אתם מכירים את המצבים האלו בהם אתם יודעים שאתם אמורים להרגיש משהו אבל לא חשים בכלום? כאילו איזה כוח נסתר לחץ על כפתור הכיבוי בלב שלכם ונותרתם עם רגשות ברמה אפס? זה מה שקרה לי כשקראתי את הספר הזה, לא משנה כמה התאמצתי, לא הצלחתי לעורר בפנים שום רגש. גם עכשיו לאחר סיומו אני לא יודעת אם אני אוהבת אותו או מתעבת אותו, אני לא יודעת האם סבלתי בשעת הקריאה או שנהנתי.
לילי אוונס בת הארבע עשרה גרה עם אביה הנורא בבית חווה מרוחק בקרוליינה הדרומית. אבא של לילי הוא אדם שלא הייתם רוצים להימצא בחברתו, הוא לא מאמין במסיבות פיג'מות או במסיבות ריקודים, אבל הוא כן מאמין בכך שאם הוא יאמלל מספיק את הבת שלו ויכלא אותה הרחק מבני גילה ייצא ממנה משהו. אביה של לילי מוצא דרך ייחודית להתעלל בבתו בעונש שנקרא "גריסים" - כריעת ברך על גריסי שיבולת שועל המונחים על הרצפה המתחפרים עמוק בעור - ולא מהסס להשתמש בו בכל פעם שהוא מרגיש שזה מגיע לבתו.
לילי אוהבת רק את רוזלין, העוזרת השחורה שמטפלת בה מאז מות אימה עשר שנים קודם לכן. לילי מרגישה בחסרונה של אימא שלה כמעט בכל רגע נתון. בידה יש את הכפפות שלה, תמונה שלה בצעירותה ותמונה של מריה השחורה עם כתובת לא מזוהה באחורי התמונה. ביום בו רוזלין הולכת העירה בכדי להירשם בפנקס הנבחרים היא לוקחת עימה את לילי. בדרך הן נתקלות בשלושה גברים לבנים גזעניים שמכים את רוזלין מפני היותה שחורה ובעקבות כך הן נכנסות לכלא. כמובן שלילי משתחררת מיד ע"י אביה אבל רוזלין נאלצת להישאר בפנים. הילדה בת הארבע עשרה מחליטה לעזוב את הבית, לשחרר את רוזלין ולברוח איתה הרחק מחייה הקודמים. הן מצליחות להימלט עם סכום כסף קטן בכיס.
לילי מחליטה לברוח לכתובת המצוינת בגב התמונה של מריה השחורה ובעקבות כך השתיים מוצאות את עצמן בבית הוורוד של האחיות בוטרייט. שלוש האחיות הרווקות גרות ביחד והאחות הגדולה, אוגוסט, היא כוורנית שמטפלת בהרבה דבורים שקיבלה בירושה מסבתה. כל היום של האחיות סובב סביב הדבש ובאמונה שלהם בפסל של מריה השחורה. לילי מרגישה שלנשים האלו יש חלק בעברה של אמה והיא ורוזלין נשארות לגור שם בתמורה לעבודה. לילי לומדת על דבורים ועל הדבש, על אמונתם של האחיות במריה השחורה ועל עוד דברים שהיו נסתרים מעיניה עד כה. היא מכירה בחור שאיתו כמובן היא לא יכולה להיות מפני צבע עורו אבל זה לא מונע בעדה להתאהב בו. לילי מנסה לחפש מידע על אימה מבלי להזדהות מפני שהציגה את עצמה בתור מישהי אחרת אבל לאט לאט היא מתאהבת בחייה החדשים ובאנשים סביבה והשקר מכביד עליה, וכך גם הסוד של אימה שהשאירה אותה לבדה מאחור עם אביה הרשע.
למרות שאני לא יודעת הרבה על המתח הגזעי בארצות הברית, הגזענות בספר נראתה קצת מזויפת ולא אמינה. הקצב של הספר רע מאוד, האפיון של הדמויות נורא קלוש ויש כל כך הרבה "חכמה" שהסופרת מנסה לדחוס לספר בכדי להוכיח נקודה לא מובנת בכלל. הקול של לילי הוא לא אחיד, לפעמים היא חושבת כמו ילדה בת שתיים עשרה ולפעמים כמו אישה בת שלושים. אבל הקו החזק של הספר שנמשך עד סופו ושגורם לו להיות נסבל זה; הסיפור סובב סביב דמויות נשיות שיודעות להסתדר לבד, למרות שהן אהבו גבר בעברן הן מעדיפות את החופש שלהן (אני חושבת שהקלישאה הזאת עדיפה על פני הקלישאה האחרת בה נשים תלויות בגבר שלהן ולא מפסיקות להתבכיין על חייהן).
זה לא ספר גרוע, אבל באותו הזמן זה גם לא ספר טוב. הוא לא משעמם למוות אבל גם לא מעניין במיוחד. אתה מוצא את עצמך קורא אותו כי אתה רוצה להמשיך אבל גם כי אתה רוצה כבר לסיים. זאת הייתה חוויה מאוד מוזרה עבורי, אף פעם לא קרה לי דבר דומה עם ספר אחר. מצד אחד קשה להזדהות עם הדמויות ועם כל הסיפור השונה הזה כי עמוק בפנים אתה מודע לכך שזה לא ממש אמין, אבל מצד שני לא קורים בספר הזה דברים מופרכים עד כדי כך שגורמים ללסת שלך להישמט. הכל די צפוי אבל בכל זאת שרוי במעט קסם.
מומלץ ולא מומלץ באותו הזמן.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
![רציחות האלפבית [מהדורת 2020]](https://cdn.simania.co.il/bookimages/covers99/997982.jpg)
