הספר מתמקד בריפוי שנעשה לילד בעל נפש פצועה. הריפוי נעשה בעזרת טיפול במשחק. גם אנשים שלא עוסקים בתחום ימצאו עניין בו ויהנו ממנו מאוד.
התרגשתי עד דמעות, פשוט מדהים מה קורה בנפשו של ילד פגוע. ספר זה לימד אותי עד כמה חשוב הצד הרגשי של הילדים, בלי אהבה אין כלום. גם הילד החכם בעולם אינו יכול להכיל ניכור הורי.

" כן פעם טיפסתי, לא הגעתי לפסגה" הוסיף בקול רווי געגועים. .".. אבל עמדתי לרגליה והסתכלתי למעלה, אני חושב שלכל ילד צריכה להיות גבעה משלו לטפס עליה. ואני חושב שלכול ילד צריך להיות כוכב אחד משלו בלבד בשמיים, ואני חושב שלכל ילד צריך להיות עץ משלו. אני ח ו ש ב כך צריך להיות ."

דברים אלו נאמרו ע"י "דיבס" ילד בן 8 בזמן הפגישה הטיפולית שלו עם הפסיכולוגית ד"ר אקסליין .

דיבס הוא "יצור אנושי קטן, חולה עד לעורר רחמים" אשר מטופל ע"י ד"ר אקסליין המספרת את סיפור צמיחתו של אישיות בריאה וחזקה בילד מופרע ביותר בספרה " דיבס – הילד המחפש את זהותו" ורג'יניה אקסליין.

מקום אחר וזמן אחר אני פוגש את הפואמה שכתב חיים נחמן ביאליק לילדים "הנער ביער" על קורותיו של ילד שאינו רוצה ללכת לבית הספר ובוחר במקום זה לברוח לטבע, ליער. שם הוא מאבד את דרכו וניצל בדרך נס על ידי אליהו הנביא המחזיר אותו באורך פלא להוריו.

(ואל תקופת ילדותו של חיים נחמן ביאליק בו מצא את עצמו ברוב ילדותו בצלו הסודי של היער)

זהו אחד השירים המתארים בדידות והזנחה מצד הוריו , יחד עם פנטזיה של תיקון וגאולה.

ילדים הולכים לאיבוד ביער, אבל דווקא שם ביער הם מוצעים את עצמם ומתגלים כיצורי פלא.

החינוך הטבעי הוא סוג של יער, הילדים אם ברצונם ואם לא ברצונם מושלכים אליו ומשוטטים בו, אנחנו ההורים לפעמים איננו מבינים את המשמעות של אותו יער.

ואני שואל בקול את עצמי , כמו אותו הילד :

" כוכבי , כוכבי ,אי דרך בית אבי ? "

אחד הספרים החשובים ביותר בספרות המקצועית המתאר את החוויה הטיפולית ואת יכולת ההכלה וההבנה של המטפל בטיפול בילדים

בהקדמה לספרה, שחלק ממנו מופיע גם בגב הספר, כותב ליאונארד קארמיצ'ל - מומחה לעניין, כנראה, על מעלותיה של המחברת ועל שיטתה "ריפוי במשחק". שיטה שבה נותנים מרחב פעולה - כמעט מושלם, לילד המטופל - דבר שבהחלט יעזור לו לגלות את אישיותו הנחבאת, ואולי אף להפכו לאישיות מבריקה ומוכשרת, ויתרה מכך - למנהיג אמיתי.
וכך הוא מסיים את דבריו: "אך בראש לכל, 'דיבס' הוא ספר קריאה מצוין! לדידי, הוא מרתק כסיפור בלשי ממדרגה ראשונה."

אכן, ספר קריאה טוב, ואוסיף ואומר: "מסופר בגובה העיניים."
מרתק כסיפור בלשי ממדרגה ראשונה?
נו, אם הדבר לא היה כרוך במאמץ, הייתי יוצר קשר עם אותו קארמיצ'ל, וברצון ממליץ בפניו על ספרי בלשים ומתח טובים לאין שיעור מהספר הזה... בהבטחה!

גילוי קטן: בחיפושי אחר שמה של המחברת, נתקלתי בשמו של קארל רוג'רס - שהוא, כנראה, אבי השיטה. ואולם אקסליין, כפי הנראה, לקחה את השיטה צעד קדימה ופיתחה אותה למה שהיא כיום.
כך הבנתי, אולם איני קרוב לנושא, והשמות והשיטות, ממש אינן נהירות לי מספיק.

הספר אינו מתיימר להיות "ספר הוראות והפעלה" לילד ה"רגיל", שמתפתח "לפי הספר", אלא לילד שקשה להיכנס לעולמו, ושהתנהגותו ממש חריגה, ולא לטובה (יסלחו לי הפסיכולוגים והפסיכיאטרים אם לא הבנתי נכונה את הניואנסים.)
ייאמר מיד, הילד שקיבל את טיפולה של אקסליין היה מבריק לפני הטיפול, וידע דברים שאיני משוכנע שתמצאו ילדים רבים בעלי ידע כזה, לדוגמה: כשהיה כבן 6, היה פותח מילון אוקספורד ומוצא מילים. שולט בתאריכים חשובים (ימי הולדת, יום העצמאות ועוד). מדבר בצורה בוגרת: "...תבשיל נאה בישלת." יודע שצריך "15 סנטימטר נייר דבק" כדי לתקן משחק כלשהו. שולט בציור בעזרת פרספקטיבה.
אפילו כיצד יש לבטא תאריך, הוא יודע טוב יותר מאמו - מדריכתו, והמטפלת אקסליין: בעמוד 167, שתיהן אומרות "ראשון באוקטובר" ו"ראשון בספטמבר", ו'הגאון הקטן של אימא' יודע טוב מהן, ואומר "האחד באוקטובר" - כפי שאכן יש לומר.
הייתי חייב לשתף את הקוראים עם איזה מטען הגיע ידידנו המופנם לטיפול, כך שהיה צריך "רק" ליצור קשר חם וידידותי עמו, לחזור על מילותיו, והופ - הקטנצ'יק הופך להיות מנהיג.

הספר עמוס במעשיו, דבריו וחזרתה של המטפלת על דבריו של דיבס בחדר המשחקים - אותה חזרה המשמשת אבן יסוד לכל השיטה.

הערה קטנה לגבי שם הספר.
נראה לי ש"הילד המחפש את זהותו" (מזכיר טיולי צעירים להודו...או להבדיל, אנשים שחוזרים בשאלה?), לא בדיוק מסתדר לי עם ילד שמסתגר בתוך עצמו ונחבא רוב הזמן מתחת לשולחן - מצבים שאיני רואה בהם את החיפוש, אלא את הבריחה.
בסיפור חסרה לי מעט אינפורמציה, כמו: בכמה מצבים (מספרים) הצליח הטיפול ובכמה נכשל. אחוזי ההצלחה. וכדי להוסיף אמינות לדו"ח - היכן, ובאיזו שנה הוא נערך. האם המטופלים התערו בחברה, ותפקודם לאורך השנים, היה רגיל או שהם חזרו "לסורם".

בסיכום, למרות הרבה סימני שאלה, נהניתי... אבל, ובפסיכולוגיה כנראה תמיד יש "אבל" - מלבד יצירת הקשר החמה עם הילד ורכישת אמונו (שזה, מן הסתם, הבסיס לכל טיפול שהוא), הייתי לוקח את הטיפול, כפי שמסופר בספר, בערבון די מוגבל.

לפני שנים רבות קראתי את הספר "דיבס הילד המחפש את זהותו".
הייתי אז נער בקיבוץ, מאוד תמים ומאוד צמא דעת, לגבי הדברים שמובילים אותנו בחיים, אותנו בני האדם.
הספר ריתק אותי ועורר אותי להתבוננות חדשה על החיים שלי ועל החיים בכלל.
איני יודע מה אחשוב על הספר אם אקרא אותו עכשיו, אך לדבר אחד אני מתייחס בוודאות, זה ספר שאפשר להפיק ממנו הרבה אם בוחרים לעשות את זה ואפשר להתייחס אליו בספקנות, אך אם תבקש/י למצוא בו תשובות, תמצא/י בו שאלות שהתשובות שלהן אינן חבויות בספר עצמו, אלא בנבכי נפשך.
מחקרים חדשים חשפו שכל כחמש שנים, כל תאי הגוף שלנו מתחלפים, תאים מתים ובמקומם הגוף מייצר תאים חדשים שמחליפים אותם.
אם אנחנו חושבים שאנחנו באמת מכירים את עצמנו, אז יש לנו המון מה ללמוד.
הילד דיבס עשוי לעורר אותנו לאהבת הלימוד, אם נבחר בכך.
בברכת קריאה מהנה.
טוביה רז.
מנהל קבוצת קאוצ'ינג בסימניה.
לינק - http://simania.co.il/group.php?groupId=66

ספר מעניין מאוד ונוגע ללב, אבל בעיקר למי שנושא גידול ילדים מושך אותו. לא מדובר בספר קריאה רגיל, אלא משהו שיותר דומה לספר מקצועי בנושא ריפוי תעסוקתי ופסיכולוגיה. כמו במין מותחן בלשי, מתגלות עם הקריאה הסיבות האמיתיות להגעתו של הילד למצבו הקשה, סיבות שיכולות לעורר לא מעט מחשבה ואולי אפילו דאגה, עבור הורים רבים, בתקופתנו.

ספר מומלץ למדי, במיוחד להורים של ילדים קטנים, בתנאי שמגיעים עם ציפיות מתאימות לגבי אופי הספר. כוחו בעובדה שהוא מתאר מקרה אמיתי, מרתק ומצמרר. חולשתו בחוסר התימרותו בעצם לספק את התשובות לכל השאלות המתעוררות במוחו של הקורא הפשוט עם קריאתו.

הספר היה מעניין, למרות שהמטפלת שיקפה וחזרה על דבריו ומעשיו של דיבס יותר מדי פעמים ורק לעיתים רחוקות הביעה דעה משלה. אך עם זאת, הוא כן העלה שאלות והיה מלמד ביותר.