על חולשות אנושיות

ספרו של יאיר לפיד, הגיבורים שלי, ארבע הרצאות תנכ"יות, מבוסס על הרצאותיו, לפני שהפך לפוליטיקאי. כעת חלקם של נאומיו נשמעים כתוכחות נבואיות.

הבחירה של לפיד, בגיבוריו מעניינת, הוא בחר באברהם, יעקב, משה ושאול. ארבע דמויות, עגולות, מלאות בסתירות. אני מניח שהבחירה נובעת, מהבנתו, שבכל אדם קיימות, חולשות וחוזקות אנושיות. תכונות היוצרות בקרב בני אדם ומנהיגים קונפליקטים, שלעתים הם בלתי פתירים. עצם ההכרה של לפיד, ושלנו בהן, מעניקה לנו הבנה מפויסת יותר על החיים.

כשאנחנו מדברים על אברהם, גיבורו הראשון של לפיד, אנו בדרך כלל, מדברים על המרד שלו בהוריו, או באלילים, כאשר יצא לארץ חדשה ועל הבריתות שלו עם אלוהים, כמו עקדת יצחק. לפיד, רוצה לספר לנו, על פחדיו, על האיש שאחז בקרנות המזבח וחשש שיפול. לספר לנו על אברהם, האדם, על חייו הארוכים לשרה, על האישה האחרת קטורה, שהתחתן איתה מיד לאחר מות שרה. לפיד חושב, שדווקא הסיפורים הקטנים, מתארים לנו בצורה נכונה, מיהו אברהם האדם.

על יעקב, מספר לפיד, בדרכו הייחודית, באמצעות השאלה שהוא מעלה, מה המשמעות בלהיות, בנו של יצחק, מי שחווה את טראומת העקדה, שגרמה לו כל חייו להיות מפוחד?

מה הייתה השפעת אימו הדומיננטית רבקה, על יעקב? על העובדה ששני הוריו, היו הכל כך שונים, אומר לפיד, ממש לא פלא שהם לא הסתדרו, ואפילו כמעט ולא דיברו ביניהם. עמדותיהם השונות גרמו ליצחק, להעדיף את עשיו, ולעומתו יעקב, היה הילד של אימא שדחפה אותו קדימה, אפילו אם לצורך כך, היה צריך לעשות מניפולציות על אבא יצחק-כמו לגנוב את הבכורה מעשיו.

מה היה המאבק של יעקב עם המלאך, שואל לפיד, ואף נותן לכך פרשנות מקורית המבוססת על ניסיונו באומניות לחימה. קרבות בין יריבים, מעולם לא מסתיימים בתיקו, תמיד ישנה הכרעה. לכן לפיד, טוען כי מדובר במטפורה לקרב בנפשו של יעקב, בקונפליקט העצמי שלו. מה מלמדים הקרבות הנפשיים נטולי ההכרעה? שאלה נפלאה שמהדהדת את הקורא לחשוב שהתיקון שלנו, לא נמצא בחוץ, אנחנו קודם כל חייבים לעשות אותו בתוכנו.

את השיח על משה, פותח לפיד בציטוט מתוך שיר של אבידן, על משה, או נכון יותר על ייאושו והבדידות הגדולה שלו, שכל חייו הלך, ולבסוף לא היה לו לאן ללכת. אני הרגשתי שבהתייחסות למשה, די לתאר את הפתיחה הנפלאה של לפיד.

הדמות האחרונה, היא של שאול, האיש שכלל לא רצה להיות מלך, הוא פשוט חיפש אתונות. אך הוא לא מצא מלוכה. לפיד, טוען שהמלוכה נכפתה עליו על ידי שמואל, שרצה אדם שיודע להילחם היטב, אך מצד שני, הוא היה חסר ביטחון בכדי שיהיה תלוי בשמואל, שאומנם נביא, אך לא פחות מכך, פוליטיקאי ציני.

מכיוון ששמואל, התנגד למלוכה, אך אלוהים ציווה עליו למנות מלך, הוא נקט בגישה ששמעון פרס היה נוקט, הוא מינה את האיש הכי לא מתאים-שאול. ניכר בלפיד, שבפוליטיקה הוא מבין היטב.

הסיפור של שאול, הטיל בי עצב גדול. כעת הבנתי שזהו סיפור על המהפכה השלטונית של אז, מעבר משלטון השופטים אל שלטון המלכים. שינוי היוצר קונפליקט מובנה בין מדינה לדת, בין אנשים, כמו שמואל, שהיה בעל אגו נפוח, ונטר טינה, לעצם האיש-שאול, ובכך פגע וערער את עצם העניין-טובת הממלכה. לפיד, אמר זאת ב- 2008, ולא ידע עד כמה דבריו יהיו אקטואליים כעת. זאת אחת מהסיבות שכדאי לקרוא את הספר, הכתוב היטב, ברגישות ובאהבת בני אדם והמקרא.

מהקריאה בספרו "הגיבורים שלי" (ידיעות ספרים, 2008) מאת יאיר לפיד נותרתי בתחושה שהמחבר ניסה "לעשות מאיר שלו". הספר הוא עיבוד של ארבע הרצאות שנשא בשעתו לפיד על גיבוריו מהתנ"ך, ומאחר ולפיד הוא כותב מוכשר, הן כתובות באופן בהיר וקולח. גם ניסיונו להציג את התנ"ך וגיבוריו באור עכשווי, כפי שעשה מאיר שלו בספרו המצוין "תנ"ך עכשיו" הוא מבורך. הדבר היפה בתנ"ך הוא לא רק היותו מקור מאוד ראשוני וקמאי לרוב הסיפורים המוכרים לנו, וגם לא בכך שמי שרוצה ימצא דרך להציג כל טקסט תנ"כי בצורה הרצויה לו. הדבר היפה באמת בתנ"ך הוא שאנשים היו ונשארו בעצם אותו הדבר. בשעת משבר ומצוקה הם בני אדם בצלם אלוהים, ובשאר הזמן הם כמו חיות, שורדים ועושים לביתם, מרפדים את הקן כמו עוף השמים ובהמת השדה.

אבל מה, בעוד שהפרשנות של לפיד מקורית (משה שמחפש לרצות את התחליף אב שמצא בדמות אלוהים, יעקב הפרנואיד, אברהם אבינו המנוכר והסוציומט) היא אפעס, לא משכנעת, ובחלק מהמקרים יושבת על יסודות לא יציבים, בלשון המעטה. סיפור יעקב הוא דוגמה בולטת. איני אדם דתי, אבל את התנ"ך קראתי גם קראתי ולא ברור לי כיצד הבין לפיד כי יעקב אבינו אהב יותר את לאה מאשר את רחל. מאיר שלו מספר את סיפור אהבת יעקב ורחל כסיפור של אהבה גדולה, אולי סיפור האהבה היפה ביותר בתנ"ך,שניתן לסכם בפסוק שהוא גורס שהוא היפה ביותר בתנ"ך "וַיַּעֲבֹד יַעֲקֹב בְּרָחֵל שֶׁבַע שָׁנִים וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ" (בראשית כט, פסוק כ'). הטוויסטים שלא יביישו טלנובלה ארגנטינאית על ספידים (הבן דוד מבקש להתחתן עם הבת הצעירה והיפה, ואביה התחמן כופה עליו ראשית להינשא לבכירה, אחרי שיעקב עבד בעבור אהובתו שבע שנים קשות וארוכות), הטקסט היפיפייה והעשיר, העוצמות של האהבה (שלא לדבר על ההסכמה בין הפרשנים על כך שרחל היתה אהובת לבו), והנה בא יאיר לפיד ואומר, שמעו, האמת היא שהאהבה הגדולה היתה בין יעקב ללאה. 

גם את סיפור המנהיגות האדיר של משה, גדול מנהיגי התנ"ך (שרק דוד המלך נותן לו פייט) הוא מפספס. בני ישראל, כתב לפיד, נדדו במדבר ארבעים שנים. "זה מסע של עם, אבל לא פחות, זה מסע של אדם. זה מסע של מנהיגות לגמרי חד פעמית, גם צבאית וגם אזרחית, גם דתית וגם פילוסופית. משה מוביל אותם למלחמות עם האדומי, עם סיחון האמורי, עם עוג מלך בשן, הוא ממנה שופטים ועובר את המגיפה, הוא מונע ממש בגופו ובכריזמה האישית שלו את המשיכה שלהם אל אלוהי מדיין, הוא מחוקק מערכת שלמה של חוקי דת ומדינה, הוא ממנה את אלעזר לכהן גדול, והוא אפילו עושה את מה שפוליטיקאים ישראלים הכי שונאים לעשות ומכשיר לעצמו יורש – את יהושע" (עמוד 80). אז במקום לעסוק בדרמה הזו אתה מספר על יחסיו של בן שגדל במשפחת אומנה עם תחליף אב שהוא האל הכל יכול? כנראה זה עניין של טעם. 

הפרק על שאול ושמואל דווקא מעניין בהקשרים של המתחים בין דת ומדינה וכן בהקשרים של מאבקים פוליטיים בין המלך החדש לכוהן הדת הוותיק שמשל בעם לפניו. שאול המלך היה תמיר ואמיץ לב, אבל הסופר המקראי וכמובן גם שמואל הנביא לא ממש אהבו אותו. הוא נטה למצבי רוח והיה רחמן לאכזרים (לא הרג את אגג מלך עמלק) ואכזר לרחמנים (טבח בכוהנים אשר בנוב משום שסייעו לדוד כשברח ממנו). אבל דווקא התחלת דרכו, של מי שיצא לחפש אתונות ומצא מלוכה, הייתה מבטיחה מאוד.
כשעלה נחש העמוני עם צבא על העיר יבש גלעד,גייס שאול מיד צבא ויצא למלחמה. לקריאתו נענו שלוש מאות ושלושים אלף איש. "ושאול מפצל אותם לשלושה ראשים, עולה על יבש גלעד במתקפת פתע השכם בבוקר, ומחסל את העמונים כמעט עד האחרון" (עמוד 112). שאול הקפיד לתת לשמואל, שהתעלם ממנו, קרדיט על המהלך וראה בו חלק מהשלטון. אך שמואל, אף שמשח אותו שוב למלך לאחר מכן החל מיד לחתור תחתיו. הפרק הנ"ל כתוב היטב ומהנה ומעניין לקריאה. 

מנגד נשאלת השאלה איפה דוד, אחד מבכירי מפקדי צבאו של שאול, חתנו וכן יורשו המיועד. התשובה היא שהוא מוזכר מעט מאוד. אז כן, יש איזו שורה על זה שכאשר שאול רדף אחר דוד הוא נמלט ללמקדשו של אחימלך הכהן בעיר נוב. לדוד, כתב לפיד, אין נשק, והוא שאל את אחימלך "אם יש לו איזה חרב או חנית לתת לו, ואז כמו במערבון טוב, כשהאקדוחן חוזר העירה ובעל ה"סלון" מוציא מאחורי הדלפק את הקופסה של האקדחים שהוא שמר לו, אחימלך אומר בוא אחרי" (עמוד 123), ונותן לו את החרב האדירה של גליית "שאותו הרג דוד כמה שנים קודם" (עמוד 124). זהו? זה מה שיש לספר על דוד וגליית, מהאירועים האפיים בתקופת שאול?

למרות כל הטענות, נהניתי מהקריאה. בהחלט אפשר. לא חייבים להסכים עם הסופר המקראי, או עם הפרשנות החדשה של לפיד, בכדי להודות שהסיפור עובד. הטקסט המכונן של האנושות בכלל והעם היהודי בפרט נשאר מסמך מרתק שתופס את הקורא בעוצמה רבה, וכך גם ספרים כתובים היטב שמנסים להנגיש לנו אותו ולחברו לזמננו אנו.

רגשות מעורבים תקפו אותי בזמן קריאת ספרו זה של יאיר לפיד.מצד אחד גיליתי(שוב)כי מעבר להיכרות הכללית עם התנ"ך שניתנה מתוקף היותי בוגר מערכת החינוך הממלכתי,אינני בקי בספר ההפעלה הראשי והמדריך למשתמש של האנושות בכלל והעם היהודי בפרט,ספר שבזכותו עזבו הורינו נחלות ומשפחות,עסקים וקשרים כדי לממש פסוק הכתוב בספר ישן:"לך לך מארצך...וגו'"ונחתו דווקא כאן.
אבל מצד שני,החיסרון הופך ליתרון(כמו זה שסובל מבעיות זיכרון הפוגש כל הזמן אנשים חדשים..)כי אני מגלה פרשנויות מפתיעות ,זויות ראייה חדשות על סיפורים שחשבתי שאני יודע עליהם מספיק.
פרשנויות כאלה יש לאחרונה למכביר.מהם מוצלחים יותר(ספר זה,דבש אריות של גרוסמן ועוד)ומהם פחות(מלכים ג' כבר אמרנו?)אבל ה"תנועה"הזאת מבורכת.מי אמר שרק האנשים שהעטו עליהם קוד לבוש שחור לבןומתיחסים לתורה כאל ספר כוריאוגרפי שלו כללי טקס הנחשבים בעיניהם להכרחיים,הם המוסמכים הבלעדיים לפרש את הספר שניתן לכולנו ללא יוצא מן הכלל,ולא רק ליודעי ח"ן?
אם אני צריך לבחור,אעדיף את הפרשנות הרעננה של מי שלא "שייך"באופן מובהק,כמו יאיר לפיד ודומיו.לאחרונה אף ניתקלתי בראייה מפתיעה מפי ילד הלומד בחינוך מיוחד שלמשמע סיפור קין והבל,פתח עיניים תמהות ושאל"ואיפה היו ההורים שלהם?".באמת איפה.כולה יש 4 אנשים בעולם,חצי מהם הילדים שלך, ואתם לא יכולים להשגיח עליהם?איפה האחריות ההורית?
לעומת זאת,נתפסים בעיני הדתיים המקצועיים כמו תלמידים שרוצים להראות למורה שלהם שלא רק שהכינו את השיעורים כמו שאמרה אלא גם קישטו בציורים.מאותה סיבה לקחו הדתיים המקצועיים את העקרונות הנהדרים והלבישו עליהם טקסים שאין להם קשר לכוונת המקור והפכו את הטקס לדת בפני עצמה(ראו בבקשה את ספרו המטלטל של יאיר כספי "לדרוש אלוהים").רוצים דוגמא מייצגת?בבקשה.העיקרון המונח בבסיס האיסור להפרדת בשר וחלב אומר כי הארץ ניתנה לך האדם ובשבילך.תוכל לעשות בה מה שתירצה אבל-אל תהיה חזיר.אתה יכול להשתמש בחלב אם הגדי אך לא כאשר אתה מחליט לאכול את בשרו של ולדה.זה מנוול ולא מוסרי ואתה צריך להיות בן-אדם!באותה קטגוריה יש את מצוות שילוח הקן ואיסור חסימת השור בדייש ועוד.להיות בני אדם.לא לשכוח.
אבל מה עשו הדתיים המקצועיים-הפרידו 7 שעות בין בשר לחלב והפרידו כיורים כאילו רוצים להגיד לאלוהים:תראה איזה בסדר אנחנו.אנחנו עושים מה שהנחתה ואפילו יותר.כל כך יותר שאם תשאלו אותם מה העיקרון שמאחורי האיסור(ואני שואל לפעמים)תתקלו בגמגומים.אנשים כאלה מפרידים כיורים אבל מועלים בכספי ציבור,כי את השיעור הבסיסי פספסו או שכחו.
אבל אחרי דברי התוכחה האלה נחזור לספר.
אין מתאים מיאיר לפיד להציע פרשנות מקורית,ולדעתי אף מרעישה לעיתים,לסיפורי התנ"ך.יאיר מוחזק בעיני כהומניסט גדול,סלחן לחולשות אנושיות ואם יורשה לי,כמוני-לא מאמין(יותר?)בסימני קריאה.
כך קיבלנו בספר זה לקט של 4 הרצאות אותם נשא בפני באי בית הכנסת שהתאספו לתיקון ליל שבועות.
יאיר יצא מתוך הטקסט המוכר אך הקודר ובעיניים חדשות הביא את הגיבורים למשפט ההוויה הנוכחית שלנו(לעיתים קצת יותר מדי-רצונו להקביל את הסיפור לאקטואליה שלנו לפעמים יוצא קצת מאולץ מדי,אבל לא נורא בסך הכל).תוך כדי כך מספק,או יותר מדויק-מציע, לנו נקודות מבט חדשות על אברהם,יעקב,משה,שמואל ושאול.
במקרה של אברהם ,המתואר על ידי לפיד כאיש פסיבי,קר ושתקן,טוען יאיר כי בפרשת עקידת יצחק נכשל אברהם בנסיון שהעמיד בפניו אלוהים!!למה נכשל?כי אלוהים שנוכח להבין כי אברהם איש חסר רגשות ביקש לשבור את הקיפאון בהעמידו בפניו מבחן רגש אולטימטיבי:מבחן מוסרי-האם יקח חיים כך סתם(בניגוד לעקרונות האמונה היהודית) ומבחן אהבת אב לילדיו,שהוא הרגש הגברי שאין עליון ממנו.
בשני המבחנים אברהם נכשל.
הוא קיבל פקודה בלתי חוקית בעליל וניגש לבצעה ללא ויכוח.
חזק,נכון?
בוא נעשה פה הפסקה של שורה כדי שתחשבו שנייה על זה.


ואיך אנחנו יודעים שדעתו של אלוהים אינה נוחה מהתנהלותו זו של אברהם ?מכיוון שלאחר פרשה זו מפסיק אלוהים לדבר אל אברהם באופן ישיר אלא באמצעים עקיפים-עד כדי כך היתה גדולה האכזבה.
אני טוען כי אברהם הוא כזה כי גדל ללא אם בכלל(כזו לא מוזכרת בכתובים בכלל)-וזה יכול להסביר הרבה.
בהמשך מתאר לפיד את אבותינו כפי שהמקרא מתארם בלי להסתיר:קטנים וקנאים,רודפי כח וכבוד,פחדנים.כולם,מלבד משה אולי, שלפיד טוען כי מת מנשיקת אלוהים,כולם,איך קוראים לזה... נו..אהה:בני אדם,יצורי אנוש.
ממש כמונו.
שבת שלום

הספר מאגד ארבע הרצאות שנשא יאיר לפיד בבית הכנסת הרפורמי "בית דניאל" ועוסקות בדמויות שונות בתנ"ך, כשהוא מציע נקודת מבט חדשה, שונה ולעיתים בוטה, והכל בשפה עכשווית, קלילה, צינית ומלגלגת.

הספר נקרא במספר שעות קטן - דפים עבים, קטנים, 127 עמודים יותר סיפרון מספר - זורם ומשעשע. פעמים רבות צחקתי בקול בעיקר באזכורים של אבא שלו ובהקבלות שהוא מצא לפוליטיקאים כיום.

כשנדמו קולות הצחוק וסיימתי את הקריאה נותרתי עם תחושה של החמצה אבל במחשבה שנייה - לא צריכה להיות תחושה כזו, כי זה יאיר לפיד- שנון, קליל ושטחי. זה אולי טוב לטור אישי בעיתון, שאותו אני לא תמיד קוראת, אבל בהחלט לא לניתוח דמויות שהם אבות האומה.

ניתוח שמתיימר להיות אופציה לפרשנות הקלסית דתית, עליו להיות מדויק ומקצועי, כמעט מדעי, עליו להתמודד עם הקשיים שהתורה מציבה, להתמודד ולסתור את הפרשנויות שניצברו במהלך אלפי שנים. ולא היא.

בשנים האחרונות אנחנו תחת מתקפה של ספרי פרשנות לתנ"ך החל מתנ"ך שלנו של מאיר שלו, דרך ספריה של יוכי ברנדייס ועכשיו הספר של לפיד. אם כי לפיד באמת הלך רחוק מדי לטעמי. הוא פשוט קובע אכסיומות-

אברהם - פחדן, בטלן ועצוב. אדם שחי בווליום ריגשי מאוד נמוך כל הדיאלוג שלו עם החיים הוא מאוד נרפה ואדיש ומוותר מראש.

שרה- שקרנית, מניפולטיבית וקנאית.

שאול- סתם בחור טוב, סתם בחור שעבר במקרה ושמואל בחרב בו כפוסטר יפה - "בר רפאלי לראשות הממשלה"

שמואל - פוליטיקאי תחמן ומניפולאטור. " שמואל בעודו פורש, מכין את הקאמבק.. זו הייתה תקופה פרימיטיבית ופוליטיקאים ישראלים שנכשלו ופרשו, חוזרים פתאום כאילו לא קרה כלום.

הוא יוצא מנקודת הנחה שהוא יכול לפרש כפי שהוא מפרש כי הוא לא לכוד בכבלים שבהם לכוד האדם הדתי ( אם כי הוא משתמש בביטוי "נמצא בכבלים" ולדעתי זו שפה עילגת מעט) אבל בעיני הוא לכוד בכבלי המודרניזם, החדשנות, ההסתכלות שחייבת להיות "מתקדמת" והפסיכואנליזה הפרוידיאנית. למשל אלוהים - סובל "מפצע ילדות" שהיא הבדידות שהייתה לו לפני הבריאה, ומעשה הבריאה בא כדי לפתור לו את בעיית הבדידות, הוא גם שוויצר כי הוא ברא את האדם כדי שמישהו יראה את כל מה שהוא יצר.

יצחק - אדם מבוהל ומפוחד תוצר של סיפור העקידה שכל החיים מנסה לדאוג לזה שלא ירגישו בו.

משה - חי בתוך ואקום ריגשי המנהל יחס אב -בן עם אלוהים דבר המקשה עליו לבנות לעצמו אישיות עצמאית.

לפיד מעלה נקודה, שלדעתו אין לה תשובה, או שהתשובה שהמקורות מציעים אינה נראית לו, ומציע פרשנות אחרת, תשובה אחרת. אם תרצו קבלו ואם לא אז לא.

לפעמים הוא הרבה יותר נחרץ - התשובה היחידה האפשרית זו התשובה שלו, או במילותיו "יש לכך תשובה והיא התשובה שלי" . לא זו הדרך ולא הכל חרות הפרשנות שכל אחד יכול לקחת לעצמו, כפי שאנחנו רואים בעת האחרונה - כל אחד יכול לכתוב שירים וגם לשיר אותם, כל אחד יכול לכתוב ספר וכל אחד יכול לפרש את התנ"ך והוא רק צריך לרצות.

עוד נקודה לביקורת. ספר הוא לא הרצאה ולא טור בעיתון. גם אם הוא מבוסס על הרצאות ,היה מקום לערוך את ההרצאות ולהפוך אותן לספר. בכל זאת לא מדובר בהרצאות של לייבוביץ או גרשום שלום.

אני לא יודעת תנ"ך יותר ממה שלמדנו בבי"ס, ולכן קשה לי לסתור את דבריו או את פרשנותו שהותירה אותי באי נוחות, אבל מצאתי גם אי דיוקים שמעידים על קריאה מאוד לא מדויקת ( ואני רוצה לחשוב שזה לא במכוון ). למשל – הוא מציין שהאדם איתו נאבק יעקב בלילה היה אחיו עשיו כי רק אחים "תאומים זהים" יכולים להיות שוויי כוח - יעקב ועשיו לא היו תאומים זהים, עשיו היה שעיר ויעקב חלק. חוסר דיוק כזה מעיד על שטחיות,

באופן מאוד חריג, הלכתי לקרוא מה כותבים אחרים. ב"מקור ראשון" התפרסמה כתבה ארוכה ארוכה של אוריה קניג שמציגה את אי הדיוקים והעיוותים בספר של לפיד. שווה לקרוא.

אני לא מסכימה עם האמירה שאם בשיטה זו יתקרב חלק מהציבור החילוני לתנ"ך - הרווחנו. לא הייתי רוצה שאנשים, וילדי, יתחברו לתנ"ך שטחי, רדוד, סלנגי, ופופוליסטי וכנראה מאוד מאוד לא מדויק.

יתכן שכהרצאה הייתי שומעת, צוחקת והולכת הביתה. להוציא את ההרצאות כספר- זה אגו ענק.

ואני בכלל לא ניכנסת לטפטוף התמידי שמישהו לקח על עצמו להזכיר לנו שרק יאיר לפיד יציל את המדינה.

ספר נחמד קליל ולעיתים גם מעורר חיוך.
יאיר לפיד מאיר 4 נושאים וארבעה גיבורים מהתנ"ך בפרשנות אחרת, לא הפרשנות המקובלת, לא מה שלמדנו מהגננת, ולא מה שהכרנו (או חשבנו שהכרנו) שכתוב בתנ"ך. פרשנות שונה, יתכן ומקורית על 4 דמויות מופת במקרא, לא הפרשנות הדתית המקובלת, לא בהכרח מה שחז"ל הנחילו ולימדו אלא ניסיון לקריאה בפשט, לרובד של פילוסופיה, סוציולוגיה, וניתוח אחר של הדברים שכתובים או שלא.
ליד כל דמות גיבור יש דמות נוספת, מעין גיבור משנה או שחקן עזר המאיר את הסיפור מזווית מנוספת. ספר שהוא בעצם חוברת המכילה 4 הרצאות על 4 גיבורי התנ"ך ומאבות אבות אבותינו - אברהם אבינו, יעקב אבינו, משה רבנו, שאול המלך

יאיר לפיד נכבדי.

סיימתי זה עתה לקרוא בפעם שלישית את פרשנותך לסיפור עקדת יצחק. פעמים במאמריך בעיתון והפעם הזו בספרך "הגיבורים שלי". גם בפעמים הקודמות עלה בי הרצון לענות לך אך זנחתי את רצוני מסיבות שונות. הפעם הצורך כבר לופת אותי בגרון.

שנינו מסכימים, שהטקסט התנכ'י מאפשר פרושים רבים.

הסיפור המקראי עשוי רבדים רבדים. בכל רובד מסתתרים תכנים ומסרים אחרים המאפשרים לקרא את הטקסט, כל פעם בהתייחסות שונה, ברמת עומק שונה ומנקודת מבט אחרת, וכך לקבל בכל קריאה, טעם חדש, שונה ורענן.
רובד הקריאה הבסיסי, הוא הרובד הסיפורי-המיתולוגי. רובד זה, אליו אנו נחשפים כילדים בקריאה ראשונה, פותח בפנינו בצורה סיפורית, את מקורות התרבות שלנו: בריאת העולם, והאדם, המבול, סיפורי האבות, יציאת מצרים, מתן תורה ויתר הסיפורים המהווים את מכלול המאורעות המכוננים של היהדות והתרבות היהודית. הרובד אשר מלבד החלק הסיפורי שלו מגדיר לנו את מהותנו המיוחדת בשורת החוקים המוסריים והסוציאליים המקדימים את תקופתם באלפי שנים. רובד הזה משותף לכולם דתיים וחילוניים כאחד.

הרבדים האחרים נחשפים אלינו בפעמים הבאות כאשר ניסיון החיים והידע שלנו רחבים יותר ותפיסת העולם שלנו מגובשת יותר. משום כך אנחנו גם מוטים יותר.

כל מי שמסב בליל הסדר וקורא את ההגדה של פסח נתקל בקטע הלימוד שבא לאחר שאלות הבנים "כנגד ארבעה בנים דברה תורה": שואל הבן הרשע (הציני): "מה העבודה הזאת לכם" (או בצורתה המודרנית: "מה כל השטויות האלה"). תשובת מנחה הסדר לשואל כוללת את הביטוי "צא ולמד מה ביקש לבן הארמי...". לכאורה מוזר: הביטוי הטבעי היה צריך להיות: בא ולמד. אבל לצאת לאן? לצאת מניין?
כותבי ההגדה מציגים כאן הגיון מופלא: כדי להיות מסוגל ללמוד באמת, כדי להיות מוכן לקבל אולי אמת אחרת, חשוב לבא עם "לוח ריק". ריק מדעות קדומות ומחסמים שניטעו בנו. אמיתות רבות שאנו דבקים מהן ומאמינים להן, מותנות במידה רבה בנקודת הראות שלנו וזו מושפעת מהתרבות לה אנו שייכים ולחינוך שקבלנו, לנטיות הפוליטיות חברתיות שלנו וכ'ו. הלימוד שלנו עובר דרך מסננות של דעות קדומות ודימויים שלא תמיד יש להם בסיס עובדתי. לכן אנו נוטים לשפוט את הדברים באופן חד צדדי לפני שירדנו לסוף כוונתם. לפיכך מציעים החכמים: "צא מהקופסא" , מעכבות של דעות קדומות, דעתנות, גאווה, תארים, תפקידים. צא מהקיבעון.

לאורך התקופות נחקרה התורה ככל השיטות האפשריות המכנה המשותף לכולן הוא הניסיון להגיע להבנה נכונה ככל האפשר של הכתב והסברו.

החילוני, שאינו מתחבר לבסיס האמוני של הדברים, מסתפק בחומרים המיתיים, אותם הוא מנסה להסביר באמצעות הידע הכללי שרכש, ניסיון החיים שלו וסנני ההיגיון שלו. כך גם בבואו לרדת לרבדים החדשים שזיהה. האלוהים שבסיפורי המקרא הוא ממשי עבורו גם אם אינו מאמין בו, במקומו או בהשפעתו. בשביל החילוני מהות האלוהים מתגלמת בשם המפורש שנותן האלוהים לעצמו בפרשת הסנה הבוער: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל-מֹשֶׁה, אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה; וַיֹּאמֶר, כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, אֶהְיֶה, שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם" (שמות ג' יד'). תפיסת החילוני את האלוהים יכולה להיות שונה לפי הזמן והמצב, כמאמר הכתוב בשיר הכבוד המושר בשבת:
- הִמְשִׁילוּךָ בְּרוב חֶזְיונות. הִנְּךָ אֶחָד בְּכָל דִּמְיונות:
- וַיֶּחֱזוּ בְךָ זִקְנָה וּבַחֲרוּת. וּשעַר ראשְׁךָ בְּשיבָה וְשַׁחֲרוּת:

המאמין מתחבר מטבע השקפת עולמו לבסיס האמוני של הדברים. עבורו, קריאת הרובד הראשון היא נדבך ראשון והייחוס לאמונתו. לאחר הקריאה הראשונה ולאחר שקצת יתבגר יבואו הפרושים ואחריהם הלימוד המעמיק, שמטרתו העמקת התכנים וחיפוש מסרים הערכיים - מוסריים נוספים מבחינת "הפוך בה והפוך בה דכולה בה".
המשותף לשני סוגי הלומדים היא האמונה באמיתות הדברים, ועל כך יש להקפיד. אם יש פיקפוק באמיתות המקור, אין מכנה משותף.

לעניין מאמריך וספרך
אתה לומד את המקרא בדרכך. אתה מגיע למסקנה נחרצת שאברהם נכשל בניסיון העקדה. אנסה להסביר היכן אתה טועה.

צא ולמד:
כשעושים ניסיון: יש בוחן ויש בחינה ויש קריטריונים להצלחה, הנקבעים (מה לעשות) ע'י הבוחן ולא ע'י הצופים.
אלוהים מיידע את אברהם כי זהו נסיון. "עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו.." (פרקי אבות: פרק חמישי ד'). אחד מהם הוא "לך לך מארצך". אפילו לשיטתך – זהו "לך לך אל תוך עצמך". זהו נסיון של אמונה ומשמעת, ויש בך, אברהם, את כוחות הנפש לעמוד בו.
גם בפרשת העקדה אומר אלוהים " וְלֶךְ-לְךָ, אֶל-אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה". שוב מבחן ושוב: בתוך עצמך תמצא את הכוחות...
במקרה הנדון, הבוחן קבע שתוצאת המבחן היתה: הצלחה-גול " כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי, כִּי-יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה, וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידְךָ, מִמֶּנִּי". אולי לשיטתך " השופט בן..." אבל לשיטת המקרא השופט היה קרוב יותר לאירוע, גם בשל היותו שם ובשל היותו "בוחן כליות ולב". וכבר אמרנו אין לנו פקפוק באמיתות הכתוב. שמא תאמר אולי טעות? על כך הכתוב חוזר "וַיִּקְרָא מַלְאַךְ יְהוָה, אֶל-אַבְרָהָם, שֵׁנִית, מִן-הַשָּׁמָיִם. וַיֹּאמֶר, בִּי נִשְׁבַּעְתִּי נְאֻם-יְהוָה: כִּי, יַעַן אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה, וְלֹא חָשַׂכְתָּ, אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידֶךָ. כִּי-בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ..."
אתה בא עם טיעונים אחרים שאמנם אינם זרים לאירוע. אך אתה מתעלם מנושא אחד, שהוא מעל כולם בסיפור היחודי הזה: האמונה. המבחן הוא מבחן אמונה ולא מבחן אהבה! כלי הבחינה הוא פילוסופי ולא פסיכולוגי.
האלוהים דורש ממאמיניו: "ואהבתה את ה' אלוהיך בכל לבבך, בכל נפשך ובכל מאודך". הפרוש האמוני של דרישה זו: אהבת ה' היא האהבה העליונה, טוטלית. היא קודמת לאהבת עצמך, בניך, אשתך וכל דבר אחר שלך.
אהבה ללא תנאי, היא קשה ודורשת מסירות והקרבה. בעניין זה האלוהים רוצה לבחון את אברהם. לבדוק אם בגנים שלו יש את המקור למסירות האין סופית הנדרשת מעם העומד לקבל יעוד אוניברסלי קשה מנשא. המשימה המוטלת על הגזע שיצא מאברהם מחייבת עקשנות, נחרצות, דבקות במטרה, מסירות בלא תנאי, גם לפעמים במחיר היקר מכל! האם לאברהם יש את התכונות הללו?

האם האלוהים הכל יכול, לא יודע?
לא!
אלוהים שם לעצמו סיג אחד כאשר ברא את האדם: הוא נתן לו בחירה חופשית ויכולת הכרעה. לפיכך הוא מנוע מלדעת מה אברהם יבחר. זהו ניסיון חד כתער. כל היסוס מצידו של אברהם, כל ניסיון להתווכח כמוה כהטלת ספק באמונה, ספק בהבטחה קודמת של האלוהים לאברהם: "כִּי בְיִצְחָק, יִקָּרֵא לְךָ זָרַע" ...(כ'א, יב')
האגדה מספרת לנו על שלושת ימי התופת שעוברים על אברהם בדרך להר המוריה. אברהם מגיע מפוצל אישיות להר, אך נחרץ להוכיח שהוא יעמוד במבחן אמונתו. הקריאה הדרמטית הכפולה "אברהם אברהם" מיועדת לפנות לשני הישויות הניצבות בהר. גם לזו הצורחת באוזני השוחט, יחד עם המלאכים הבוכים: הרף.
אברהם הצליח אך במחיר כבד: הוא מאבד את הקשר עם "בנו יחידו אשר אהב, עם יצחק" .

הטעות השנייה שלך היא שיצחק חוזר עם אברהם וגר איתו עד יום מותו.

אתה כסופר מכיר את משמעות של קטעים בסיפור, שבהם יש רמת פרוט לא רגילה. פרוט הבא לרמוז: "שימו לב גם למה שלא מפורט" . בעליה להר כתוב " וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם, יַחְדָּו " בירידה כתוב " וַיָּשָׁב אַבְרָהָם אֶל-נְעָרָיו, וַיָּקֻמוּ וַיֵּלְכוּ יַחְדָּו אֶל-בְּאֵר שָׁבַע; וַיֵּשֶׁב אַבְרָהָם, בִּבְאֵר שָׁבַע. ". היכן יצחק?
בהמשך, בפרק כ'ד ס'ב כתוב " וְיִצְחָק בָּא מִבּוֹא, בְּאֵר לַחַי רֹאִי; וְהוּא יוֹשֵׁב, בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב " אותה באר שמגלה ה' להגר בבריחתה. יש שמועות שבשלב זה הוא גר עם ישמעאל.
כשיצחק נושא את רבקה, הוא משכן אותה באוהל שרה אמו, אותו לקח אליו לאחר מותה. אברהם לא היה משאיר את האוהל נטוי בשטחו כשיש לו קטורה על הראש.
הפגישה הבאה היא כמו במשפחות רבות – בבית הקברות.

יצחק לא חזר יותר לבית אברהם ומסיבה זו המקרא לא מזכיר, כמתבקש, ברכה של אברהם ליצחק.

לסיכום: פרשת האבות היא פרשה מדהימה, סבוכה ומורכבת. יש בה מלבד הצד הפסיכולוגי גם עומק פילוסופי בלתי נדלה, חוכמת נצח, גלוי ונסתר. הרובד הראוי לבחינת מעשהו של אברהם הוא הרובד הפילוסופי ולא הפסיכולוגי כי שם נמצאות הסיבות להחלטות של אברהם.
בספרו המהפכני "ביקורת התבונה הטהורה" מעלה הפילוסוף קאנט שלוש שאלות יסוד:
- "מה אוכל לדעת", כלומר מה אמת?
- "מה עלי לעשות", כלומר איך לבחור בין ערכים סותרים?
- "למה אוכל לצפות"?
השאלה השניה נשאלה גם בדיאלוג "גורגיאס" לאפלטון, לאמור: "כיצד עלינו לחיות"?
הכוונה היא להציג את בעיית היסוד של תורת המוסר. במילים אחרות - בהנחה שאנו מוסריים: הבעיה המרכזית היא כיצד להכריע בין ערכים סותרים, בין חוקים לאתיקה אישית.
לפני שנים בהיותי מורה ומחנך בתיכון אימתתי את תלמדי לא אחת ובמודע, בדילמה של ערכים סותרים כמו למשל בצורך לבחור בין הגינות (המורה סומך עלי) לנאמנות (לתת לחברי להעתיק ממני במבחן).

ההכרעה של אברהם היתה שהאמונה קודמת לאהבת ילדו, בהנחה שאלוהים יעמוד בהבטחתו, שמיצחק יהיה לו זרע. אברהם של שלב זה כבר בשל באמונתו, והמבחן הוא מבחן הבשלות. המבחן הסופי.

לאחר מערכה זו אין כבר צורך בדיבורים של אלוהים לאברהם. יש רק תמונות סיום ובהם העברת תשומת הלב בעלילה ליצחק וירידה מכובדת מהבמה. אחר כך באות מערכות שיצחק מככב בהן.

מותר לנו ללמוד, אסור לנו לשפוט, מבחינת: אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו. עד שתבין את נסיבות ההכרעה מנקודת המבט של מאמין ולא רק של אבא.

בדרכו המקורית לוקח אותנו יאיר במנהרת הזמן לדמויות תנכיות ומצליח לגרום לנו אם לא לערער על הדמויות, לפחות לא לקבל אותן כמובן מאליו ולהבין שלא כל הדמויות בתנ''ך היו כמו סרגל. לסיכום; קליל ומהנה!ברצון הייתי משתתף באחד מהמפגשים שיאיר מרצה בנושא-למי שיודע- היכן,איך,ומתי מוזמן לעדכן. תודה!

אין עוררין על הכתיבה של יאיר לפיד, לכתוב הוא יודע,
אך - הדברים בספר הזה הן ללא בסיס!
יש בספר הרבה טעויות שאם רק היה משכיל להמשיך לבדוק ולא להתעקש להיות חדשן ולצאת נגד הפרשנות הקיימת - זה היה מונע מאנשים שזוהי ההכרות הראשונה שלהם עם סיפורי התנ"ך - ללמוד טעויות.

כבר מזמן לא הרגשתי כל כך נשאבת לספר. כמו לגמוע מים צוננים ביום חם. אולי יהיו כאלה שזה ישמע להם מוגזם אבל כך הרגשתי. עוד באמצע הספר כבר הרמתי טלפון לאימי והמלצתי לה עליו . ואפילו קבעתי עם הבן שלי שנקרא יחד מהספר . הוא כמוני אוהב את סיפורי התנ"כ.
איזה עונג צרוף לקרוא פירוש חילוני ויפה כל כך לדמויות מרתקות אלה. (אני כבר מחכה להרצאה הבאה בבקשה שזה יהיה על דוד) ליוויתי את ילדי ואני עדיין מלווה לאורך לימודם את שיעורי התנ"כ בבית הספר תמיד כדי להראות את היופי המסתתר מאחורי המילים שלא תמיד מספיק מובנות. עם בני תמיד היינו מפתחים שיחות על הפרקים שקראנו וביתי תמיד צחקה עלי ואמרה לי שאני מתלהבת.
יאיר מצליח להראות לנו צד שונה ממה שפירושי התנ"כ המסורתיים מעניקים לנו - וזה כל היופי שבדבר.
עד היום אני לא הצלחתי לסלוח לאברהם על העקידה ותמיד למול פירושי המקרא שטענו כי בכך הוא הראה את נאמנותו העיוורת לה' - לא התחברתי. איזה כייף לקרוא פירוש שונה.
אני חייבת לציין כי לדעתי יש מקום שיאיר טועה בו וזה בפרק על שאול ושמואל כשהעם אומר תנו האנשים ונמיתם הם מתכוונים אל אותה קבוצת אנשי בליעל שלא הסכימו עם המלכת שאול ואני חושבת שהכוונה לא היתה אל שמואל. פרט לכך אני הזדהתי עם כעסו / אכזבתו של יאיר מדמותו של שמואל כך חשתי גם אני.

הספר הזה הוא תענוג ואני ממליצה עליו לכולם. כולי תקווה שיהיה המשך.