אני אדם שכחן. מפוזר ושכחן. ככה זה. בילדות אמא שלי כתבה את השם שלי בגדול על כל ילקוט או חפץ או סוודר או מעיל. היה ברור שמשהו ממנו ישכח. קשה לספור את הפעמים שבהן שכחתי את הארנק. או את הטלפון. אני עוזבת את הרכב בלי לקחת את המפתחות איתי, או בלי להפעיל את אפליקציית החניה. הסיבה היחידה שבעטיה לא שכחתי תינוק באוטו היא שכאשר הילדים שלי היו קטנים, לא היה לי אוטו. הילדים שלי צוחקים שיש ריטואל קבוע בכל בוקר. אני יוצאת מהבית ואחרי כמה דקות חוזרת, בשביל משקפי השמש. או הארנק. או היומן. או משהו.
למה התחלתי עם כל זה? שכחתי כבר. אה, כן. גם את הספרים שאני קוראת אני לא בהכרח זוכרת. לפעמים אני זוכרת את שם הכותב, אך לא את שם הספר. לפעמים את שם הספר, אך לא את שם הכותב. לפעמים אני שוכחת את שניהם, וזוכרת רק את העטיפה. לרוב אני לא זוכרת את התוכן. את העטיפה איכשהו אני כמעט תמיד זוכרת. אבל זה לא אומר שקראתי את הספר בכלל. לפעמים אני זוכרת כי ראיתי אותה בחנות הספרים והיא משכה את תשומת ליבי. למעשה המטרה העיקרית של הכתיבה שלי כאן באתר היא לקטלג את ההתרשמויות מהספרים שקראתי, כדי שכשיהיה דיון על ספר, אני אזכור מה חשבתי עליו בעת הקריאה. הפך להיות קצת מביך שמבקשים ממני המלצות בספריה, ואני עומדת בשתיקה ולא יודעת מה לומר.
ובכן, לעניין. ביום קיצי אחד מכרה ששמה דבורה ערכה פינוי ספרים מביתה, והציעה לי לבחור. ראיתי את הספר "החיים הסודיים של הדבורים" וזכרתי שקראתי אותו ושהוא היה טוב. אפילו כאן באתר דירגתי אותו בארבעה כוכבים, והכנסתי לרשימה "שווה קריאה שניה". אז זכרתי שהוא טוב, רק לא זכרתי מה בדיוק כתוב בו. וכך לקחתי. וגם "מילון לבית הספר", כי לא מזיק שיהיה ספר כזה בבית.
אז קראתי. שנות השישים של המאה הקודמת, דרום ארצות הברית. נערה נורא-נורא מסכנה, שאמא שלי נעלמה מחייה, ואבא שלה מתעלל בה. ועוזרת אחת, "צבעונית", שהיא הדמות האוהבת היחידה בחייה. אני מניחה שבעבר זה היה נראה לי מאוד מיוחד, על תקופה ומקום ואנשים שלא הכרתי. מאז קראתי את "העזרה" וספרים נוספים, והנוסחה הפכה להיות קצת מוכרת מדי.
"הבנתי בפעם הראשונה בחיי: אין בעולם כלום חוץ ממסתורין, איך הוא מסתתר מאחורי מרקם ימינו העלובים, המאוימים, זורח באור יקרות, ואנחנו בכלל לא יודעים".
לילי, הגיבורה המספרת, ורוזלין, העוזרת השחורה, בורחות, ומגיעות אל בית מוזר, ורוד כולו. אל נשים שחורות ששמותיהן שמות חודשים ושעוסקות בגידול כוורות (כך קוראים לזה?) ורדית דבש. מכאן ואילך זה סיפור התבגרות של לילי, רצוף מכתמים כמו הציטוט למעלה. לפעמים אהבתי אותם, ולפעמים לא, תלוי במצב הרוח. והרבה נצרות, מהצד היותר פאגאני שלה. בסיכום, בקריאה שניה הוא היה שווה הרבה פחות מהזוהר שנותר אצלי בדייסה שאני קוראת לה מוח. היום הייתי מקטלגת אותו ברשימת "בקלילות", זו שכוללת את הספרים שבהם הדברים מסתדרים קצת יותר מדי טוב. אבל זה לא נורא. אני לא יודעת אם הייתי נותנת 4 כוכבים מלאים. אבל ממוצע ה-3.8 של הדירוגים באתר נראה לי סביר למדי.
