בין נרקיס הבוגר וגולדמונד יש מרווח של חמש שנים. גולדמונד מופקד במנזר מריהבורן ע"י אביו, באין אם בתמונה. המנזר אמור להיות מופקד על החינוך והגידול של גולדמונד המתבגר. גולדמונד הוא נער יפה וזהוב שיער ובמנזר מתאהבים בו רבים כמקובל בין גברים נטולי נשים. גם נרקיס, מורהו של גולדמונד, אוהבו ודואג לו אישית. האווירה היא אווירה הומו-ארוטית כבדה. בזמן שגולדמונד נחלה, רבים שמחים לכרכר סביבו ולסייע בהורדת חומו. אלא שזמנו של גולדמונד במנזר קצוב.
במלאת לו שמונה-עשרה, גולדמונד נפרד מהמנזר, ממוריו האהובים ובמיוחד מנרקיס, ממנו הוא מצטער במיוחד להפרד. אין מטרה מיוחדת לגולדמונד בחייו, לביתו אין לו סיבה לשוב ובטח לא לאביו הקפדן והעסוק במשרה רמה ואמו שנטשה מזמן. הוא יוצא לנדוד ומאווירה הומו-ארוטית אנו מקבלים אווירה ארוטית, באשר גולדמונד קופץ ממיטת אישה למיטת רעותה, מעדיף חיי נדודים וחוסר התחייבות עד שמגיע לעיר בה חי האמן שפיסל פסל, שעורר השתאות בלב גולדמונד. האמן הזה, ניקולאוס, מסכים לקבל את גולדמונד לביתו כעוזר, אך לא מתלמד. הסיבה לא משנה כמו ששום דבר לא משנה בספר מרובה הלהג הזה. גם גולדמונד מוציא תחת ידיו גילוף עץ מפואר וזוכה לתעודת אמן, יוצא לדרכו מאחר ואינו רואה עצמו יושב לעד במקום אחד ונתקל במגפת הדבר שהיכתה בגרמניה בימי הביניים. חללים רבים נפלו במגפה זו, כולל אנשים יקרים ללב גולדמונד.
באין מטרה אחרת, גולדמונד שם פעמיו חזרה למנזר ובדרכו פגש מוקדם מהמתוכנן את נרקיס, רק כדי לחזור בסופו של דבר למנזר ולהפוך לאמן חילוני. החלק הזה מרובה להג דתי-פילוסופי מייגע במיוחד, כאילו הספר לא מייגע מספיק. אכן, אמן הוא הופך, יוצר את יצירת חייו ועוד יצירות קטנות, חש שוב במחנק, רק כדי לצאת שוב לדרך ולגרום לנרקיס לחוש לראשונה בחייו געגועי אהבה מייסרים. גולדמונד מצדו לא מרחיק לכת, נפצע ושב איכשהו למנזר, כדי לסיים בו את חייו מוקדם מהמתוכנן.
גולדמונד בלע את החיים במלואם, אהב נשים ככל שאלה רצו אותו והן רצו. נרקיס היה איש רוח במלוא מובן המילה, כנראה עד שפגש את גולדמונד, בעיקר כשזה שב למנזר ושניהם כבר היו אנשים מגובשים, כל אחד בתחומו.
זהו הספר השלישי של הסה שאני קורא ונדמה ששבעתי ממנו לגמרי. בזאב הערבה ובמיוחד כאן, הסה הוכיח את חיבתו לאווירה מינית כבדה ודביקה, לא שזה תמיד רע, אבל כאן זה פשוט נטול מטרה. האווירה ההומו-ארוטית במנזר לכאורה באה להאשים את המורים במשהו, אבל זה אך מופיע בספר בחיבה מסויימת. נו.
הספר מנסה לומר דברים רבים בכבדות, בגולמנות, בחזרתיות מייגעת. למי שיש סבלנות לדברים כאלה, שיהנה.

אני כותב את הביקורת כמה עמודים לפני סוף הספר, כדי למשוך עוד קצת את הסיום של הספר הנפלא הזה, כדי להשהות את הפרידה מהדמויות של גולדמונד ושל נרקיס, שכל כך נקשרתי אליהן במהלך הקריאה. כמו שכתבו כאן אחרים, קטעים רבים בספר הזה הם שירה של ממש ומעוררי התרגשות. התיאורים השזורים בו - הן תיאורי הנוף, הטבע והבריות והן תיאורי המתרחש בנפשם של הגיבורים - הם עשירים ומקסימים ומעבירים חוויה עמוקה. גם העברית הארכאית היא נהדרת.
זהו ספר נעורים לכאורה, אך הוא מתאים לכל גיל שבו קיימים לבטים לגבי החיים שלנו כאן ופשרם.

-"נרקיס וגולמונד" Narziß und Goldmund

אחד מספריו הנודעים של הרמן הסה ופורסם בשנת 1930. במנזר גרמני מריהברון, בימי הביניים נפרשת חברותם של נרקיס- נזיר צעיר ושל גולמונד- אמן בפוטנציה אשר נודד ממקום למקום וחי חיים חילוניים.

"עלי ללכת עכשיו". אמרה, עצובה מעט ונבוכה. "לא רציתי להעירך".
"והנה ער אני. האם עלינו להמשיך כבר את דרכנו הלאה? האם מחוסרי-בית אנו?.
"אני אומנם כן" , אמרה ליזה. "ואתה הרי לבית-המנזר אתה שייך".
"אינני שייך עוד לבית המנזר, כמוך כמוני, בודד אני לגמרי ואין מטרה לנגד עיני. אני הלך אתך, כמובן".
היא הביטה הצידה.
"גולדמונד, אינך יכול ללכת עמי. עלי ללכת עכשיו אל בעלי; הוא יכה אותי על שנשארתי בלילה מחוץ לבית. אומר לו, כי תעיתי בדרך. אולם הוא כמובן לא יאמין לי".
ברגע זה ניזכר גולדמונד כי נרקיס ניבא לו זאת. אלה הם איפוא פני הדברים. הוא קם והושיט לה את ידו.
(ע"מ 78).
גולדמונד פוגש את ליזה במנזר, הם נמשכים אחד לשני והיא קובעת איתו ביער בלילה, בכך יתחילו חיי הנדודים של גולמונד.

"גולמונד קטני", אמרה בלחש-קול סמוך מאוד ללחיו, "כה עצוב הדבר שלא אוכל לעולם להיות שלך. אשרנו הקטן, סודנו הקטן לא יימשך ימים רבים. יוליה כבר חושדת בי, ועוד מעט תכריחני לגלות לה הכל. או שאבא ירגיש בדבר. אם ימצאני במיטת, צפורת-פז קטנה, רעה תיהיה אחריתה שך ךידיה שלך; אולי תעמוד שטופת-דמע, תישא עיניה אל העצים ותראה את אהובה תלוי ומתנפנף ברוח. הוי, מוטב שתברח מכאן, תברח מיד, משיצווה אבי לאסרך ולתלות אותך על עץ. ראיתי כבר פעם איש אחד,גנב,תלוי, לא אוכל לראותך בכך. מוטב שתברח מכאן ותשכחני; מי ייתן ולא יהיה עליך למות, זהבי, מי יתן ולא ינקרו הצפרים את עיני התכלת שלך ! אך לא, יקירי, אל נא תלך- הוי, מה אעשה כאשר תשאיר אותי לבדי".
"האם לא תחפצי ללכת עמי, ךידיה? יחד נברח, העולם גדול!"
"זה יהיה בוודאי יפה מאוד" קוננה, "הוי, מה יפה היה לעבור אתך את העולם! אך לא אוכל. (ע"מ 106).
גולדמונד מגיע לבית משפחתי- מנהל רומן עם אחת מבנות המשפחה- לידיה, בעוד אחותה יוליה מאוהבת בו. הו נאלץ להמשיך בנדודיו לבד כאמור.
עצל ניקולאס-אמן, משתקע וניהיה לשוליה ובסופו של דבר לפסל.

"בחוש נסתר גלשהו עמד גולדמונד גם על סודו של יצר האמנות שבו, של אהבתו הנאמנה אל האמנות ושנאתו הפראית עליה לפרקים. בלי מחשבות, בדרך הרגש , היה מאלה כמה השוואות:
האמנות אינה אלא אחודו של העולם האבהי והאמהי, של הרוח והדם; היא עשוייה לפתןח בחושני ביותר ולהביא אל המופשט ביותר, או להתחיל בעולם הגיוני טהור ולסיים בבשר רווי-דם. לכל אותן יצירות אומנות, שהיו נשגבות באמת ולא מעשי-תעתועים בלבד, אלא מלאות רז נצחי, כאותה אם-האלוהים צעשי ידי הרבן- לכל אותן יצירות האמנותיות שמקורן אמת, שאינן מוטלות בספק, היה כפל פרצוף מחייך ומסוכן מאד, כפל פרצוף של גבר-אשה, זיווגן של יצירות ורוחניות טהורה. אך, דו-פרצוף זה עתיד להתגלות יותר מכל בדמות האם-חוה, אם יעלה בידו בזמן מן הזמנים לשוות לה גוף". (ע"מ 154-153).
בחלק זה מעצב דולדמונד פסל של קדוש. לבסוף עוזב גולדמונד את סדנת האומנים וביתו של פטרונו האמן ניקולאס. בחלק זה פורץ "המוות השחור"- המגיפה המפורסמת של ימי הבינים וגולמונד מתאר איך היא מחסלת קהילות שלמות:
אחרים היו יושבים לפני בתי-הקברות או לפני בתיהם השוממים, וברפיון ידים ובעיניים תועות, שרויים באבל או מחרפים את שם השמים, ורע מכל:
כל אחד מחפש שעיר לעזאזל לרעה הגדולה שפקדה אותו, כל אחד אמר שהוא יודע את הרשעים, האשמים במגיפה ומחולליה בזדון לבם. אמרו, שאנשים בכורי-שטן הם המפיצים את המוות, הם המוציאים מגופות המתים מגיפה את רעל הדבר ומורחים אותו על הקירות (..) מרעילים בו את הבארות והבהמות. כי מי שהיה חשוד בתועבה זו לא הייתה לו תקווה, (..) הוא היה צפוי לעונש מוות בגזירת בית-הדין או בידי הקהל. חוץ מזה היו מטילים העשירים את האשמה על העניים, ולהפף, או שהיהודים היו כביכול אשמים, או בני הנכר, או הרופאים.
בעיר אחת ראה גולדמונד נזעם כולו, איך שלחו באש את כל רחוב היהודים בית אחר בית, מסביב עמד העם הצוהל, ואת הפליטים הזועקים היו מריצים בכח הנשק שוב לתוך המדורה. בשגעון האימה וההתמרמרות היו בכל מקום מוציאים להורג, לשריפה ולעינויים קשים חפים מפשע. בזעם וגועל היה גולדמונד מתבונן בכול זה , נראה לו, כי העולם נהרס והורעל עד לאין מרפא, נראה,כי אפסה כל השמחה, כל תום, כל אהבה עלי אדמות.
(ע"מ 197-196). תיאורי המגיפה השחורה המזביעים העומדים בפני עצמם מתחברים לימינו בעידן הקורונה.

גולדמונד בהמשך פוצח ברומן עם יהודיה-רבקה. לאחר-מיכן עם אגנס האצילה היפה, שם ייתפס ע"י הסייס ויעמוד לצאת להורג. מן המנזר באו לחלצו.
גולדמונד חוזר למינזר של תחילת הסיפור, מתראה שוב עם נרקיס השמח לפגוש בו. הוא יעבוד שנים רבות על פסל בדמותו של ראש המינזר, לאחר מכן יעזוב שוב את המנזר.
בסוף הסיפור, על ערש-דווי חוזר גולדמונד למינזר ובכך ניגמר הסיפור.

"נרקיס וגולדמונד" המוריבידי, לפרקים משעמם. הספר כתוב היטב, אך להרמן הסה ספרים טובים ממנו לדעתי.

כשהייתי צעירה ונלהבת, נהגתי לשוטט בסקרנות יתרה בשדות זרים כדי ללמוד את "עצמי". ועם השנים אני מגלה שאני עושה בדיוק את ההפך. מרבה לשוטט בנבכיי שלי, כדי להטיב וללמוד את "האחר" .

פילוסוף זן היה מנסח את זה כך: אם תרצה לצייר חרצית, הבט בחרצית במשך 10 שנים עד שתיעשה לה בעצמך .

ומה ההגיג הפילוסופי הזה שייך כאן ועכשיו להרמן הסה ?

אז בהקשר של נרקיס וגולדמונד – זה לחזור שוב לאותם הגיבורים שחברתי אליהם בעברי, וללמוד אותם בעיניים של מי שכבר עשתה כברת דרך והביטה עליהם מספיק זמן . ובמילים אחרות - לערוך איתם היכרות מחודשת . איתם ועם עצמי.

הסה - הוא סופר ומשורר גרמני, שזכה בפרס נובל לספרות בשנת 1946. ויצירותיו עוסקות בקונפליקט שבין קולו של השכל מול קולו של הרגש. קולם של התבונה והאיפוק מול תביעותיו של היצר. שני יסודות מנוגדים בתכלית. למעשה אפשר לומר שכתיבתו עוסקת בסיפורי מסע. של בין ההולכים בתלם לבין אלו הבוחרים בחופש. וביצירה הזו שלפנינו, "נרקיס וגולדמונד", הוא קושר לצורך כך בין שתי קצוות– בין נזיר לאומן. נרקיס הוא הנזיר וחברו גולדמונד –"פה זהב"- בגרמנית, הוא האומן. האחד -מחויב לאל, זה שגורלו ידוע ומוכתב מראש, הלוגי המוגן המסודר והקבוע המעניק שלווה ובטחון לכאורה, והשני -חילוני הנודד ממקום למקום שאינו מחויב אלא לעצמו, והחופשי לעשות כרצונו. ההפך ממנו .

הוא בוחר לנטוע את הדמויות שלו בתקופת ימי הביניים בגרמניה. תקופה אפלה שבה עינו הפקוחה של "האח הגדול", הכנסייה והדת, שלטו באורחות החיים של הפרט. טרום, טרום, טרום העידן החילוני שקרם עור וגידים ואפשר לאינדבידואל להשמיע קול. (דרך דמותו של גולדמונד החילונית, הוא מצליח לבטא את המרידה המחשבתית בכנסייה ובאלוהות).

ואני רק יכולה להניח שהסה בחר להקצין את הפערים על מנת לייצר מתח גבוה. קונפליקט חד יותר של תפיסות שונות ודרך חיים. חיי נזירות מול התמקדות ביצרים. חיי הגות מול חיים חושיים. וההקצנה הדיכוטומית הזו יוצרת סוג של בדידות גם אצל האחד וגם אצל האחר.

בן גוריון בזמנו טבע את האמרה ש"החובה צמודה לזכות". אז נגיד שנרקיס חי רק את החובה. את הקיצוניות שבה, ועוד בתוך הבית של האח הגדול... ואילו גולדמונד לוקח לעצמו רק את הזכות חסרת הגבולות. כך או אחרת שניהם נדונים לשלם את המחיר גם אם במודע או שלא ...

אז מה היה לנו פה ? (כמו שהגששים אומרים ...)

הכול מכל .

גילויים ומסעות, גבולות ופריצתם, רוחניות, מסתורין, חברות ותשוקה, דמיון מול מציאות קשה, הרמוניה ודיס הרמוניה בטבע ובאדם, והרבה הרבה קונפליקטים. המון. בין הטוב מול הרע האסור והמותר והרבה יצרים. כבושים ומתפרצים. בקיצור דילמות קיומיות .

וגם אם בסוף הרומן הנהדר הזה, האחד מציל את נפשו של השני, אין בכוחו לשנות את גורלו .

אגב הסה עצמו , עזב לימודים בבית ספר פרוטסטנטי על מנת להיות אומן. ולחזור אליו שוב באמצע החיים זה לעורר את יציריו לחיים ממקום חדש .

יצירת אומנות

מבחינתי יש 3 דרכים להנות מספר. דרך אחת היא הנאה מהעלילה בלבד, בלי צורך לרדת לעומקם של דברים, ללמוד, להיחשף, להרחיב אופקים. זו הדרך שבה נהנים לדעתי מספרי מתח. כך נהניתי לדוגמא מ"צילה של הרוח".
דרך שנייה היא הנאה שכמעט לא תלויה בעלילה, שיכולה גם להיות דלה או אפילו משעממת מבלי לפגוע בהנאה. ההנאה בדרך הזו מבוססת על מחשבות חדשות שהספר עורר, או מחשבות שכבר מוכרות לנו אבל קיבלו זווית חדשה, על רעיונות, תובנות, מסרים, שנינויות, אתגרים שהסופר מציב בפני הקורא. כך נהניתי לדוגמא מ "לוליטה".
דרך שלישית היא השילוב של שתי הראשונות- הנאה מהעלילה והנאה מהמחשבות שהספר מעורר בי. כך נהניתי לדוגמא מ "עולם חדש מופלא" ו "מלכוד 22" .
אפשר לומר שבכל פעם שאני ניגש לספר, אני מסווג את הציפיות שלי בהתאם לאחת הקטגוריות הנ"ל. כמעט שלא יוצא לי להרים ספר מהקטגוריה הראשונה ליד ולהתחיל לקרוא בו. בד"כ אני אחפש ספרים מאחת מהקטגוריות האחרות.

כל ההקדמה הארוכה הזאת כדי לומר שמראש הציפיות שלי מ"נרקיס וגולדמונד" היו יותר לכיוון הקטגוריה השנייה וחשבתי שאולי אופתע והוא ישתייך בעצם לקטגוריה השלישית. שמעתי על הרמן הסה, חתן פרס הנובל, והכנסתי אותו לרשימת הסופרים שאני חייב לקרוא לפחות ספר אחד שלהם. תיאור הספר מכריכתו האחורית יוצר רושם שייסוב סביב שני חברים שונים מאוד במהותם, עם גישות מאוד שונות לחיים. האחד נהנתן, קליל, ספונטני, סוער והרפתקן. השני שקול, מאופק, צנוע ומסור לעיסוקו. קיוויתי לקרוא דיונים רבים ביניהם, ללמוד על חוויותיהם השונות, לתפוס פעם את עמדת האחד ופעם את עמדת השני, להעשיר את עצמי, להנות מהניגודיות ולהישאר בסוף עם ההכרעה בידיי איזה סגנון חיים הוא עדיף, או שדרך הזהב היא שילוב ביניהם. קיוויתי שגולמונד יעשה לי חשק לצאת ולחיות כל רגע במלואו ונרקיס יזכיר לי שחשוב לממש את עצמי גם באופן פחות יצרי ולשקוד על מטרות ארוכות טווח.

לצערי אני חייב להודות שזה לא מה שקיבלתי ואני גם חש צורך להזהיר את כל מי שלפני קריאת הספר, וחושב כפי שאני חשבתי טרם קריאתו, שהוא לא יקבל את מבוקשו. קודם כל, לספר היה עדיף לקרוא "גולדמונד וממש מעט נרקיס", כי זו החלוקה בפועל. הסיפור מתחיל כאשר גולדמונד נכנס בתור תלמיד חדש למנזר שבו מלמד נרקיס. אחרי המבוא גולדמונד עוזב את חיי הנזירות לטובת חיי נדודים. במשך כמה שנים העלילה עוקבת אך ורק אחרי גולדמונד, עד למפגש מחודש ביניהם קרוב מאוד לסוף הספר (ותודה לספוילר שבכריכה האחורית שהוציא את כל המתח מהנקודה המותחת היחידה בסיפור). במשך אותן שנים גולדמונד עובר חוויות לא רבות מאוד ואני אישית די השתעממתי לקרוא עליהן. התקווה שלי לפיצוי בדמות הרהורים לא התממשה, מכיוון שהגיגיו היו בנאליים למדי וכלל לא רבים. מעט לפני העזיבה של גולדמונד יש קצת שיחות מעניינות ביניהם ואחרי שהוא חוזר יש גם כמה עמודים מסקרנים, אבל זה בשום אופן לא עמד בציפיות שלי. הכריכה האחורית גרמה לי לדמיין חברים ששומרים על קשר רציף יותר בין השנים ושיתוף זה את זה בחוויותיהם הוא שמהווה את הבסיס לדיונים.

גולדמונד מסביר לנרקיס לאחר חזרתו שהוא היה צריך לעבור חוויות רבות, שייצרבו בו, כחלק ממנו, על מנת שינבעו כיצירה. אולי הסה ראה את ההכרח הזה בתהליך הסיפור שלו ולכן שמר לסוף חלק ניכר מהדיונים שכה חיכיתי להם. בין אם זו הייתה המחשבה מאחורי מבנה הסיפור ובין אם לא, אני חושב שהקורא לא הרוויח מכך אלא בעיקר צבר תסכול.

ציטוט מתוך הספר: הוא כרע על ברכיו לפני אחד הכיסאות הריקים, עצם עיניו ולחש אל תוך שבכת הוידויים: רבונו של עולם, ראה מה היה לי. באתי משוט בעולם והייתי לאיש ריק ורע. כל שנות עלומי פיזרתי , הוצאתי לבטלה, ואך מעט נשארו לי. רצחתי, גנבתי, נאפתי, הלכתי בטל ולחם זרים אכלתי. אלי הטוב, מדוע כה בראת אותנו, למה תוליכנו בדרכים כאלה? האין אנחנו בנים לך? האין קדושים ומלאכים להנחותנו את הדרך בה נלך? או אמנם כל אלה הן אגדות נאות, סיפורים לילדים שהכהנים בעצמם שוחקים עליהן? התחלתי להטיל בכך ספק, אבי שבשמיים, ברעה יצרת את העולם ובדרך רעה תנחה אותו. ראיתי בתים ורחובות מלאי פגרי מתים, ראיתי את העשירים שהתבצרו בבתיהם או נמלטו על נפשם ואת העניים עוזבים את אחיהם ללא קבורה, ראיתי שכולם חשדו איש ברעהו ואת היהודים כצאן טבחו. ראיתי צדיקים רבים כל כך אובדים ורשעים רבים טובלים בחיי תענוגות. האומנם שכחתנן ועזבתנו, הקצה נפשך ביצירתך, התחפוץ לראות באובדן כולנו?
בחרתי הפעם במקום לכתוב סקירה על הספר, פשוט להביא ציטוט מדהים שנוגע במקצת הנושאים שנידונים בספר זה, כגון: אקזיסטנציאליזם, מוות, תובנות מתורותו של קרל יונג וכמובן אקטואלי להיום מגיפת המוות השחור.
תודה ל- "מחשבות" שבעקבות ביקרות שכתב על הספר הנ"ל לא מזמן, נחשפתי אל הסופר הרמן הסה.
חמישה כוכבים. מומלץ מאוד.

נרקיס וגולדמונד הינם שתי קצוות האוחזות בנפשו של כל אדם. הרוח והתאווה. הנזיר היושב במקום מבטחים והנושא עיניו מעלה אל העליון והנשגב, והאומן שבליבו רוח הארעיות שבנדודים הסוחפת אותו למקומות שבהן יצר ההישרדות לא מותיר בידו להביט מעלה לעולמות עליונים, אלא להשאיר את עיניו בעולם זה. להגיב, להיות מושפע ולהשפיע על החומר והאדם שסובב. הספר סוגר מעין מעגל. האם קצה אחד עדיף על משנהוא? האם יש דרך אחת שהיא הנכונה לחיות כמו שעשויים אחדים להטיף? כל אדם מוצא לעצמו את הדרך בין אותן שתי קצוות מפני שרובינו לא אוהבים לחיות על הקצה (בכל אופן לא לאורך זמן). כתוב באופן מעולה ומאוד מומלץ

קראתי כנער המבקש שפה ועומק של ניתוח נפש האדם .נפש האדם מבקשת אהבה והמנזר מטיל עליה סורגים .בכל אדם יש מנזרים ומקדשים המתחמים דרור למאווייו. המתח הפסיכולוגי הפנימי הוא סוד קיסמו של הספר .השיח העצמי הירהורי הלב הם רוב המעשה שבספר . בין ספרים ראשונים שרכשתי וקראתי בעודי חייל עבור פקודיי להקים ספרייה בשטחי האימונים לבל נאבד השפה בין ריבבות הסלנגים ועליות הטונים מקץ כל הברה .מענין לקוראו שוב בחלוף שנים. לפניו עוד רבים שטרם הספקתי . זכור לטוב כמחייה עולם הרוח הפילוסופי פנימי בתוכי .