ספר זה סיימתי לקרוא לפני כשנה בערך, בעקבות יומן קריאה שעשיתי אודותיו.
ובכן, רבים הם ודאי השואלים מדוע, אם כך, אני כותבת ביקורת על ספר שסיימתי לקרוא לפני שנה? למען האמת, הייתי דיי עצלנית כדי לכתוב ביקורת ועם כל הדברים שהטרידו אותי אז וכיום- אפשר להגיד שהעניין ''סוג של'' פרח ממוחי.
אמנם, קראתי את עבודתי שנכתבה על ספר זה בשנית ואז, שבה אליי ההבנה.
אתם מבינים, כל ספרי השואה שקראתי עד אז היו יחסית ''רכים''- ולא שאני מתכוונת שהיו קלים לקריאה, אמנם, אך תיאורי ההתעללות והזוועה היו הרבה פחות מוחשיים מאשר בספר זה.
אני זוכרת את הימים אשר בו קראתי אותו ואת הזוועה לנוכח הכעס שגאו בי בו- זמנית. מכיוון שהארי פרלשניק וסאניה (איני זוכרת את שם משפחתה) היו בסך הכל אנשים רגילים ומאוהבים עד כלות האחת בשנייה, והדבר היחיד שלשמו עברו את כל זאת, רק בשל היותם יהודים.
ומשאני חושבת על כך, עולות הדמעות בעיניי, מכיוון שלמרות שהארי פרלשניק ''שרד'' את כל זאת (אזהרת ספויילר), הוא נשאר כלבדו בעולם החרב והמעלה להבות- ללא אשתו, ללא ידיעה מה עלה בגורל משפחתו והחשוב מכל- מה יעשה כעת? אני מתכוונת, הוא שרד, אך, האם זה היה שווה כל זאת, לאחר שראה את אותה מישהי אשר אהב, אשר גופתה מונחת לה דוממת?
איני יודעת. ספר זה אכן מעלה תהיות ושאלות קשות מנשוא. ולהתעמת עם נושא השואה במלוא אכזריותו- אולי זה דבר קשה מדי, אפילו לאותה מישהי בכיתה ט' (שנה שעברה).
לא אוכל לדרג ספר זה, מכיוון שאינו ניתן לדירוג. זוהי זוועה אשר אנשים עברו ועודם עוברים (לא את השואה באופן ספציפי, אבל איני רוצה לפרט כעת על צפון- קוריאה). אולם, אני ממליצה לקוראו, מכיוון שהוא אכן יכול לגרום לאנשים להעריך את חיים מחדש, לנוכח העובדה שבעיני אנשים פעם, היעדר הפחד נחשב למותרות.

ספר מעורר מחשבה.
נהניתי לקרוא אותו ולמדתי רבות על השואה ועל חלקם של הצרפתים בה.
אני חושבת שבעקבות הספר הרחבתי את הידע שלי,מכיוון שלפני הקריאה לא ידעתי דבר על ''מצוד ולודרום ד'היב.''
הדבר היחיד שהפריע לי בספר הוא ההכחשה של הצרפתים ואי הידיעה שלהם את העבר.''עם שאינו יודע את עברו,ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל.'' אמר יגאל אלון ואני מסכימה איתו לחלוטין.
לסיכום,אני ממליצה לכולם לקרוא את הספר.אחד הספרים המעניינים שקראתי.

לזכור ולא לשכוח.

לאחרונה,שמתי לב שיש ספרים שבקושי מייחסים להם תשומת-לב,אין אף ביקורת,ואף תמונה/תקציר אינם נמצאים.
כזה בדיוק הוא הספר ''הכל בגלל המלחמה'' מאת אירית ר.קופר.
ולעניות דעתי,זה חבל מאוד.לוקח זמן(אמנם)להתחבר לספר אך השפה הקולחת כובשת את הקורא במהירות והאופן שבו בוחרת הסופרת לכתוב הוא מעניין מאוד(וכפי שכבר ציינתי קולח מאוד).
מלבד כמה וכמה חסרונות(כגון,לעתים היו קפיצות כרונולוגיות) מאוד נהנתי מן הספר,הוספתי מילים חדשות לאוצר המילים שלי,ריעננתי וחידשתי אותו.

נ.ב:חשוב להבהיר,כל הסיפור הוא אמיתי.אמה של המספרת(אנה)הייתה חברה של הסופרת כשהן היו ילדות,בזמן מלחמת העולם השנייה.
אני מקווה מאוד שתקראו ותהנו.אף על-פי שזה ספר לא ממש מוכר וידוע,אני ממליצה עליו בחפץ-לב(''אם לא תנסו איך תדעו'').
נ.ב.ב:רק כדי שתעמדו על טיבו של הספר,הנה התקציר:
סיפור מרתק על יתמות ועל כמיהה לאהבת אם,סיפור על עצב ועל חלום. אנה, גיבורת הספר, גדלה עם אב קפדן,המסתיר מבתו את קיומה של אמה, שזנחה אותם בעקבות האירועים שחוותה במלחמה.
חלומה של אנה מתגשם והיא פוגשת את אמה,אבל המציאות טופחת על פניה: האם איננה כפי שאנה חלמה.סיפור העלילה כאילו נלקח מעולם האגדות,אך חושף בפנינו מציאות מרה. ברגשות עזים נקלעת אנה אל תוך מסע חייה המסתוריים של אמה,המלוּוים ברגשות בושה, אשם,צער וייסורים.
הסופרת,שאמה של אנה הייתה חברתה בילדותה בזמן מלחמת העולם השנייה,מלווה את הבת בחוויות הקשות.

תהנו מן הקריאה,וחג שמח.

אין לי מילים,פשוט אין לי מילים בכדי להביע את הרגשתי בנוגע לספר.
אחרי שחיכיתי(דיי בסבלנות),הספר סוף כל-סוף יצא,מיהרתי לקנות אותו,ואני יכולה להגיד בבטחה שריק ריירדן לא אכזב!
קראתי את הספר בתענוג ובשמחה שפשוט לא נגמרו.סגנון הכתיבה של ריק ריירדן השתפר,ונעשה בוגר יותר.זו תופעה,ברגע שאתה מתחיל לקרוא את המילה הראשונה,את השורה הראשונה,את הפסקה הראשונה אתה מהופנט לחלוטין,לא יכול להסיר את עיניך מן הספר.
וכפי שאומר הפתגם,'כל המוסיף גורע.' עדיף שלא אכביד במילים,ורק אתן לכם להנות מן התענוג שבספריו.

נ.ב:הספרים של ריק ריירדן מומלצים לילדים,לנוער וגם למבוגרים.ההנאה מובטחת.

אני עדיין בהלם,איך אפשר לכתוב סיפור כל-כך יפה?
ריק ריירדן הוא פשוט אמן בכתיבה,טווה את המילים ומחבר אותן ביחד,נוצר פשוט ספר מעולה,מקסים,מרגש,ספר שרק הסופרים המוכשרים ביותר יכולים לכתוב.

אני מאוד נהנתי מן הספר,העלילה יפה ומסקרנת,העלילה לא ממש צפויה(מי שהחשבת כחבר,מתברר כאויב)אני מקווה לקרוא את הספר השני,'תו קטלני.'
ממליצה לכולם לקרוא את הספר,מרתק,מסקרן מהפנט ועוד...
אי אפשר להסיר את העיניים ממנו.

התוועדתי לסדרה המופלאה,ארתור והמינימונים דרך הסרט(הפלא ופלא),בכל מקרה,התחלתי לקרוא ונסחפתי אל תןך תוכו של הספר,הייתי נפעמת ונרגשת לקרוא אותו,וכאשר סיימתי לקרוא אותו,חיכיתי כבר להמשך('ארתור והעיר האסורה').

קראתי את כל הספרים בהתפעלות עצומה(אפילו את הספר השלישי,שהיה פחות טוב)עיניי נפערו מרוב קסם,הקסם של הספרים.
והספר הרביעי לא גרע משאר הספרים,אלא היה אפילו היה טוב יותר.
ובנימה זאת,אני אומרת שאתגעגע לכל ההרפתקאות של ארתור,ולסגנון הכתיבה היפה של לוק בסון.
אני נהנתי לקרוא את הספרים,ואני אתגעגע לכל הדמויות.

לסיום:
אני ממליצה על הספר,ועל הסדרה בפרט.

ובכן,מה יש לי להגיד על הספר הזה,שחיכיתי לו כל-כך,שרציתי כבר להניח את ידיי על עטיפתו ולהתחיל לקרוא.
--
אמנם,זהו ספר של אסתר-שטרייט-וורצל(סופרת שאני מאוד מעריכה ומכבדת),והוא גם מספר על השואה(וכפי,שהדגשתי בביקורות הקודמות,הנושא הזה מאוד מעניין אותי).
ובכל זאת,נדמה שהשתלשלות העניינים עברה מהר מדי,יותר מדי מהר.
חוץ מזה,בסוף הסיפור,נראה,שהמחברת מאוד מיהרה,ולכן ''זכינו'' בסוף כזה.

לסיום:לדעתי,זהו ספר בסדר,ברמה בינונית.אבל אני הייתי מצפה ליותר מאסתר שטרייט-וורצל.

אני מודה,אני מכורה לכתיבה של אסתר שטרייט-וורצל,לשפה העשירה,פשוט תענוג.
גם הספר הזה לא אכזב,שוב,אסתר-שטרייט וורצל מתחברת אל לבבות הקוראים,כותבת מילים,שלאט לאט מתחברות והופכות לספר שלם.

לדעתי,אסתר שטרייט-וורצל הצליחה לכתוב ספר שמספר על בעיות בני הנעורים,על האהבות,התקוות,החלומות,האכזבות.
נכון שהיו קטעים אלימים בספר,ולפעמים,היה לי קשה לחזור לקרוא את הספר(בגלל,כל מיני קטעים שלא מצאו חן בעיניי).

נ.ב:אמנם,לא כולם אהבו את הספר(זכותם,לכל אחד יש טעם משלו),אני ממליצה על הספר(אבל בכל-זאת,הוא מתאים יותר לילדים מעל לגיל 11).

את הספר ''בורות'' רציתי לקרוא כבר מזמן,הספר משך אותי אליו,כמו מגנט,והתקציר הפנט אותי.
אבל,כמו שכתבתי בביקורות קודמות שלי,טעם הציפייה כטעם האכזבה.

יש בספר כמה חסרונות:
-עד שמתחילים להתחבר אל הדמויות והעלילה הסיפור כבר מסתיים.
-בסוף הסיפור,נראה שהסופר ניסה לסיים כמה שיותר מהר את הסיפור ולסגור קצוות,ולכן,הסוף נראה כפי שהוא נראה.
-הסופר לא נתן לנו הצצה לרקע של הדמויות,קצת חבל,כי הדמויות היו יכולות להיות מאוד מעניינות.
-הכתיבה הייתה מאולצת(בעיקר בסוף,ותאמינו לי,אפשר להרגיש בזה)
-לא היו נקודות מפנה מרשימות בספר,אני,לא הופתעתי יותר מדי(אולי בחלקים מסוימים כן,אבל בגדול,הספר הוא מאוד צפוי).
בכל מקרה,אני מאוד התאכזבתי מן הספר,לספר היה יכול להיות פוטנציאל גדול יותר חבל שהסופר לא ניסה לממש אותו.
אתם בוודאי שואלים עכשיו:אין משהו חיובי בספר?
למעשה,דווקא יש,היו חלקים מעניינים בספר,שכן נהנתי לקרוא אותם.

לסיום:
אני מקווה שנהנתם מן הביקורת,סופ''ש נעים.