“היה יום חם. אפילו חם מאוד. אני וח' שירכנו דרכנו הביתה, עם ילקוטי בית הספר על הגב. היה חם, כבר אמרתי? וצהרים, ולא ממש היה לנו כוח. אז הלכנו לאט, ודיברנו מעט. רוב הזמן חלמנו (לפחות אני) על כוס קרה של מיץ פטל. ואז ח' נעצרה פתאום, ואמרה "אוי שכחתי". היא נעמדה ליד עץ בשולי המדרכה, הורידה את הילקוט, פתחה את תיק האוכל, הוציאה את הכריך האכול למחצה, והתחילה לפורר אותו לתוך הערוגה. "שיהיה לציפורים לאכול". כבר הכרתי את הנוהל הזה של ח'. היא היתה קטנה כמו ציפור ואכלה כמו ציפור, וזה הרגיז מאוד את אמא שלה. היא גם לא הצליחה לסיים את כל הכריך בארוחת העשר, וגם זה הרגיז את אמא שלה. גם אני לא הצלחתי לאכול את כל הכריך שלי, אבל הגישה של אמא שלי היתה שונה. "אם את לא אוכלת הכל", כך אמא שלי, "אני רוצה לדעת את זה. לא כדי לכעוס עלייך, רק כדי לדעת כמה אכלת".

לא תמיד אני מצליחה לקרוא ספרים. לפעמים זה קשה. לפעמים אני מתאמצת. בעיקר אם זו ספרות עברית. לפעמים המאמץ לא נראה לי כדאי, ואני עוזבת באמצע. וזה ספר מהסוג שעזבתי באמצע. דולת פנינים ביפן של אחרי מלחמת העולם השנייה מגלה שהיא חולה בצרעת, מוגלה לאי מבודד ומנודה, ונדרשת לוותר על כל אשר לה. אפילו על שמה. היא כל כך מוותרת על שמה, שהוא גם לא מוזכר בהתחלה. ולכן הספר מתחיל בעצלתיים, עם דמות מחוסרת שם וזהות. והוא ממשיך עם דמות מחוסרת שם וזהות. לא הרבה נכתב על חייה שלפני האי המבודד, ועל כן התקשית להזדהות עם האיבוד של החיים הללו. מזכיר את "האי של סופייה"? מאוד. אמנם יפן ולא יוון, אבל אותה צרעת, אותו אי המשמש כמושבת מצורעים ומונע מגע עם העולם החיצון. מה שלא חשבתי הוא שאגלה שיש מי שכותב חלש יותר מויקטוריה היסלופ. אז כן. קוראים לו ג'ף טלריגו.

הבטיחו לי עלילה, אבל לא הצלחתי להגיע עד אליה. הרמתי ידיים עוד קודם, מתוך ערפל המחשבות של הגיבורה האומללה. בלי קשר לגורלם האומלל של המצורעים. בלי קשר לאנחת הרווחה עכשיו, משהוכחדה המחלה. בלי קשר לתחושה הוודאית שגם בדור "האחר הוא אני" אנשים החולים במחלה הגורמת לנשירת האף ושאר איברים, היו מתקשים להיקלט בחברה כשווים. בלי קשר לכל זה, הספר מייגע. זה היה הספר הרביעי בסדרת מחברים באות טי"ת. הסיכום הוא ספר אחד נחמד מאוד, שני ספרים סבירים, ואחד בלתי קריא לחלוטין, שעזבתי באמצע.”

“לאחרונה תורגמו שני ספרים העוסקים בצרעת: "האי של סופיה" מאת ויקטוריה היסלופ ו"דולת הפנינים" מאת ג'ף טלריגו. שני הסיפורים מתרחשים בערך באותו זמן – שנות הארבעים של המאה העשרים בשתי חברות המרוחקות פיזית ותרבותית ככל ששני עמים יכולים להיות מרוחקים. ועדיין המשותף בין שני הסיפורים רב כל כך, עד שהוא עצמו הופך סיפור.
בשני המקרים מדובר באשה צעירה שגילתה שהיא חולה במחלה: האחת מורה צעירה אם לשתי בנות קטנות, האחרת רווקה בת 19, דולת פנינים שצוללת לפרנסתה בים. עם הגיעה לאי המצורעים היא מאבדת את שמה ונאלצת לבחור לעצמה שם אחר או להסתפק במספר. בשני המקרים החולים המאותרים מועברים לאי, נאסר עליהם לנצח לחזור לחיות בין בריאים, או לקיים קשר אנושי אחר.
תאור החיים באי היווני שונים מעט מאלה באי היפני: באחרון רמת האכזריות כלפי החולים – גם מצד משפחותיהם – רבה יותר. החולים המיטו חרפה על משפחותיהם ואלה אינן רוצות כל קשר עמם. אבל בשני המקרים הורים מסגירים ילדים חולים לידי המשטרה, בשני המקרים מחלת בן משפחה מונעת שידוך אצל בני משפחתו של החולה ועל בני המשפחה לעבור למקום אחר כדי להימנע משיוך אל החולה. בשני המקרים "המימסד" מונע למעשה מהחולים אפשרות לחיות חיים נורמאליים והוא הראשון המתנגד לשחרר חולים גם אחרי שמתברר שיש תרופה למחלה. הפחד והדעות הקדומות לגבי המחלה כה גדולים שחלק מהעיסוק הרפואי באי היפני עוסק בהפלות כפויות של חולות שנכנסו להריון ומתנה נישואים בעיקור של הגבר.

צרעת היא מחלה הידועה לאנושות מהזמן העתיק. היא נגרמת ע"י חידק שזוהה ע"י הנסן ב 1873 ונקראת גם מחלת הנסן. המחלה היא בעלת שיעור הדבקה נמוך מאד, 95% מהאוכלוסייה מחוסנת נגדו. היא היתה נפוצה במזרח אולם בימי הביניים התפשטה גם לאירופה – כנראה דרך צלבנים שחזרו מהמזרח. משנת 1945 הומצאה תרופה – דפסון – שעזרה לחולי הצרעת למרות שהיה עליהם לקחתה שנים. משנות ה – 60 יש תרופות יעילות המאפשרות רפוי תוך 6 – 24 חודש לפי מידת החומרה, ומונעת הרבה מהנזקים והנכות שגרמה המחלה. [מתוך וויקיפדיה]

פעמים רבות אנו נתקלים בתגובה קשה של אנשים כלפי חולים. הפחד הופך אנשים לאלימים, אכזריים, חסרי סובלנות. גם במקרים של חולים במחלות שאינן מדבקות קיימת רתיעה של הבריאים אבל נראה לי שהיחס למצורעים היה חריג. הפחד שעוררה המחלה גרם לתגובות שקשה לקרוא עליהן גם בסיפור בדיוני. בימי הביניים היה על המצורעים להתריע על התקרבותם באמצעות פעמון וכל קשר אנושי נמנע מהם. היינו רוצים לחשוב שתגובות כאלה נותרו הרחק בימי הביניים אבל – מחלות חדשות גורמות לפחדים חדשים, לאכזריות חדשה ואנחנו עדיין יצורים פרימיטיביים שרוצים להרחיק את מה שמפחיד אותנו.

והספר? אני מסכימה למה שאמרו בביקורות קודמות. בזבוז זמן.”

“ההתחלה היתה עוד איכשהוא מבטיחה, היתה עוד איזשהיא עלילה שהחזיקה את הכמה עמודים הראשונים, אך מרגע שמגיעה הגיבורה לאי המצורעים הופך הספר לעיסה אחת של שיממון וגועל.
ניסיתי בכל מאודי להחזיק מעמד, אך הספר כל-כך שיעמם אותי, לו לפחות לא היה מגעיל אותי - ניחא.
פשוט נטשתי את הספר אחרי שקראתי כבר יותר ממחציתו והצטערתי על כל רגע שבזבזתי עליו.
ממליצה לכם לא לבזבזם את זמנכם.”

“יפנית שמקצועה דליית פנינים ממעמקי הים, מוגלת לאי מצורעים עקב הדבקותה במחלה. הספר לוקח אותנו למקומות אחרים שאינם מוכרים לנו. מעניין.”