אבלון המאמינים באלוהות הטבע. ה"ויכוחים" כוללים גם ביקורת על הכנסייה הנוצרית, בעיקר מהזוית הנשית, היות ובדתות הפגאניות לאישה היה כוח רב והיא יכלה להיות כוהנת גדולה או מלכה ואילו אצל הנוצרים היא הפכה לחפץ שאביה, בעלה או הכמרים יכלו לעשות בו כרצונם. ה"ויכוחים" הללו יכלו להיות מעניינים אילו היו קצרים וממוקדים אלא שהסופרת מורחת אותם על פני יותר מדי עמודים וזה מעייף ומעצבן.

שתי הערות להוצאה הישראלית:
1. הספר הודפס בצורה מרושלת עם לא מעט קטעים מחוקים שמצריכים לנחש מה היה אמור להיות מודפס שם.
2. משום מה המתרגמת לא הסתפקה בעברית הקיימת והחליטה להמציא מילים חדשות או להפוך מובנן של מילים קיימות. לדוגמא: דימר בעברית נקרא עמעם – אי לכך כשהמתרגמת תרגמה "עמעמים עתיקים" או "עמעמי הפיות" האם היא התכוונה לדימרים עתיקים? או לכך שהפיות עימעמו את אורן באמצעות דימרים?

בת הזוג שלי מאד נהנתה מ"ערפילי אבלון" ולא פעם המליצה לי לקרוא את הספר. אלא שאגדות ופנטסיה אינן כוס הסינגל-מאלט שלי ו-832 ע' בפונט קטן ושורות צפופות הרתיעו אותי, שלא לדבר על "הזוית הנשית" שהודגשה על הכריכה האחורית... ואז הגיע ההפסד בהתערבות ונאלצתי לקרוא את הספר. לקחתי אותו איתי למלחמה בדרום ושם, במנוחות בין הפיצוצים, קראתי ונהניתי מאד ממנו.

לסיכום: ספר שהפתיע אותי והיה טוב ומעניין למרות אורכו והפגמים שבו. למעט הסרט של מונטי פייטון זו הגרסה המעניינת ביותר לסיפורי המלך ארתור ואבירי השולחן העגול.

ממליצה את הספר לכל אדם שרוצה לחוות ספר כמסע שלם. יש הרבה דמויות מעניינות שאפשר להתחבר אליהן או לכעוס על המעשים שלהן.
העלילות (אי אפשר לכתוב עלילה לספר הזה) מעניינות ואת.ה מרגיש.ה שאתה חיי עם הדמויות חיים שלמים. הדמויות מאוד אנושיות- לא מושלמות. בספר הייצוג של האנשים השונים רב ואףי יש ייצוג לדעות תאולוגיות ופילוסופיות שונות.
לי ספציפית היה קשה בקטעים של המין, האונס והשחיטה של החיות, אך הספר פיצה על זה עם הכשפים של אבלון, והנאמנות ואהבה שנמצאת בספר בין הדמויות השונות. כל האסתטיקה של הספר מקסימה מאוד- סרטים בשיער וגלימות, ירח כחול על מצחן של המקודשות לאלה, צמחי מרפא, טוויה ועוד... הספר מכניס אותך לתקופה ולחיים שם.

עכשיו לספוילרים (אם לא קראתם את הספר אז תקראו ותחזרו לפה מאוחר יותר)
כאב לי הלב על הבגידה של מורגיין בארתור בזמן ההיריון השני שלה. הם כל כך אהבו אחד את השני, אבל נראה שכל דבר טוב נהרס לאט לאט בשביל האיזון או האכזריות של האל.ה או האלים. אני לא אדם מאמין ואני מטילה ספק בהרבה דברים, אבל זה לא הפריע לי להעריך את הספר. מה גם שהתחברתי לערעור על האל.ה ועל קיומו.ה.
רחמתי על כל כך הרבה דמויות. בעיקר על מורגיין, ארתור, רייבן, לאנסלוט, גארט ועוד...
למרות כל האכזריות והרוע היה קשה לי לשנוא מישהו, אבל מורדרד ומוראגוס קרובים לזה ודי ברור למה.
ידעתי מחברה שהסופרת של הספר עשתה דברים נוראיים והייתה בכתות. אני כן יכולה לראות את זה בספר השלה וגם לא. יש גם טוב לב ורחמים בספר, גם אם מעט. יש מעין ריקנות כשאתה מסיים ספר, במיוחד אם זה היה ספר טוב.
אהבתי את הרעיון שלאנסלוט אהב את ארתור, אבל זה לא בא לידי ביטוי בספר יותר מידי. גם כשמצאו לרגע שלווה ולאנסלוט שמר עליו באוהל אחרי שסלח לו, ארתור נרצח על ידי מורדרד שנרצח גם הוא. קטע יפה היה כשארתור היה עם מורגיין כאחיה הקטן והיא ניחמה אותו.
כשלאנסלוט רצח את גארט היה לי מאוד קשה. גארט אהב אותו והעריץ אותו ולאנסלוט גם הוא אהב אותו. הוא לא ידע שרצח אותו. הגיבורים של הספר עברו כל כך הרבה ולקראת הסוף מתו. לא הרגשתי באמת סוף טוב, גם אם חלקם מצאו שלווה במוות (כמו לאנסלט שמת עם הגביע והאלוהים שחיפש). אולי לא היה אמור להיות סוף טוב לספר טוב, קשה מבחינת אכזריות החיים, אבל טוב באמינות שבה מתאר חיים שלמים ורבים שנגמרים בסוף, כמו הספר.

עדיין לא סיימתי לקרוא, אבל מאוד ממליצה!

ההתחלה מעט משעממת, אבל כל ההתחלות משעממות אותי...

הספר אכן איטי אבל זה מה שאני אוהבת בו- תיאור סגנון החיים האנגלי האופייני לאותה התקופה, האמונות, המנהגים, הלבוש, המאכלים, יש תיאור של הכל ואותי זה לימד הרבה על התקופה...

לקרוא על הסיפור של ארתור אפשר בויקיפדיה, אבל עם הספר הזה אפשר ממש לחזור אחורה בזמן ולחיות את הסיפור...

ההיסטוריה האנגלית בתקופה שהנצרות רק התחילה לבסס את מעמדה באי. אנו פוגשים מספר דמויות מפתח ומלווים אותן לאורך כל חייהם וכל חייו ומלכותו של המלך ארתור וממלכתו.
בספר משולבים ושזורים שתי הדתות ששלטו במקום - הנצרות והאמונה בפיות.
למרות האורך שלו (כמעט 1000)מדובר בספר מקסים.

ממליצה לקרוא.אחד הספרים היפים שקראתי .שונה לחלוטין מכל הסרטים וסיפור האגדה שמספרים לילדים.יש עומק והסטוריה ומחקר מעמיק מאוד על אודות ההפיכה של הדת ממטאריאליסטית לפאטריאליסטית.ושורשי הדתות היום.ממה הכל התחיל ואיך הכל התפתח ,והכל מובא ומובהר עי הסיפור של ארתור.שם הכל התחיל(נצרות) ושם הכל נגמר(פאגניזם).
ממליצה בחום.עובר מהר ולא משעמם לרגע.כל המיתולוגיה קשורה יפה בסיפור להוכחה הניצחת ,שלטון האשה והפלתה עי הגבר.