לקחתי את הספר הזה בלי תקוות מרובות. לשואלים למה לקחתי בכלל, אם לא היו לי תקוות, אספר את הקינה הקבועה והמתמשכת שלי על המלאי בספריה היישובית ועל איך הוא הולך ומתמצה מאליו, ולא כל כך מתחדש. לשאר האנשים שכבר מיצו את הקינות שלי אגיד שאני מחפשת גם ספרים ממקורות אחרים, אבל אלה אינם מהווים תחליף הולם לספריה קרובה לבית שאפשר להיכנס אליה שלוש פעמים בשבוע.

על פניו תמצית הספר מגלמת בתוכה שיאים של מלודרמטיות: קייתי היא אלמנה צעירה, בת שלושים ושתיים. הספר מלווה אותה במהלך המשפט המתנהל נגד הרוצח של בעלה, גבר שסובל פיגור. לא זו בלבד, אלא שהוא מוכר היטב לקייתי, כי ניק בעלה היה המטפל בדיבור שלו, ושניהם גם יחד אמצו אותו והכניסו אותו אל ביתם. אם משפט רצח סנסציוני כזה לא מספיק, הרי שהמחברת הוסיפה לתבשיל גם ניצולי שואה, וליהקה את קייתי בתור היוצרת של סרט דוקומנטרי עליהם. סרט שהיא בורחת אליו כל אימת שהעולם והחיים קצת גדולים עליה.

נשמע נורא, אני יודעת. ואלמלא המחסור בספרים והאיום הגלום בשבת גשומה, ושהות בבית הורי העמוס ספרי היסטוריה מלחמתית לעייפה, היה גדול מאוד. כך שלקחתי את הספר. ואני שמחה לבשר שהציפיות לא התממשו.

זה ספר נהדר. המשפט הוא רק תירוץ, ולמעשה זה ספר המסע של קייתי אל תוך עצמה. במהלך המשפט היא צריכה לבחון את יחסיה עם העולם כולו. היא צריכה לצאת מקונכיית האבל על ניק, ולבדוק בסביבה שלה מי תומך ומי לא. חמותה אינה מקור לתמיכה, אבל זה היה ברור מאוד, מן ההתחלה. החברים של ניק, האנשים שעבדו איתו, מתגלים כולם כתומכי הרוצח הרוצים בשלומו, ועל כן מתייצבים מיידית נגדה. החברות שלה אינן - אחת רחוקה פיזית, ואחת השקועה בסיפור גירושים אישי. השכנים משפילים מבט, אבל לא מסייעים. ההורים והאחות - מראים דאגה מובנת, אבל לפעמים מעצבנת. ומעל לכל היא נזקקת לפרשנות אישית ולפענוח מסכת היחסים שלה עם ניק, הבעל שנרצח. אבל עוד לפני הרצח היו סדקים חמורים בחיי הנישואים שלה. מי זאת קייתי בלי ניק? מי זאת קייתי בכלל? מה רוצות החברות שלה בחברות איתה? מה רוצים השכנים? למה האחות דנה היא האחות האהובה והיא לא? למה ג'רי ממשיך לשלוח לה ציורים? ולמה הזוג כהן חיטט כל כך בשאלות, במקום לענות על שאלותיה-שלה, ואחר כך התאבדו לפני סיום הפקת הסרט?

התשובות לשאלות האלה מתגלות במהלך הספר, שהוא גם מהלך המשפט של ג'רי. לא ספר קל לקריאה, היו חלקים שנזקקו לקריאה חוזרת כדי להבין אותם עד הסוף, אבל בהחלט מומלץ.

כמו כוס מים באמצע המדבר, כמו מיטה רכה בסוף יום מתיש, כמו קרן שמש לאחר תקופה סוערת, בקיצור כמו סופ"ש, הגיע אל ידיי הספר הטוב הראשון שקראתי מזה יותר מדי שבועות.
ספר איכותי שמגולל בכתיבה נהדרת עלילה מעניינת ומהנה לקריאה. והבולטת ממעלותיו- אפיון מעולה.
במה הדברים אמורים?
מי שמכיר אותי יודע כמה אני מתעבת שימוש מופרז באפיונים ישירים. לדעתי, אפיון עקיף משפר את הספר פלאים ומוסיף לו עומק ואמינות שאפיון ישיר פשוט מפספס. אל תספרו על הדמות שהיא שקרנית, תארו יום מחייה ואת השקרים שהיא מרבה לספר. אל תגידו על זוג שהם מאוהבים, תספרו איך הם משלימים אחד את המשפטים של השני או משהו קיטשי ומטופש אחר. אל תגידו שהיא אוהבת שוקולד, תתארו את הזיק שמתעורר בעיניה למראה עטיפת אלומיניום מקושטת בציור של פרה. לא למילים קצרות, כן לדוגמאות ארוכות. תנו לקוראים קצת קרדיט. הם יודעים להסיק בעצמם את אופי הדמויות, ואם לא- באסה להם, שייתנו לחכמים להנות. יוזכר לרעה הספר המחריד "סתת האבן" שכמעט גרם לי לצרוח עליו "אני לא מטומטמת!" (באופן שדי מוכיח את ההפך, אבל שיהיה).
מישל בויג'יאן לקחה את המושג אפיון עקיף לשלב הבא, שלא ידעתי שקיים. הספר "שקרים של הלב" מתאר משפט נגד הרוצח המפגר של בעלה של הדמות הראשית. קייתי ובעלה המנוח ניק טיפלו בג'רי (הרוצח) ועזרו לו כאילו היה בנם (כמו שכתוב בעטיפה מאחורה שבטעות צדקה בפרט הזה), עד שהוא רוצח את ניק. לאחר מכן קייתי עושה הכול כדי להכניסו לכלא, אף על פי שספקות בנוגע לכוונות הזדון של ג'רי מתחילים להתעורר בה. כל זה קורה בספר, אבל נראה כאילו העלילה היא רק תירוץ. כאילו כל מאורע בספר, כל מילה, משפט ומעשה המתוארים בו נועדו בשביל מטרה אחת- אפיון אחד ארוך של הדמות הראשי קייתי, שהיא- קלטו- חסרת אופי.
כמה מוכשר צריך להיות כדי לאפיין דמות שהיא חסרת אופי! דמות שבקושי קיימת בפני עצמה, שלא מצליחה לדבר על עצמה, שלא מבינה כששואלים אותה מה היא רוצה לעשות עם חייה. נראה כאילו כל פרט נברר בקפידה בשביל המלאכה הזאת: החל ממקומה במשפחה כבת שנייה וכלה בעבודתה כעורכת סרטים דוקומנטרים, דרך נישואים עם בעל דומיננטי מדי שלא מתקשה לדרוך עליה.
ובנוגע לזה, אזהרת ספוילר: הספר נותן קרדיט, ונותן הרבה מה לחשוב מעבר למה שקורה בעלילה. זהו ספר שיש בו מקום למה-היה-אילו. מה היה אילו ניק לא היה נרצח? שתי אפשרויות, לדעתי: הוא היה עוזב את קייתי, או מכה אותה, לבסוף עד מוות. התרחישים של זוגיות מאושרת או בריחה נועזת של קייתי לא נראים סבירים. מה חבל.

ועוד עניין משעשע לסיום: ממתי Katy מתורגם לקייתי? זה תמיד קייטי. כל הספר קוראים לה קייתי, וחיכיתי שהמתרגם יטעה ויכתוב קייטי כמקובל, מה שלא קרה עד העמוד האחרון. צחוקים.
על הספר "סתת האבן" תוכלו לקרוא גם בשמו השני- "המדריך לכתיבת ספר גרוע".

ושוב אני קוראת ספר בעקבות המלצות בסימניה.
הפעם התודות שלוחות לנצחיה ומרים.

***

גיבורת הספר היא קייתי.
אשה צעירה, עוסקת בצילום סרטים דוקומנטריים.
בעלה ניק, המטפל בליקויי תקשורת, נרצח על ידי ג'רי.
ג'רי סובל מפיגור. ניק טיפל בבעיות הדיבור שלו, והוא וקייתי "אימצו" אותו, טיפלו בו ואהבו אותו.

הספר עוקב אחר המשפט של ג'רי דרך נקודת מבטה של קייתי, הרוצה לראות אותו נענש, על אף הנסיבות המקלות של הפיגור שלו. בנוסף למשפט, עוקב הספר אחר חייה של קייתי לפני ניק ואחריו, יחסיה עם משפחתה וחברותיה והסרטים שיצרה (ומעולם לא סיימה).

עיקר הספר הוא לא שאלת הרצח (מדוע רצח ג'רי את ניק?) ולא השאלות שקייתי שואלת את עצמה בקשר לסרט אותו היא עורכת בתקופת המשפט - שבמרכזו זוג ניצולי שואה קשישים, אלא קייתי עצמה, וכן יחסי הגומלין, מערכות היחסים והקשרים שלה עם שני הגברים ניק, וג'רי.

***

קייתי היא הבת השניה במשפחתה. את משבצת הבת החכמה, היפה, האחראית והמוצלחת תפסה אחותה הגדולה וכמו ב"סבתא בישלה דייסה" - לקייתי לא נשאר.
לא נשאר לה מקום, לא נותרה לה משבצת למלא.
קייתי מחכה כל חייה שמישהו או משהו יגיד לה, יורה לה את הדרך, יסביר לה מה המשבצת שלה בעולם.
מרצה בקורס שלקחה באקראי אמר לה "יש לך עיניים שקוראות בני אדם, קייתי" וקייתי היתה משוכנעת שזה האות. זה הרגע: "כשרון נסתר, מטרה - חייה התחילו ברצינות".
אבל מתברר שלא די במשפט אקראי כדי למצוא את המשבצת שלך בעולם. את האמון בעצמך צריך להשקות ולטפח במשך שנים. לקייתי אין באמת להט בעשיית סרטים. היא לא מסימת את אף אחד מסרטיה, וכשהיא מסיימת - יש לה סיבות טובות לא להקרין אותו. סיבות טובות ונאצלות באמת, אבל הן מוכיחות, אם בכלל נדרשת הוכחה, שלקייתי אין שום להט בעיסוק שלה. אחרת היה לה קשה הרבה יותר לוותר.
ומתברר גם, שמה שהמרצה של קייתי ראה ככשרון הוא אולי יותר בגדר קללה.
כן, לקייתי יש עיניים שקוראות בני אדם, כי עד שתמצא את ייעודה - היא הפכה להיות מעין מראה, אוספת קרני אור מאנשים שסביבה ומשקפת להם את מה שנראה לה שירצו לראות. מה שהיא לא הצליחה לקרוא אף פעם זה מה הם באמת חושבים עליה.
וכשניק נכנס לחייה, היא כיוונה את כל תשומת לבה, הקשבתה, היכולת שלה למחוק את עצמה - לעברו.

***

ניק וג'רי, שניהם בנים יחידים לאמהות יחידניות.
שניהם בנים לאבות שנטשו אותם.
שניהם פגועים מאוד, בדרכים שונות, על ידי אמהותיהם.
ניק, מבריק, בעל לשון חדה, לנצח מנסה לעמוד בציפיות הגבוהות של אמו.
ג'רי, מפגר, בעל בעיות דיבור, ספג התעללות מאמו.
קייתי מנסה להחליף את האמהות של שניהם - היא בתחרות גלויה עם אמו של ניק, מאושרת כשהוא מתחמק מלשוחח עם אמו, הופכת לעצבנית כשהוא משוחח או מבלה עם אמו בלעדיה.
היא מנסה להיות דמות אם חמה ואוהבת עבור ג'רי, להרגיע את פחדיו ואת חוסר האמון שלו.
קייתי היא הקרבן של שניהם. סופגת אלימות מילולית מצד ג'רי והופכת לאלמנה בשל אלימותו הפיזית של ג'רי.
שניהם, כך יתברר בהמשך, הקרבנות של קייתי במובן מסויים.

***

במהלך כל הספר נאלצת קייתי להתמודד עם ריקנותם של חייה. עם העובדה שאינה יודעת מיהי, מה הם החלומות שלה, כיצד לתקשר עם אנשים על בסיס שווה, כאדם לאדם ולא כספוג או מראה שכל תפקידו הוא לספוג את דבריהם ולכל היותר לשקף להם חזרה תמונות מסויימות.
זהו ספר רגיש, נוגע ללב, נוגע בשאלות של זוגיות, אהבה, זהות ומימוש עצמי.
לטעמי הוא קצת "פסיכולוגיסטי" מדי, קצת מפרש מדי תהליכי נפש של קייתי.
לא פלא שהסיפור מסתיים כשקייתי מתחילה טיפול פסיכולוגי ומגלה שזה מוצלח יותר משחשבה מראש.
לנו נותר רק לקוות בשבילה שתצליח להתניע מחדש את חייה, הפעם במושב הנהג.

רומן מתח פסיכולוגי במרכזו עומדת קייתי, יוצרת סרטים דוקומנטרים.
כשניק בעלה של קייתי, מטפל בליקויי דיבור במרכז וורוויל נרצח ע"י ג'רי מטופלו הסובל מליקויי דיבור ומפיגור שכלי, עולה השאלה למה בוצע הרצח, שהרי ג'רי היה בן בית (פשוטו כמשמעו אצל קייתי וניק).
תחילה מתעוררת אצל קייתי שנאה כלפי ג'רי שביצע את הרצח, אך אז עולה השאלה מה היה חלקה של קייתי במעשה, האם הנישואים היו כ"כ מושלמים, האם דבר בעברו של ג'רי, שסבל התעללות קשה מצד אימו הוא שהוביל למעשה.
וממה בורחת קייתי כל חייה.
ספר בסדר.