ביקורת ספרותית על הגיבורים שלי - ארבע הרצאות תנ"כיות מאת יאיר לפיד
ספר בסדר

---

יאיר לפיד נכבדי.

סיימתי זה עתה לקרוא בפעם שלישית את פרשנותך לסיפור עקדת יצחק. פעמים במאמריך בעיתון והפעם הזו בספרך "הגיבורים שלי". גם בפעמים הקודמות עלה בי הרצון לענות לך אך זנחתי את רצוני מסיבות שונות. הפעם הצורך כבר לופת אותי בגרון.

שנינו מסכימים, שהטקסט התנכ'י מאפשר פרושים רבים.

הסיפור המקראי עשוי רבדים רבדים. בכל רובד מסתתרים תכנים ומסרים אחרים המאפשרים לקרא את הטקסט, כל פעם בהתייחסות שונה, ברמת עומק שונה ומנקודת מבט אחרת, וכך לקבל בכל קריאה, טעם חדש, שונה ורענן.
רובד הקריאה הבסיסי, הוא הרובד הסיפורי-המיתולוגי. רובד זה, אליו אנו נחשפים כילדים בקריאה ראשונה, פותח בפנינו בצורה סיפורית, את מקורות התרבות שלנו: בריאת העולם, והאדם, המבול, סיפורי האבות, יציאת מצרים, מתן תורה ויתר הסיפורים המהווים את מכלול המאורעות המכוננים של היהדות והתרבות היהודית. הרובד אשר מלבד החלק הסיפורי שלו מגדיר לנו את מהותנו המיוחדת בשורת החוקים המוסריים והסוציאליים המקדימים את תקופתם באלפי שנים. רובד הזה משותף לכולם דתיים וחילוניים כאחד.

הרבדים האחרים נחשפים אלינו בפעמים הבאות כאשר ניסיון החיים והידע שלנו רחבים יותר ותפיסת העולם שלנו מגובשת יותר. משום כך אנחנו גם מוטים יותר.

כל מי שמסב בליל הסדר וקורא את ההגדה של פסח נתקל בקטע הלימוד שבא לאחר שאלות הבנים "כנגד ארבעה בנים דברה תורה": שואל הבן הרשע (הציני): "מה העבודה הזאת לכם" (או בצורתה המודרנית: "מה כל השטויות האלה"). תשובת מנחה הסדר לשואל כוללת את הביטוי "צא ולמד מה ביקש לבן הארמי...". לכאורה מוזר: הביטוי הטבעי היה צריך להיות: בא ולמד. אבל לצאת לאן? לצאת מניין?
כותבי ההגדה מציגים כאן הגיון מופלא: כדי להיות מסוגל ללמוד באמת, כדי להיות מוכן לקבל אולי אמת אחרת, חשוב לבא עם "לוח ריק". ריק מדעות קדומות ומחסמים שניטעו בנו. אמיתות רבות שאנו דבקים מהן ומאמינים להן, מותנות במידה רבה בנקודת הראות שלנו וזו מושפעת מהתרבות לה אנו שייכים ולחינוך שקבלנו, לנטיות הפוליטיות חברתיות שלנו וכ'ו. הלימוד שלנו עובר דרך מסננות של דעות קדומות ודימויים שלא תמיד יש להם בסיס עובדתי. לכן אנו נוטים לשפוט את הדברים באופן חד צדדי לפני שירדנו לסוף כוונתם. לפיכך מציעים החכמים: "צא מהקופסא" , מעכבות של דעות קדומות, דעתנות, גאווה, תארים, תפקידים. צא מהקיבעון.

לאורך התקופות נחקרה התורה ככל השיטות האפשריות המכנה המשותף לכולן הוא הניסיון להגיע להבנה נכונה ככל האפשר של הכתב והסברו.

החילוני, שאינו מתחבר לבסיס האמוני של הדברים, מסתפק בחומרים המיתיים, אותם הוא מנסה להסביר באמצעות הידע הכללי שרכש, ניסיון החיים שלו וסנני ההיגיון שלו. כך גם בבואו לרדת לרבדים החדשים שזיהה. האלוהים שבסיפורי המקרא הוא ממשי עבורו גם אם אינו מאמין בו, במקומו או בהשפעתו. בשביל החילוני מהות האלוהים מתגלמת בשם המפורש שנותן האלוהים לעצמו בפרשת הסנה הבוער: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל-מֹשֶׁה, אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה; וַיֹּאמֶר, כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, אֶהְיֶה, שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם" (שמות ג' יד'). תפיסת החילוני את האלוהים יכולה להיות שונה לפי הזמן והמצב, כמאמר הכתוב בשיר הכבוד המושר בשבת:
- הִמְשִׁילוּךָ בְּרוב חֶזְיונות. הִנְּךָ אֶחָד בְּכָל דִּמְיונות:
- וַיֶּחֱזוּ בְךָ זִקְנָה וּבַחֲרוּת. וּשעַר ראשְׁךָ בְּשיבָה וְשַׁחֲרוּת:

המאמין מתחבר מטבע השקפת עולמו לבסיס האמוני של הדברים. עבורו, קריאת הרובד הראשון היא נדבך ראשון והייחוס לאמונתו. לאחר הקריאה הראשונה ולאחר שקצת יתבגר יבואו הפרושים ואחריהם הלימוד המעמיק, שמטרתו העמקת התכנים וחיפוש מסרים הערכיים - מוסריים נוספים מבחינת "הפוך בה והפוך בה דכולה בה".
המשותף לשני סוגי הלומדים היא האמונה באמיתות הדברים, ועל כך יש להקפיד. אם יש פיקפוק באמיתות המקור, אין מכנה משותף.

לעניין מאמריך וספרך
אתה לומד את המקרא בדרכך. אתה מגיע למסקנה נחרצת שאברהם נכשל בניסיון העקדה. אנסה להסביר היכן אתה טועה.

צא ולמד:
כשעושים ניסיון: יש בוחן ויש בחינה ויש קריטריונים להצלחה, הנקבעים (מה לעשות) ע'י הבוחן ולא ע'י הצופים.
אלוהים מיידע את אברהם כי זהו נסיון. "עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו.." (פרקי אבות: פרק חמישי ד'). אחד מהם הוא "לך לך מארצך". אפילו לשיטתך – זהו "לך לך אל תוך עצמך". זהו נסיון של אמונה ומשמעת, ויש בך, אברהם, את כוחות הנפש לעמוד בו.
גם בפרשת העקדה אומר אלוהים " וְלֶךְ-לְךָ, אֶל-אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה". שוב מבחן ושוב: בתוך עצמך תמצא את הכוחות...
במקרה הנדון, הבוחן קבע שתוצאת המבחן היתה: הצלחה-גול " כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי, כִּי-יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה, וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידְךָ, מִמֶּנִּי". אולי לשיטתך " השופט בן..." אבל לשיטת המקרא השופט היה קרוב יותר לאירוע, גם בשל היותו שם ובשל היותו "בוחן כליות ולב". וכבר אמרנו אין לנו פקפוק באמיתות הכתוב. שמא תאמר אולי טעות? על כך הכתוב חוזר "וַיִּקְרָא מַלְאַךְ יְהוָה, אֶל-אַבְרָהָם, שֵׁנִית, מִן-הַשָּׁמָיִם. וַיֹּאמֶר, בִּי נִשְׁבַּעְתִּי נְאֻם-יְהוָה: כִּי, יַעַן אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה, וְלֹא חָשַׂכְתָּ, אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידֶךָ. כִּי-בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ..."
אתה בא עם טיעונים אחרים שאמנם אינם זרים לאירוע. אך אתה מתעלם מנושא אחד, שהוא מעל כולם בסיפור היחודי הזה: האמונה. המבחן הוא מבחן אמונה ולא מבחן אהבה! כלי הבחינה הוא פילוסופי ולא פסיכולוגי.
האלוהים דורש ממאמיניו: "ואהבתה את ה' אלוהיך בכל לבבך, בכל נפשך ובכל מאודך". הפרוש האמוני של דרישה זו: אהבת ה' היא האהבה העליונה, טוטלית. היא קודמת לאהבת עצמך, בניך, אשתך וכל דבר אחר שלך.
אהבה ללא תנאי, היא קשה ודורשת מסירות והקרבה. בעניין זה האלוהים רוצה לבחון את אברהם. לבדוק אם בגנים שלו יש את המקור למסירות האין סופית הנדרשת מעם העומד לקבל יעוד אוניברסלי קשה מנשא. המשימה המוטלת על הגזע שיצא מאברהם מחייבת עקשנות, נחרצות, דבקות במטרה, מסירות בלא תנאי, גם לפעמים במחיר היקר מכל! האם לאברהם יש את התכונות הללו?

האם האלוהים הכל יכול, לא יודע?
לא!
אלוהים שם לעצמו סיג אחד כאשר ברא את האדם: הוא נתן לו בחירה חופשית ויכולת הכרעה. לפיכך הוא מנוע מלדעת מה אברהם יבחר. זהו ניסיון חד כתער. כל היסוס מצידו של אברהם, כל ניסיון להתווכח כמוה כהטלת ספק באמונה, ספק בהבטחה קודמת של האלוהים לאברהם: "כִּי בְיִצְחָק, יִקָּרֵא לְךָ זָרַע" ...(כ'א, יב')
האגדה מספרת לנו על שלושת ימי התופת שעוברים על אברהם בדרך להר המוריה. אברהם מגיע מפוצל אישיות להר, אך נחרץ להוכיח שהוא יעמוד במבחן אמונתו. הקריאה הדרמטית הכפולה "אברהם אברהם" מיועדת לפנות לשני הישויות הניצבות בהר. גם לזו הצורחת באוזני השוחט, יחד עם המלאכים הבוכים: הרף.
אברהם הצליח אך במחיר כבד: הוא מאבד את הקשר עם "בנו יחידו אשר אהב, עם יצחק" .

הטעות השנייה שלך היא שיצחק חוזר עם אברהם וגר איתו עד יום מותו.

אתה כסופר מכיר את משמעות של קטעים בסיפור, שבהם יש רמת פרוט לא רגילה. פרוט הבא לרמוז: "שימו לב גם למה שלא מפורט" . בעליה להר כתוב " וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם, יַחְדָּו " בירידה כתוב " וַיָּשָׁב אַבְרָהָם אֶל-נְעָרָיו, וַיָּקֻמוּ וַיֵּלְכוּ יַחְדָּו אֶל-בְּאֵר שָׁבַע; וַיֵּשֶׁב אַבְרָהָם, בִּבְאֵר שָׁבַע. ". היכן יצחק?
בהמשך, בפרק כ'ד ס'ב כתוב " וְיִצְחָק בָּא מִבּוֹא, בְּאֵר לַחַי רֹאִי; וְהוּא יוֹשֵׁב, בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב " אותה באר שמגלה ה' להגר בבריחתה. יש שמועות שבשלב זה הוא גר עם ישמעאל.
כשיצחק נושא את רבקה, הוא משכן אותה באוהל שרה אמו, אותו לקח אליו לאחר מותה. אברהם לא היה משאיר את האוהל נטוי בשטחו כשיש לו קטורה על הראש.
הפגישה הבאה היא כמו במשפחות רבות – בבית הקברות.

יצחק לא חזר יותר לבית אברהם ומסיבה זו המקרא לא מזכיר, כמתבקש, ברכה של אברהם ליצחק.

לסיכום: פרשת האבות היא פרשה מדהימה, סבוכה ומורכבת. יש בה מלבד הצד הפסיכולוגי גם עומק פילוסופי בלתי נדלה, חוכמת נצח, גלוי ונסתר. הרובד הראוי לבחינת מעשהו של אברהם הוא הרובד הפילוסופי ולא הפסיכולוגי כי שם נמצאות הסיבות להחלטות של אברהם.
בספרו המהפכני "ביקורת התבונה הטהורה" מעלה הפילוסוף קאנט שלוש שאלות יסוד:
- "מה אוכל לדעת", כלומר מה אמת?
- "מה עלי לעשות", כלומר איך לבחור בין ערכים סותרים?
- "למה אוכל לצפות"?
השאלה השניה נשאלה גם בדיאלוג "גורגיאס" לאפלטון, לאמור: "כיצד עלינו לחיות"?
הכוונה היא להציג את בעיית היסוד של תורת המוסר. במילים אחרות - בהנחה שאנו מוסריים: הבעיה המרכזית היא כיצד להכריע בין ערכים סותרים, בין חוקים לאתיקה אישית.
לפני שנים בהיותי מורה ומחנך בתיכון אימתתי את תלמדי לא אחת ובמודע, בדילמה של ערכים סותרים כמו למשל בצורך לבחור בין הגינות (המורה סומך עלי) לנאמנות (לתת לחברי להעתיק ממני במבחן).

ההכרעה של אברהם היתה שהאמונה קודמת לאהבת ילדו, בהנחה שאלוהים יעמוד בהבטחתו, שמיצחק יהיה לו זרע. אברהם של שלב זה כבר בשל באמונתו, והמבחן הוא מבחן הבשלות. המבחן הסופי.

לאחר מערכה זו אין כבר צורך בדיבורים של אלוהים לאברהם. יש רק תמונות סיום ובהם העברת תשומת הלב בעלילה ליצחק וירידה מכובדת מהבמה. אחר כך באות מערכות שיצחק מככב בהן.

מותר לנו ללמוד, אסור לנו לשפוט, מבחינת: אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו. עד שתבין את נסיבות ההכרעה מנקודת המבט של מאמין ולא רק של אבא.

» ביקורות נוספות של שוקי
» ביקורות נוספות על הגיבורים שלי - ארבע הרצאות תנ"כיות