זה לא שאיבדתי עניין בנשים, הצרות שלי נובעות מתופעה הפוכה: אני נמשך אליהן כבעבר, אבל הן איבדו עניין בי. מדוע? מאותן הסיבות שבגללן אדם מסרב לאכול תפוח מרקיב. אין טעם להתעכב על מתן הסברים כי במקרה שלי, ואף על פי שמדובר ברומן, התשובה גלויה לעין. עשרים שנות תסכול גורמות לכל אחד להזקין בטרם עת. לא. לא בטרם עת. בגיל חמישים כל אדם הוא כבר זקן, קשיש בלי שמות תואר. בוקר אחד נעמדתי מול המראה והבנתי שלילה קודם הוחלט לגבות ממני את חובי. לכולנו מגיעה השעה, הרגע שבו מופיעה פתאום דמותו המפחידה של האחר, של אותו יצור מעוות ושפוף המסתתר בתוכנו, ללא הקדמות וללא מילות עזר. בלי גמגומים שיזהירו אותנו מפני עוצמת המכה. לילה אחד החיים, שעד לאותו הרגע התעלמו בשיטתיות מאיש האקדמיה התשוש, סרו לביקור בחדרו וחטפו ממנו באבחה אחת את המראה המכובד. הם גבו ממני חוב שבמשך שנים לא פרעתי. ולאחר הביקור קמתי עצבני, מצויד בפימה קלה של קרפד וללא שיער שיכסה לי את המצח. בגיל ארבעים ותשע כבר הייתי גבר די עלוב כבן שישים, ושום אישה לא זיכתה אותי במבט או פנתה אליי בדברים אלא כדי לבקש שאפנה לה את המושב באוטובוס. זה לא נכון שאנחנו נרקבים בהדרגה, הריקבון מגיע בארבעה או בחמישה שלבים, שבנוסף תמיד נוחתים עלינו במפתיע. במשך חודשים הפנים שלנו נמצאות במצב סטטי, הן לא משתנות, ואפילו נראות רעננות יותר. ואז, בשישה במאי, בשבע בבוקר, השעווה נמסה, העור מתכווץ, השיניים קופצות ממקומן, הגב קורס והירכיים מתחילות להתעקל כמו שני חיוכים חמוצים. אם לומר את האמת, האפשרות שיום אחד נשים יפסיקו להימשך אליך אינה עולה כלל על דעתך כשאתה צעיר. כולנו בטוחים שהגבריות שלנו תגבר על השנים, ותמיד תימצא האישה שתזהה את הגבריות המסתתרת מתחת לכל הקמטים, המתגמדת בנוכחותה המבהיקה, המגונה, של הקרחת. זה לא עובד ככה. לגיל חמישים מצטרפת גם התחושה שלחיי המין יש סוף, וגרוע מכך, מה שבמונחים אנושיים בלתי מתקבל על הדעת: אתה מגלה שנידונת לחזות בקריסה של עצמך: שאתה מוזמן למוות שלך!
ואף על פי כן, אני לא חושב שיש צורך בדרמות. לי אישית אין שום בעיה לעזוב את החיים האלה, כל עוד זה לא יפריע למנוחת השכנים. בספר פיידון כתוב שלהתפלסף משמעו להתאמן לקראת המוות. ואני אמנם לא פילוסוף, אלא איש אקדמיה — לא צנוע, אבל מן המניין — והקביעה האפלטונית הזאת בוודאי נוגעת לי בדרך זו או אחרת. מה שמעציב אותי, כפי שכבר שציינתי לעיל, הוא שנגזר עליי להיות עד לכניעה ההדרגתית של איבריי לזמן. הפילוסופים יודעים שככל שירבו להשכיל, כך תפחת חרדת המוות שלהם, אבל בפועל הם בסך הכול חבורה של פחדנים זקנים שמחפשים נואשות את יציאת החירום. הטענות שלהם אינן אלא מילים יפות ונבובות של זקנים. אספירינים. הצעירים, לעומתם, יודעים שכל כאב הוא בר–חלוף או, לפחות, שיש להם המון זמן להפיג את מכאוביהם. כמה פעמים שברתי את העצמות בגלל איזה תרגיל מיותר כשהייתי ילד? הייתי נועז כי ידעתי שבתוך כמה חודשים לכל היותר השלד שלי יתאחה. לעומת זאת, בגיל ארבעים ותשע אתה כבר למוד ניסיון ויודע שכל כאב, זניח ככל שיהיה, עלול להרגיש בבית ולהתנחל בגופך עד סוף ימיך; כן, כמו יבלת מציקה וכואבת. אבל החלק הכי מעיק בעניין הוא לא הפיכת הגוף למחסן של מיחושים קטנים, אלא שהדבר קורה בגיל שבו עדיין נשאר בך מעט מרץ לרדוף אחרי נשים. ברור לי שדמותו הרומנטית של הכובש כבר אינה מרגשת איש. ובעיקר לא אותי. המחשבה שאותו כובש מסוגל לחטוף ממני אישה שסוף־סוף, אחרי מסע חיזורים בן שנתיים, השתכנעה שאני גבר ראוי יחסית, יכולה לדפוק לי את מצב הרוח. גבר כובש יכול להרוס בשניות מה שגבר נטול חן בונה במשך שנים. אילו יכולתי, הייתי גוזר עונש שווה על כובשים ועל אנסים. יש ביניהם דמיון לא מבוטל, שניהם נצלני נשים. ההבדל הוא שהאחד משתמש בכוח, ואילו השני משתמש בסגולותיו. מן הסתם, המילים האלה נובעות מהשנאה שלי לקזנובות, ולאו דווקא מהשכל הישר. מעולם לא נחשבתי לגבר מושך, ואפילו לא לגבר מעניין — כינוי שמאמצים לעצמם הגברים המכוערים כדי לשאוב ממנו כוח. במשך תקופה מסוימת האמנתי שהגבר המעניין יכול להתחרות, ראש בראש, בגבר הנאה, ואף לגבור עליו. הגבר המעניין יישאר כזה כל חייו, ואילו הנאֶה הוא פרח שעתיד לנבול, והוא מעורר בנו חמלה ועצב. אין ספק שבמקרה שלי הכיעור הוא שגרם לי ללמוד פילוסופיה ולהירשם לכמה סמינרים אחרי התואר הראשון. יש בלי סוף מכוערים בעולם הזה שמתחזים לאנשים חכמים. כולנו מכירים לפחות אדם אחד כזה, וכולנו רוחשים לו שנאה בידיעה שאילו היה גבר נאה, אולי היה לומד רפואת שיניים או עיצוב רהיטים. ההפך הגמור קורה בכל הקשור לכסף. פילוסוף לא צריך לחיות בעוני, אלא בעושר, כמו ויטגֶנשטיין, או להיות סמוך לשולחנו של המלך כמו סֵנֵקָה, יוּם או דֵקארט. אם אין לך גרוש על התחת, מוטב שתרכוש לך מקצוע — כאילו שהפילוסופיה לא הפכה אף היא למקצוע בימינו — ותתחיל להתקדם על חשבון הזולת. לעניים לא נשאר אלא להקדיש את חייהם לעסקים ולנסות לצבור סכומים שמנים לרווחת צאצאיהם. לשם כך המציאו הליברלים כלל זהב מתעתע: התחל בחיזוק ברגים — ובכוח ההתמדה תהפוך בסופו של דבר לאיש הכי עשיר בכפר.