הספר מתאר את המסע של דורי בחיפושו אחר אביו, ואת המסע של ענבר בחיפוש אחר אושר ותשובות. במסעם לדרום אמריקה הם נפגשים, ענבר מצטרפת אל דורי לחיפוש ובדרך הם מתאהבים. הבעיה היא שלכל אחד מהם מחכה בן זוג בישראל (ולדורי גם מחכה ילד).
הכתיבה של אשכול נבו נמצאת בעיני במקום הראשון מבין הסופרים הישראליים. הקריאה זורמת, העלילה מעניינת ואין אף רגע משעמם. תיאור נופיה היפים של דרום אמריקה עשה לי חשק לטייל שם ואולי גם לבקר בקהילות היהודיות שכמעט וכבר לא קיימות.
עם זאת, לא ממש אהבתי את הדמות (אם בכלל אפשר לקרוא לה דמות...) של נסיה. מאוד אהבתי את הרעיון של הדמות של היהודי הנודד אבל ממש לא אהבתי שהוא הפך את זה למשהו בדיוני (הוא לגמרי יכול היה לכתוב שג'מילי ממשיך את המורשת), וחבל שהוא השאיר סוף פתוח, אני לא אוהבת כשלא סוגרים לי את כל הפינות.
ובכל זאת, הספר מומלץ מאוד.

בקריאה ראשונה (לפני כחמש שנים) קראתי את הספר בלילה אחד ולא יכולתי לעזוב אותו. בקריאה שניה, עדיין אהבתי מאוד את העלילה, אבל התחושה שלי היא שהסופרת הצליחה להעביר טוב יותר את הסיפור של רחל מאשר את הסיפור של הדס. הכתיבה של מיכל שלו, לדעתי, מתאימה יותר לתקופה של קום המדינה ובשנים שקדמו לה. השפה, הסגנון, הכל היה מושלם בסיפור של רחל. כשקראתי את הסיפור של הדס הייתה תחושה כאילו היא מתאמצת לכתוב בשפה ובסלנגים של ימינו וזה לא בדיוק הצליח לה.
אבל זה לא משהו שאופייני דווקא למיכל שלו. לדעתי, רוב הסופרים הישראלים לא מצליחים לכתוב ספר באופן משכנע, שלא נשמע מזוייף, לכן בד"כ אני מעדיפה ספרים של סופרים זרים, אצלם, כמעט תמיד, הכל נשמע טוב יותר.

עדיין לא החלטתי אם אהבתי את הספר או לא.
מצד אחד, הוא כתוב היטב, הקריאה נוחה ושוטפת, הסיפור מעניין וכל הזמן מתפתח, בכל רגע שמתחילים לראות את ה- happy ending משהו רע מתרחש והורס לגיבורי הספר את כל התכניות.
בנוסף, מאוד אהבתי את הדרך בה תאר הסופר את ההתנכרות, ההתנכלות וההתעללות של הקהילה הנוצרית ביהודים ובמוסלמים (בעיקר ביהודים) בתקופה ההיא של המאה ה14. הוא מתאר איך ליהודים היה גטו, עליו היו מגנים קציני המלך, כיוון שאם היהודים לא היו משלמים מיסים כבדים למלך לא היו מקבלים שמירה שכזו, ואם לא היו מקבלים את השמירה או אם הם היו יוצאים משם הנוצרים היו יכולים להתעלל בהם ולהרוג אותם, מאחר שבתקופה ההיא האשימו את היהודים בהריגת ישו, בגניבה וחילול של לחם הקודש ובאכילת ליבם של הילדים הנוצרים ושתיית דמם בערב מסויים בשנה. הסופר מתאר את המצב המגוחך הזה של ההפרדה בין הדתות השונות, חוץ מכאשר הם סוחרים ביחד, ובעצם מראה שאין הבדל בין יהודים לנוצרים- כולם בני אדם. בסוף הספר, הסופר כותב כי בסוף המאה ה14 היהודים גורשו משם וכל הקהילה היהודית נמחקה מברצלונה, ולאחר מכן המלך ביקש מהם לחזור לשם, כיוון שמרבית מהכנסותיו היו מהיהודים והמיסים הכבדים שהם היו משלמים. היהודים סרבו לחזור.
מצד שני, יש קצת יותר מדי פרטים על ההיסטוריה של ברצלונה, על המלכים ועל מלחמותיהם, שמעיקים קצת על שטף הקריאה, למרות חשיבותם להבנת התקופה והעלילה. אולי אם היה אפשר לתמצת אותם זה היה מקל במעט. נוסף על כך, נראה כי כל הזמן מנסים להתנכר לגיבור (תחילה לברנאט ואח"כ לארנאו) על לא עוול בכפו, וכן, זה נמשך לאורך כל 646 העמודים של הסיפור, מה שלדעתי מראה על מאמץ יתר מצד הסופר לגרום לקורא להיות במתח. וכן, הספר בהחלט היה מותח, והיה לי קשה להניח אותו מהידיים (כאשר אחת מהסיבות היא שאני לא אוהבת לנטוש ספר באמצע הקריאה), אבל כמה תלאות כבר יכול אדם אחד (או במקרה הזה שניים) לעבור?

ברמה הכללית אפשר לומר שהספר טוב, במיוחד למי שאוהב היסטוריה.

אחח... איזה ספר מרגש!
במכללה ביקשו מאיתנו לקרוא אותו בקורס פסיכולוגיה התפתחותית, ולא ששתי כל כך לקרוא אותו. בעיקר כי ידעתי שמסופר על אדם זקן שלקה במחלה הקשה של ניוון שרירים ובסוף הספר הוא מת.
כמו שכבר כתבתי בעבר, אני מעדיפה ספרים אופטימיים יותר והספר הזה נראה לי כדיכאון אחד גדול. אז קניתי את הספר ותכננתי למכור אותו מייד כשאסיים.
בשבת התחלתי לקרוא ובאמת שלא יכולתי להניח אותו מהידיים. כמעט בשניות התחברתי לפרופסור הזקן, התרגשתי איתו, בכיתי איתו, צחקתי איתו ולמדתי ממנו המון.
מורי גרם לי לחשוב, מה באמת המשמעות של החיים שלי? אחרי מה אני רודפת? האם אני מאושרת בחלקי? האם התרבות מכתיבה את סדר היום שלי, את המחשבות שלי, את הרגשות שלי? האם אני יכולה לגרום לחיים שלי להיות שמחים יותר, מאושרים יותר, משמעותיים יותר?...

את הספר אני לא אמכור.
אני אשאיר אותו אצלי ואציץ בו מדי פעם כשארצה רענון כשאשכח, כשאאבד את עצמי, במסלול החיים.
שאבתי מהספר כוח ועוצמה. עכשיו צריך לנסות ליישם.
והרי זה כל מה שמורי רצה.

אחד הספרים היותר טובים שקראתי מקטגוריית ספרי המתח... הקריאה חובה!

אני מאוד אוהבת ספרים שנכתבו במאות הקודמות. לסיפור זה יש עלילה מקסימה, אך לדעתי היה יכול להכתב לפחות 50 עמודים פחות אם לא היה עמוס בתיאורים.
אבל אי אפשר לזלזל בספר שכזה. הסיפור מתאר את חייה של ג'יין היתומה וההתמודדות שלה בחיים, החל מלימודיה בפנימייה ועד עבודתה באחוזתו של רוצ'סטר בו היא מאוהבת. רוצ'סטר עצמו גם הוא מאוהב בה, אך מעמיד פנים כמאוהב במישהי אחרת.
סיום הסיפור קצת עצוב, אבל אופטימי ומלא אהבה.
בהחלט ספר מומלץ.

את הספר קיבלתי במתנה וכבר התאהבתי בו בזכות הכריכה המושקעת.
כשקראתי לא התאכזבתי- יש בו דמיון עשיר, הוא יצירתי, מעניין ובהחלט שווה קריאה.

התחלתי את הקריאה עם ציפיות גדולות יותר, אבל די התאכזבתי בסופו של דבר. הכתיבה עצמה מבלבלת, והסיפור- מבחינתי הוא עצוב ומייאש. אולי זה רק עניין של טעם אבל אני מעדיפה ספרים אופטימיים יותר.

כשקניתי את הספר חשבתי שהוא יהיה נחמד ולא יותר, ספר קליל לקרוא בשבת.
אולם, היסלופ הצליחה לרתק אותי ועד שלא סיימתי לקרוא, לא הנחתי את הספר מידיי.
ספר מרגש, כתוב בצורה מעניינת, סוחפת ומעשירה.
מומלץ בחום.