אחשוורוש, היהודי הנודד, אגדה אמיתית על היהודי שהפנה פניו אל ישו בכבודו ובעצמו ושרד לספר. כן, כן, עד היום הוא מסתובב ביננו. מדובר ברומן חריג ביותר שנכתב על הרפורמציה ועוונותיה והיופי ששזורים בספר חלקים אמיתיים וחלקים פנטסטיים. הספר אינו מתייחס אל ההיסטוריה כרצף של מאורעות והוא קופץ מגיבור לגיבור ומזמן לזמן. הספר בהחלט מדגיש את מחלת הזיכרון האנושי. זהו ספר שנע בין סאטירה, אפוקליפסה, מיסטיקה ופילוסופיה פוליטית, אך מתחת לכל התחפושות הללו פועם רעיון אחד מתמיד: האנושות אינה יודעת להיגאל משום שאינה מסוגלת להפסיק לחזור על עצמה.
הדמות של אחשוורוש שהיא היהודי הנידון לנדוד עד יום הדין לאחר שלעג לישו בדרכו אל הצליבה הופכת אצל היים להרבה יותר מאגדה נוצרית עתיקה. אחשוורוש הוא מיתוס, הוא תודעה היסטורית, ניתן אף לומר כי הוא הזיכרון עצמו. אדם שחי זמן רב מדי, עד שהזמן חדל להיות עבורו רצף חיים והכל הופך לערבוביה כאוטית של אימפריות קורסות, מלחמות, אידיאולוגיות, דתות ומהפכות. שמו האמיתי של אחשוורוש הוא: היסטוריה. שכן, כל תקופה מבטיחה גאולה חדשה, וכל תקופה מולידה צורה חדשה של ברבריות.
זהו אחד ההישגים הגדולים של הספר בעיני: היים מצליח לכתוב רומן שבו ההיסטוריה עצמה עייפה מעצמה כי היא רפטטיבית כל כך שאפשר להקיא מהגיחוך. יש רגעים שבהם נדמה שאפילו הזמן מאס באנושות והיים מיטיב לקפוץ קפיצות כרונולוגיות רק שבשונה מהאמן ומרגריטה, כאן לא מדובר על גימיק ספרותי אלא מבנה מטאפיזי ממש. אחשוורוש נע בין תקופות כאדם ההולך בתוך חלום חוזר, ולכן גם הקורא מאבד בהדרגה את תחושת הקרקע היציבה. ימי הביניים, אירופה המודרנית, גרמניה, המלחמות, הבירוקרטיה, המהפכות, הכול נדמה כחזרות שונות על אותו מחזה קודר. כמו לראות את המלט כדרמה, טרגדיה, קומדיה וסרט אימה אבל בסופו של דבר זה אותו המלט.

מבחינה סגנונית, היים כותב לעיתים כמו שילוב בין פרנץ קפקא ל־תומאס מאן. מן הצד האחד קיימת בירוקרטיה אבסורדית כמעט קפקאית: מנגנונים חסרי פנים, דיונים תאולוגיים־מנהליים, עולם שבו גם האלוהות עצמה נראית לעיתים כמו משרד ממשלתי עתיק. מן הצד האחר יש רוח של דיון אינטלקטואלי עצום על אירופה ולאן פניו, על התרבות המערבית ועל שקיעת האדם המודרני.

מעבר לרובד הפילוסופי, זהו גם ספר עצוב מאוד. אחשוורוש נידון לא רק לחיי נצח אלא לצפייה אינסופית בכישלון האנושי, לחיות לנצח זה סבל צרוף. הוא רואה כיצד אידיאלים הופכים לדיכוי, כיצד דת הופכת לאלימה, כיצד מהפכות הופכות לעריצות. נדודיו אינם גאוגרפיים בלבד; הם נדודיו של אדם שאיבד כל אפשרות לבית מטאפיזי. אפילו המוות נשלל ממנו. בכך היים הופך את קללת חיי הנצח לדבר נורא יותר מן המוות עצמו.

אחד ההיבטים המרתקים ביותר ברומן הוא יחסו לשאלת היהדות. אחשוורוש הוא יהודי לא רק מבחינה אתנית אלא כסמל של זרות היסטורית מתמדת. הוא הדמות שאינה נטמעת לעולם, עדות חיה לזיכרון שהציוויליזציה האירופית מבקשת שוב ושוב למחוק ואז נאלצת לפגוש מחדש. במובן הזה הספר כולו נעשה מעין משפט יהודי כנגד אירופה ונגד יכולתו לשכוח את פשעיה ובו בזמן להבין שהם יחזרו על עצמם....... לעולם. היהודי הוא לא אני ואתם, היהודי הוא ארכיטיפ של אדם וזה היה קיים לפני היהודי שאנחנו טוענים להיות.
הקריאה בספר איננה פשוטה. זהו רומן הדורש סבלנות, קשב ונכונות ללכת לאיבוד. יש בו רגעים של עומס רעיוני עצום, ולעיתים הדיאלוגים התאולוגיים והפילוסופיים מרגישים כמעט כמו סיאנס אינטלקטואלי ארוך בין תקופות, אמונות ואידיאולוגיות. אך דווקא העומס הזה יוצר את התחושה שהקורא אינו קורא ספר רגיל אלא נכנס למבוך של תודעה אירופית בת אלפיים שנה.
בסופו של דבר, אחשוורוש, היהודי הנודד הוא ספר על עייפות הציוויליזציה. ספר על אדם שראה יותר מדי, זכר יותר מדי, והמשיך לחיות אחרי שכל המשמעויות נשחקו. היים שואל בו שאלה איומה: מה קורה לאדם ואולי לתרבות שלמה כאשר היא מאבדת את היכולת להאמין שהעתיד יהיה שונה מן העבר?

הציון שלי 8/10
הספר מומלץ ולא מומלץ בו זמנית. הוא יותר ספר עיון על היסטוריה משוכתבת שכולה אמת ושקר בו זמנית.

את הספר הזה קראתי לפני שלושה חודשים, ואף על פי שחומר הקריאה שאני קוראת בדרך כלל, שייך לסוגת ה"ספרים למיטיבי-קרוא", אני חייבת לציין שהוא אחד המאתגרים ביותר שקראתי מימי. זה אחד הספרים שתוך כדי קריאה כבר הבנתי שאהיה חייבת לקרוא אותו שוב באחד הימים.
האגדה על אחשוורוש, סנדלר יהודי מירושלים, הופיעה כנראה לראשונה באיטליה במאה ה-13. על פי המסופר בה, כאשר ישוע נשא את צלבו בויה דולורוזה, הוא נתקל בסנדלר שישב בכניסה לבית-מלאכתו. ישוע ביקש ממנו לנוח מעט בחנותו, אך הסנדלר סירב וגירש אותו, ועל כן קולל, "אני אלך, ואולם אתה היהודי תהיה נע ונד בארץ עד שובי" (על פי הערך "היהודי הנודד" בויקיפדיה).
לעומת זאת בספר, 'זהותו' של אחשוורוש ברורה פחות. הוא מוצג כאחד מהמלאכים הנופלים שגורשו מהרקיע על-ידי אלוהים ביחד עם לוציפר, כי סירבו להשתחוות ולעבוד את יצירתו של האל ביום השישי - את האדם. אך בעוד לוציפר לועג ליצור הזה וטוען שהוא יהרוס את הבריאה (טענה שקיבלה תימוכין לא מעטים מאז שנברא ה'יצור'), אחשוורוש דווקא מאמין שמהאדם תבוא בשורת הקדמה ומנסה לעודד אותו לשאלת שאלות, למחשבה חופשית ולמרי באל (בהשאלה - למרוד בשלטון מתעמר, באוטוריטה). על פי הספר של היים, אחשוורוש (שהוא למעשה מלאך נופל, ועל כן, גם שובו של ישוע לא יהרוג אותו, כנראה) ניסה לעודד את ישוע להתמרד כנגד גורלו, כדי שיגאל את האנושות הנחותה והעלובה, המתבוססת במי אפסיים של קיום ירוד, אך זה העדיף לשים מבטחו באל וללכת כצאן לטבח.
בראשית הספר, מתוודעים לוציפר ואחשוורוש לפאולוס פון-אייצן (דמות היסטורית), סטודנט ללימודי דת, צר מוחין ותאב שררה, מעוללים לו תעלולים מרושעים במיוחד עד לסוף ה... במקביל, מופיעה בספר גם חלופת מכתבים מצחיקה ביותר שמתקיימת ב-1979, בין לוציפר ובין פרופ' זיגפריד בייפוס מהמכון לאתיאיזם מדעי בגרמניה המזרחית (מכון שאינו קיים), ובו הוא מנסה לשכנע את הפרופ' שהיהודי הנודד חי וקיים כבר מאות שנים ומתגורר בירושלים. גם הסוף של אותו פרופ' הוא... אה, וגם ישוע...
זה ספר יוצא דופן ופרוע למדי. לקח לי זמן להבין מה בעצם קראתי. זה בטח לא רומן במובן הקונבנציונלי, זה גם לא ספר הגות במובן הקונבנציולי. בקיצור - לא ספר קונבנציונלי כלל וכלל. יש כאן אלגוריה ברורה, קריאת תגר כנגד האנטישמיות, יש כאן סטירה חברתית ודתית ואנושית, בין היתר גם כנגד הרפובליקה העממית הגרמנית (לא בכדי, נאסר הספר לפרסום בגרמניה המזרחית) ועוד ועוד. זה ספר לא ארוך (240 עמודים), אבל הוא ספר 'סמיך' מאוד שדורש קריאה ארוכה ומלאת תשומת לב. אני לא זוכרת מי, אבל מישהו כתב באחת מקבוצות הקוראים בפייסבוק שבכל כמה שנים הוא חוזר וקורא את "אחשוורוש, היהודי הנודד". אני לא בטוחה שאעשה כמוהו, אבל אני מסכימה איתו שקריאה שניה-לפחות בהחלט מומלצת.
האם אני ממליצה על הספר? לא יודעת למי אפשר להמליץ עליו בלי להסתכן בעונשי-גוף, אבל אולי כאן, כשאני מסתתרת מאחורי המקלדת, אני יכולה בזהירות לומר -
אתם, בעלי שרירי הקריאה המפותחים - כדאי לכם לנסות.

אתם יודעים מה זה רגשות מעורבים? זה לראות את חמותך נוסעת ביגואר החדשה שלך לתוך קיר במהירות של 100 קמ"ש.... רגשות מעורבים זה מה שיש לי כשאני ניגש לכתוב ביקורת לספר הזה. מצד אחד אתה מרגיש שיש בספר הזה משהו מהיגואר (טוב נו, הוא גרמני...יש בו משהו מה-BMW) אבל מצד שני לקרוא אותו הרגיש לי כמו לחיות עם חמותי באותו בית – קשה ולא מובן.
"אחשוורוש היהודי הנודד" הוא סוג של רומן היסטורי אבל לא ממש. הוא נשען על יסודות אמיתיים של אגדה אנטישמית שרווחה באירופה אבל מנסה באמצעות הסיפור למתוח ביקורת באמצעים סאטיריים הן על הנצרות הלותרנית והן על הפוליטיקה המזרח גרמנית.
האגדה מספרת כי ישו, בזמן שהלך בדרכו האחרונה בויה דולורוזה נושא את הצלב על גבו, ביקש עזרה מסנדלר (יהודי כמובן) שישב בפתח חנותו. זה סירב ואף ליגלג עליו ובתמורה קילל אותו ישו אמר כי לנצח ינדוד עד שובו לתחיה. האגדה תפסה תאוצה במאה ה-15 אז הופיע היהודי הזה במקומות שונים ובשמות שונים, אחד מהם אחשוורוש (ללא קשר לזה מאגדת אסתר) והפכה לסמל למרדנותו וקשי עורפו של העם היהודי ועל חטאו בצליבת ישו ואי קבלת דתו.
לכאורה נושא כלבבי וניגשתי במרץ לקריאה אלא שחיש קל ניגפתי כנגד אוסף של דימויים והשאלות אשר כולן נטועות עמוק בתרבות הגרמנית פרוטסטנטית (סטפן היים היה יהודי אבל הרי הספר בא ללעוג לאגדה אנטישמית אז הוא חייב להשתמש במוטיבים השאולים מעולם זה). אני חייב לומר כי די מהר הקריאה החלה לקרטע. אם הייתי תולעת ספרים גרמנית ייתכן והייתי נהנה יותר אלא שאני לא. פה ושם הבליחו להם בהחלט קטעים מצחיקים (קצת הזכירו לי את Life of Brian של מונטי פייטון) אבל לא יותר מדי. ה"סאטירה הפוליטית השנונה, עתירת הדמיון ועזת התנופה" כפי שכתוב בחלקו האחורי של הספר לא עשתה לי את זה.
בסיום הספר ישנה אחרית דבר של נילי מירסקי, מתרגמת הספר. זו שופכת אור על הרקע לסיפור ועל המוטיבים השונים מהם שאוב הסיפור. אני חייב לומר שלו ידעתי מראש, הייתי ראשית קורא את אחרית הדבר ואז את הספר. אני מניח שדברים רבים היו הופכים נהירים הרבה יותר. זו בכל אופן המלצתי למי שטרם קרא ומתעתד לעשות זאת.

אף פעם לא קראתי ספר דומה לאחשוורוש, היהודי הנודד.
קשה לי לנסות ולהגדיר את הספר, או לחילופין למצוא את הדרך הנכונה להמליץ עליו לקריאה, למרות שבלי ספק הספר מצויין ! אז מה אפשר למצוא בספר?
"אתאיזם מדעי", ההתנגחות עם עיקרי הדת הנוצרית, שנינות דיאלקטית מרעננת, השפעת הכוח על אנשים, שורשי האנטישמיות העתיקה-מודרנית, כתיבה קולחת,עשירה ומעניינת.
בסוף הספר ניתן למצוא מספר הארות של המתרגמת נילי מירסקי, שמצביעה על דמיון מסויים לספר "השטן במוסקבה" של בולגאקוב. לא שמתי לב לכך במהלך הקריאה, אך יש לציין שעבר זמן רב מאז שקראתי את "השטן".
נוכח ההנאה ששאבתי מקריאת ספר זה, וזכרונות טובים מקריאת "השטן", בלי ספק אקרא אותו שוב ואף לקרוא לאחר מכן פעם נוספת את "אחשוורוש".
באם לא ברור לך מהי המלצתי- הספר מצויין וחובה לקרוא !!!