ספר לא משהו
הביקורת נכתבה ביום שלישי, 1 בפברואר, 2011
ע"י yaelhar
ע"י yaelhar
לאחרונה תורגמו שני ספרים העוסקים בצרעת: "האי של סופיה" מאת ויקטוריה היסלופ ו"דולת הפנינים" מאת ג'ף טלריגו. שני הסיפורים מתרחשים בערך באותו זמן – שנות הארבעים של המאה העשרים בשתי חברות המרוחקות פיזית ותרבותית ככל ששני עמים יכולים להיות מרוחקים. ועדיין המשותף בין שני הסיפורים רב כל כך, עד שהוא עצמו הופך סיפור.
בשני המקרים מדובר באשה צעירה שגילתה שהיא חולה במחלה: האחת מורה צעירה אם לשתי בנות קטנות, האחרת רווקה בת 19, דולת פנינים שצוללת לפרנסתה בים. עם הגיעה לאי המצורעים היא מאבדת את שמה ונאלצת לבחור לעצמה שם אחר או להסתפק במספר. בשני המקרים החולים המאותרים מועברים לאי, נאסר עליהם לנצח לחזור לחיות בין בריאים, או לקיים קשר אנושי אחר.
תאור החיים באי היווני שונים מעט מאלה באי היפני: באחרון רמת האכזריות כלפי החולים – גם מצד משפחותיהם – רבה יותר. החולים המיטו חרפה על משפחותיהם ואלה אינן רוצות כל קשר עמם. אבל בשני המקרים הורים מסגירים ילדים חולים לידי המשטרה, בשני המקרים מחלת בן משפחה מונעת שידוך אצל בני משפחתו של החולה ועל בני המשפחה לעבור למקום אחר כדי להימנע משיוך אל החולה. בשני המקרים "המימסד" מונע למעשה מהחולים אפשרות לחיות חיים נורמאליים והוא הראשון המתנגד לשחרר חולים גם אחרי שמתברר שיש תרופה למחלה. הפחד והדעות הקדומות לגבי המחלה כה גדולים שחלק מהעיסוק הרפואי באי היפני עוסק בהפלות כפויות של חולות שנכנסו להריון ומתנה נישואים בעיקור של הגבר.
צרעת היא מחלה הידועה לאנושות מהזמן העתיק. היא נגרמת ע"י חידק שזוהה ע"י הנסן ב 1873 ונקראת גם מחלת הנסן. המחלה היא בעלת שיעור הדבקה נמוך מאד, 95% מהאוכלוסייה מחוסנת נגדו. היא היתה נפוצה במזרח אולם בימי הביניים התפשטה גם לאירופה – כנראה דרך צלבנים שחזרו מהמזרח. משנת 1945 הומצאה תרופה – דפסון – שעזרה לחולי הצרעת למרות שהיה עליהם לקחתה שנים. משנות ה – 60 יש תרופות יעילות המאפשרות רפוי תוך 6 – 24 חודש לפי מידת החומרה, ומונעת הרבה מהנזקים והנכות שגרמה המחלה. [מתוך וויקיפדיה]
פעמים רבות אנו נתקלים בתגובה קשה של אנשים כלפי חולים. הפחד הופך אנשים לאלימים, אכזריים, חסרי סובלנות. גם במקרים של חולים במחלות שאינן מדבקות קיימת רתיעה של הבריאים אבל נראה לי שהיחס למצורעים היה חריג. הפחד שעוררה המחלה גרם לתגובות שקשה לקרוא עליהן גם בסיפור בדיוני. בימי הביניים היה על המצורעים להתריע על התקרבותם באמצעות פעמון וכל קשר אנושי נמנע מהם. היינו רוצים לחשוב שתגובות כאלה נותרו הרחק בימי הביניים אבל – מחלות חדשות גורמות לפחדים חדשים, לאכזריות חדשה ואנחנו עדיין יצורים פרימיטיביים שרוצים להרחיק את מה שמפחיד אותנו.
והספר? אני מסכימה למה שאמרו בביקורות קודמות. בזבוז זמן.
4 קוראים אהבו את הביקורת
4 הקוראים שאהבו את הביקורת
