חנה קורן קיבצה את הידוע בעולם הגרפולוגיה (בשנת 1983) והביאה לנו, הקוראים, את מבוכי כתב היד בצורה פשוטה וברורה.
דבר בולט בספר היא העובדה שבהביאה כתבי יד רבים, כולל של ידוענים, היא מתמקדת בפרמטר מסוים, ואין היא מנתחת את כל כתב היד, בשלמותו, כך שחסרות לנו תכונותיו המושלמות (עד כמה שניתן) של הכותב.
לדוגמה, כשברצונה להראות את מידת הקישוריות שבכתב, או המהירות בה נכתבו השורות – אין היא מתייחסת לדברים נוספים המופיעים בכתב – שפעמים רבות עומדים בניגוד מוחלט לתכונות שמובאות בנושא שאותו בחרה להראות. לשם כך, אף מספיקות לה מספר שורות מצומצם מאוד, כדי להבהיר את כוונתה, דבר שמאפשר לה "לדחוס" לספר כמות גדולה של כתבי יד – לטובתנו.
מובן שיש בכך יתרון, ובעיקר בכתב ידם של ידוענים, מאחר שביכולתה לבחור את השורות שברצותה להגיש, חפות מכל פגם, שאילו הייתה ממשיכה לנתח את כל הכתב, היו נחשפים כל "הסודות המלוכלכים" לעיני כל עם ישראל...איזו פאדיחה.
מספר מילים בנושא נטיית הכתב חסרו לי, שהרי מרביתנו כותבים עם נטייה ימינה.
ואולי כאן ההזדמנות לעשות מעט סדר ולמנות מספר דברים שלא נאמרו, ובאפשרותם לתרום לגרפולוג המתחיל.
1. נטיית הכתב ימינה נובעת, בעיקר, מתוך זה שרובנו המכריע כותב ביד ימין ומחזיק את הדף בחלק הימני של הגוף. בעיקרון, כל אות מסתיימת לכיוון הגוף שלנו, ליתר דיוק – כמעט למרכז הגוף, כך שרק "טבעי" הוא שהכתב יהיה עם נטייה ימינה.
2. יורשה לי לחלוק על קביעתה ש"הכי טוב זה לא להעתיק מטקסט מוכן". המחברת שואפת לכתיבה ספונטנית שתהיה ללא מחשבה (דבר העשוי להאט את מהירות הכתיבה, ונימוקיה מובאים בעמ' 67). אחת הטענות שלה היא ש"בזמן ההעתקה ייתכנו הפסקות לצורך עיון בטקסט ממנו אתה מעתיק...
ושאלתי היא: מה קורה בעת הגשת כתב יד למקום עבודה? האם אין אנו כותבים קודם כל "לא מסודר" את כל מה שנראה לנו לכתוב, ואז "מעתיקים לנקי" כדי להרשים?
אני משוכנע שרק בהעתקה, ללא עצירות, יתקבלו הדברים החשובים באמת בנושא אופיו של הכותב.
3. ניתן להסתפק בכמחצית מהשורות שהיא מציינת (כעשר במקום כעשרים) ואין בכך כדי לפגום בניתוח. יש להניח, מן הסתם, שמספר רב של שורות, יותר מעשרים, ייתן תוצאות מדויקות יותר, והשאלה היא עד היכן נרחיק?
4. כמובן שצריך להראות את הסימביוזה (התלות) בין כתיבה מהירה, לחץ על הדף, קישורי אותיות ועוד, דבר שלצערי לא הודגש, אם בכלל.
5. חשיבות האביזרים – בחירת העט חשובה מאד, מאחר והיא תקבע לנו אם הכתב (הקו) יהיה חד, שמן או אולי בצקי.
ומכאן ניתן לקבוע דברים נוספים על הכותב (שהרי מן הסתם בחירת העט הייתה בחירתו ותוצאות הכתב – יעידו על אופיו, מובן שבצורה לא מודעת).
6. ואולי הדבר החשוב ביותר, שלא נאמר בספר – אנו בודקים את סטיית הכתב מהכתיבה התמה הנלמדת בביה"ס. ככל שהיא רבה וחריפה יותר, כך "החגיגה" של הגרפולוג מתעצמת...
לסיום, יפה עשתה חנה קורן שעקפה מכשולים שניקרו בדרכה, וכפי שכבר ציינתי, לא התייחסה אליהם, ואביא רק שתי דוגמאות: האחת מהן הוא לובה אליאב האבהי, והשנייה היא כרמית גיא החביבה (בהוספת התואר לשניהם, ישנה רמיזה מסוימת שלי...).
ועוד 'שאפו' גדול מגיע לקורן על כי לא חששה להכניס את כתב ידה לתוך הספר, למען הקוראים (עמ' 168).
בס"ה הספר כתוב יפה, לא מעמיק בפרטים שאינם חשובים למתחיל – ובעיקר, את שאהבתי- היא אינה פוגעת באיש. פשוט, להתאהב בה.
רק הערונת קטנטונת לפני סיום:
משעשע הקטע "צורת האות והפירוש" שנמשך ע"פ 15 עמודים, ואיני בטוח שהדבר נחוץ.
אם תרצו להתקדם שלב, תצטרכו לקרוא את ספרו של ד"ר שמואל יוגב: "גרפולוגיה מעשית" ובעיקר את ה-ספר בתחום, של רפאל פוקורני: "גרפולוגיה שיטתית" – ספר למקצוענים שבחבורה. אולם אליה וקוץ בה – הוא פחות ידידותי (בקריאה) למשתמש.
בס"ה נהניתי.
