אנחנו בעונת הסקרים, אז הנה לכם סקר המודד את האושר מבית היוצר של האו"ם (דו"ח האושר העולמי), ולפיו פינלנד היא המדינה הכי מאושרת בעולם (הסקנדינביות ממוקמות אחריה). הציניקנים - יאמרו כי בהתחשב בעובדה שהמתאבדים לא משתתפים וחובבי האלכוהול די מתנדנדים, מה הפלא שיש עליה בשיעור השמחים. משביתי השמחות - יציעו להוציא משלחת ישראלית, כי אין כמו ביקור של תיירים ישראלים בכדי להוריד לפינים את החיוך מהפנים, המפרגנים ימהרו לארוז ולהשתזף לאורו של הזוהר הצפוני והאדישים, פשוט אדישים. (ולמי שתהה, ישראל ממוקמת במקום ה- 13).
הסיפור שלפנינו מתרחש בפינלנד של שנות ה- 30 של המאה הקודמת. גבר זר מגיע למשק חקלאי בכפר קטן במערב פינלנד. במשק מוזנח המשווע לידיים פועלות גרים זוג נשוי, בעלי המשק, ובעל המשק הקודם. החיים בכפר חקלאי מתנהלים בקצב איטי ובשקט יחסי. והפעילות החקלאית מותאמת למחזוריות עונות השנה. כל אחד מדיירי המשק הותיר עבר מאחור. האישה, עירונית ומשכילה, הגיעה אל המקום בעקבות מחלתו של בעלה ובעצת רופאיו, בתקווה כי חיים בסביבה כפרית ייטבו עם מצבו. אולם בעלה, אלפרד, הוא גבר חולה ומיוסר המטביע את צערו בטיפה המרה. שבויה בהבטחות לשיקום וחיים חדשים, הניחה האישה לתקווה המתעתעת לשתק אותה. אט אט החלה להבין כי הכל שקרים, אולם לאור החינוך שקיבלה וסביבה עירונית שלא פרגנה, המשיכה לספר לעצמה סיפורים כי אולי משהו מכל זה הוא אהבה. ומה שנראה אולי למתבונן מהצד כעבותות של אהבה הופך לשנאה: "השנאה קושרת אנשים זה לזה ביתר שאת ובעוצמה רבה יותר מהאהבה". ההקרבה של האישה הפכה אותה לקרה ונוקשה, כל מה שחי בה התאבן לאטו: "היה זה עול שדיכא אותה עד עפר, היו אלה כבלים שכרסמו בבשרה עד העצם, היה זה כאב קורע שלא שכך מעולם, הייתה זו חרפה שאפילו המוות לא ימחה – זה היה שלה, אך ורק שלה, בלי רחמים וללא חמלה".
גם לגבר הזר יש עבר, אליו אינו מתגעגע, ובואו אל הכפר מעורר התרגשויות והתרחשויות העתידות לחולל טלטלה בעולמם של דיירי המשק ובמארג היחסים ביניהם.
סיפור עדין ומאופק עם המון עוצמה אנושית שקטה. התחושה בקריאה למן ההתחלה שזה רק קצה הקרחון, במיוחד לאור הרמזים המטרימים ששוזר ולטרי לאורך העלילה. הכתיבה יפה ולירית, ולטרי מיטיב לדייק בתיאוריו את המתחולל בנפש הדמויות. הנופים והטבע מתוארים כבבואה לפנימיותו ולרגשותיו של האדם: " ליל האביב עטף אותה במרגוע צונן. האדמה השיבה במגע קפוא לפסיעות רגליה היחפות. הרחק בכפר נבח לו כלב, חרמש הירח הניף, נורא, את חוד המוות מעל לסלעים ולברכה השחורה. כך היה טוב. כי מי שאיבדה הכול, בלי תקווה לעתיד, בלי דבר וחצי דבר שעליו תוכל לומר כי הוא אכן שלה, הצטנפה האישה על האדמה הקרה ותחבה את פניה בין קפלי שמיכתו של החושך הרחמן. רק כעבור שעה ארוכה עד מאוד נבעו המעיינות המרים של אכזבתה, ופרכוס התייפחויותיה החנוקות הרטיטו את האוויר הניחוח של ליל האביב. אפילו השנאה הייתה קטנה, כל רגש אנושי היה קטן לנוכח אותן התייפחויות דוממות ונוראות, שליל האביב והאדמה הקרה טמנו בחיקם למשמרת".
סיפור על אנשים שעבורם החיים היו קמצנים ושביקשו מעט לשם אושרם, והיו מוכנים לשלם מחיר יקר תמורת רגעים נדירים של אושר.
אחרית דבר של רמי סערי מאירת עיניים ותורמת גם להיכרות של הקוראים עם הסופר.
קסם של ספר.
