“אל תסתכל בקנקן, אמרו חז"לינו, אלא במה שיש בו. באנגלית יש פתגם המביע רעיון דומה, אבל עוסק בספרים וכריכו. משהו כמו אל תסתכל בכריכה, אלא בספר שבתוכה. היום לא כל כך מאמינים בפתגם הזה. או שמאמינים בו בתיאוריה, אבל לא מיישמים. למשל הספרים שהספריות זורקות. האלה עם הדפים הצהובים, כריכת הקרטון נטולת הציורים, והאותיות הקטנות בגופן בגודל 10 נקודות. זורקים אותם, כי הקהל אינו מעוניין לקרוא, אבל הרבה פעמים הם מפסידים. קחו למשל את הספר הזה. כל מאפייני הכריכה רומזים שהוא רומן רומנטי וקליל. הכריכה הצבעונית, תמונת הבחורה בשמלת קיץ קלילה, השם של הספר שנראה כאילו חידתי, אבל הוא לא. הסופרלטיב על הכריכה.
אז לקחתי לקריאה ספר שנראה רומנטי וקליל, משהו שמתאים בדיוק לנסיעה באוטובוס מירושלים לבאר שבע ובחזרה. וגיליתי להפתעתי שהוא בדיוק כזה. רוברטה עובדת בחנות של ספרים משומשים. היא מפתחת במקביל אוסף של גלויות, מכתבים, ומסמכים ששימשו כסימניות ונשארו בתוך הספרים המשומשים שהיא מסדרת בחנות. אז היא חובבת ספר, וחובבת סיפורים אישיים קטנים, ויודעת לסדר. וחוץ מזה היא אינטיליגנטית, ופנויה. מלבד המכתבים באוסף שלה, רוברטה גם מוצאת בין החפצים של סבתא שלה מזוודה מלאת מכתבים שעליה יש תווית "ד. סינקלייר". אלא ששם המשפחה של סבתא של רוברטה אינו סינקלייר, ולכן יש כאן תעלומה: של מי המזוודה? איך המכתבים שבה קשורים לסבתא דורותיאה, ומי היה סבא של רוברטה?
זהו. קלאסי. שמאלצי. צפוי. בדיוק כמו שאומרת הכריכה מראש. אז מסתבר שהרבה פעמים הקנקן מספר בדיוק על מה שיש בו. למעשה בשביל זה נועדו כריכות ספרים. כך לא נצטרך לקרוא את כל הספר כדי לדעת אם אהבנו או לא. יהיה מספיק לראות את השמלה הצהובה.”