“אתה הולך לאיבוד בתוך עצמך, כתרמילאי שעושה מסע רגלי באמריקה של המילים. אתה חי משאריות של מזון מילולי, מקופסאות שימורים של אותיות וממי-ברזים דולפים בחצרות של בתי-ספר ומגרשי כדורסל. אתה הולך עד שנעליך מתרפטות בשולי כבישים, בערי-ענק ובכפרים של קווייקרים, בכרי דשא ולרגליהן של שרשראות הרים. אתה תופס טרמפים בכביש המהיר, נע מאות קילומטרים, מערבה, צפונה, מזרחה ודרומה, בלי לדעת לאן וכמה זמן עבר מאז שנולדת. אבוד, מסוחרר, מחפש את אמריקה ומוצא אותה כל יום, כל רגע, ומאבד אותה מחדש ללא הרף ולעולם לא תחדל, "ואמות ואוסיף ללכת" -
מהו מסע אמיתי? רק מסע המתקיים בד בבד עם גילוי תודעתי; רק מסע המקיים זיקה בין התנועה במרחב לבין יצירת העצמי. רק נדודיו של סידהארתא גאוטאמא ("בודהא") לפני 2,500 שנה הם שאפשרו לו להתחיל במסע הרוחני שסופו היה בנירוואנה. ז'ן ז'ק רוסו גילה את עצמו ב"הזיות של מטייל בודד" (1780), הנרי דייוויד ת'ורו התעמת עם הבדידות כשחי לחוף אגם מרוחק למעלה משנתיים ("ואלדן או החיים ביער", 1854) ופרדריק דאגלס הכה את אדונו הלבן וברח למדינות החופש בצפון ארצות הברית, שם הפך לאינטלקטואל בולט בתנועה לביטול העבדות ופרסם ב-1845 את סיפור מסעו אל השחרור הכפול - אל חירות הגוף והתעלות הנפש - בספרו "עבד אמריקני".
נדמה שהתחבורה המודרנית שינתה את פני הדברים והמסעות; בזכותה, המרחב פתוח באופן חסר-תקדים. נדמה שהאדם כבר לא צריך להתאמץ ולחטט בתודעה; די לו לעלות על אופנוע, מטוס או אונייה. ובכל זאת, בבסיסה של החוויה נותר מגע כף הרגל (או גלגל האופנוע של רוברט פירסיג) בפני הקרקע; המעבר, הנדודים, כפתח לבחינה של העצמי. יסוד זה של חיפוש, גילוי והתפתחות לא השתנה גם כשהתחלפה הצעידה בטיסה: כולנו מחפשים את עצמנו, בין אם אנחנו על האנטרפרייז בחלל, זקן שיוצא אל הים של המינגווי, רוזן ממונטה כריסטו שבורח מהמצודה או ילד שמגלה על עצמו דברים שלא היה משער, כ"בן המלך והעני", "נסיכה קטנה", "ילדי המסילה", "ילד ושמו סמית" – ונחום, גיבור "גאיג'ין", ספרו הראשון של יורם כסלו.
נחום הוא ילד ישראלי שנודד ביפן בחיפוש אחר אמו האמיתית. אך לא היעד ולא המפגש עם האם הם נושא הספר, אלא הדרך. כשהוא נאלץ להתמודד עם מסע רגלי בצפון יפן, עם ילדה מכונפת, מוכשרת וחלושה שמתלווה אליו ועם מפלצת מבעיתה שעוקבת אחריהם, לומד נחום על עצמו יותר מכפי שיכול היה ללמוד בכל דרך אחרת. לא במקרה מתחיל כל פרק בספר בשיר הייקו – הסוגה (ז'אנר) שהיא הביטוי האולטימטיבי לחוויה שאין לה יעד מלבד היא-עצמה; הסוגה שמהותה הוא תיאור-תיעוד מדויק של ההתרחשות, בלי עבר ובלי עתיד; הכל הוא כאן. וההתמודדות לעולם אינה ניתנת לדחייה: המאמץ הנפשי והתודעתי חייב להיעשות כאן ועכשיו.
באופן פרדוקסלי, היכולת להיות הכל ולעשות הכל נובעת דווקא מידיעת האפסות העצמית. למפגש בין נחום לבין טקאשי, מנקה הרחובות היפני שמסייע לו בנדודיו, יש פוטנציאל אדיר: רק אדם שאיבד את עולמו יוכל להעריך את היכולות של אדם הנמצא במצב דומה - וירצה לסייע לו כמעט ללא גבול. רק אדם שאין לו מה להפסיד – יוקרה, שם טוב, דימוי עצמי, השקפת עולם – אם מפני שמעולם לא החזיק בכל אלה, אם מפני שאלו נשללו ממנו מכוח אובדן או מכה תודעתית (כישלון בבחינה, פרידה מאישה, פיטורין מעבודה) – רק אדם כזה יכול להרגיש שהוא יכול להתנער מכל ההגדרות שכובלות אותו למקום, לחברה או לאנשים ולצאת למסע גילוי שיתפרש על פני יבשות וימים, סוגי עיסוקים והגדרות עצמיות. כך נוהגים, למשל, רוב גיבוריו של פול אוסטר (בעיקר ב"ארמון הירח") וגיבור "יער נורווגי" של הרוקי מורקמי. כמו נחום וטקאשי, גם הם פועלים מתוך חוויית אובדן וגם אותם מביא האובדן לעימות מכאיב עם שאלת זהותם: האם אין אנו מוגדרים אלא על ידי מה שאיבדנו? האם אנחנו יכולים להשתחרר מההיסטוריה המדממת שלנו?
הסיום הפנטסטי והעמום ב"גאיג'ין" השאיר אותי בוהה בתקרה לפני השינה, שואל את עצמי מה באמת קרה לדמויות ומה יקרה איתן בהמשך. עלי להירגע ולסמוך על המחבר: כמו שנכתב על כריכת הספר, לא אני אלא המחבר, יורם כסלו, הוא שיודע בדיוק מהי אמת, מהי בדיה, ואת העובדה שאין הבדל בין השתיים.
ובאותה מידה איני יודע מה אומרת עלי העובדה שבגילי המופלג, כל כך נהניתי מספר שיצא בסדרת "פרוזה עשרה".”
