אחד הספרים הכי מגוחכים, לא אמינים ומופרכים שקראתי. קשה להאמין שאישה חרדית (לשעבר) כתבה אותו. דוגמא קטנה: כאשר חברתה של הגיבורה הראשית מתבשרת על ידה שהיא בהריון, היא מברכת אותה בברכת "מזל טוב", במקום בברכת "בשעה טובה".
הספר מתחילתו ועד סופו מלא שינאה, דעות קדומות ולעג לחברה החרדית, שאליה השתייכה בעבר מחברת הספר. הדמות הראשית של הסיפור דלילה לוי מתוארת כאישה שלילית, אינטרסנטית,חמדנית, קרה ומניפולטיבית. אין בה אפילו תכונת אופי אחת חיובית, כך שלא ניתן אפילו לרגע להרגיש כלפיה אמפתיה. היא הזכירה לי את דמות האישה שלא מסוגלת להסתפק בכלום, מתוך המשל של הדייג ואשתו (או "דג הזהב").
הקריאה בספר לא העשירה אותי בכלום, שפת הספר דלה או פשוט מתורגמת גרוע והעלילה מזכירה רומן רומנטי זול וירוד.

זו הפעם הראשונה שאני שונאת את גיבורת הסיפור. וזה מה שכל כך מיוחד בספר הזה. שהוא לא מתחסד, שהדמויות לא מושלמות ואהובות כמו ברוב הספרים. כמו כן, בספר זה, כמו גם ברוב ספריה, פותחת, נעמי רגן, לקוראים צוהר לנבכי העולם החרדי. הספר מסקרן ומעניין והשפה קולחת. מאוד נהניתי ואני ממליצה בחום!!!

ספרים שכל עניינם תקיפה. מה עם הצדדים היפים שם? מה עם הנשים שטוב להן שם? למה להשמיץ?
אנשים כאלה מגעילים אותי, מחילה.

אני אוהבת את רגן. לא בגלל שהיא להטוטנית מילים גדולה אלא בשל האומץ הגדול שיש לאישה הזו כשהיא לוקחת עט לידים וחושפת את המתחת לתלית של החברה שממנה היא באה. מבין ספריה זה אחד שפחות עושה את העבודה אבל עדין אי אפשר שלא להתפעל מהמסירות שלה לאמת, לפעמים לרמת הצהוב. אגב לא הרבה יודעים אבל רגן שילמה מחיר אישי בשל הוצאת הספרים וזאתבשל שהדת רודפים אותה על כתיבתה. אמת או לא אמת אני מעריצה את האישה על תעוזתה ועל כך שבסופש הקרוב היא שוב תהיה בבית הכנסת. ומי שקרא את ספריה יודע מה המשמעות .

ספר נעמי רגן טיפוסי.
אני מוצאת בו הרבה ביקורות סמויות על החברה הדתית, שהן אמנם סמויות אך הן צועקות. וברובן מוצדקות.
עם זאת, רגן מתאפיינת כמו תמיד בהגזמה - נשים שהולכות בפרק זמן קצר יחסית מן הקצה אל הקצה. נשות שוליים חריגות במיוחד. סיבוכים לא אמינים בעלילה.
אם כי את הסוף האירוני אהבתי במיוחד!

בכל אופן, זה ספר שנחמד לקרוא ולצאת איתו עם תובנות חדשות.

נעמי רגן יודעת לכתוב ספרים מעניינים, אך ביחס לספריה הקודמים (האהוב עלי ביותר: "בת יפתח") הספר הזה מחוויר. התאכזבתי מאוד, הרגשתי שזו כתיבה חובבנית ורדודה. היא מתיימרת לכתוב על העולם האורתודוכסי- אך כל מה שהיא כתבה בכלל לא קשור לחברה ספציפית, אלא לעולם הגדול, יותר בסגנון של קארי ברדשו ו"סקס והעיר הגדולה". אני חושבת שמה שאכזב אותי ביותר הייתה העובדה שלא התחברתי אפילו מעט לדמות, לא חשתי כלפיה אמפתיה, ובסופו של הספר לא יצאתי עם מסר, אמירה או משהו לחשוב עליו מלבד: "מה, זהו?! איזו אכזבה!".
אם יש לכם כמה שעות פנויות לספר קליל שלא דורש מחשבה מעמיקה- אפשרי לקרוא אותו. אבל אם קראתם בעבר ספרים של נעמי רגן ואתם לא רוצים להתאכזב- תתרחקו...

הספר מתחיל קצת בצורה מקרטעת אבל ממשיך וממשיך לסקרן ולמשוך את הקורא לעוד.
הדבר הראשון המעניין שקרה היה העניין עם יציי.
דלילה מתעסקת איתו וחולמת להתחתן איתו יום אחד והכל כמובן מתחרבש כי הוא בסך הכל רודף שמלות כמו רוב הגברים שלא שומרים נגיעה.
פה נכנס כל הקטע הזה שהיא מסונוורת ממנו והכל.
בהמשך כשהיא פוגשת את חיים הוא כמובן מוקסם גם כן מהיופי שלה ולא אכפת לו מה שאומרים עליה מה שמראה שהוא לא מי יודע מה דתי כמו שהוא תופס מעצמו, למרות שבמציאות הוא כן חזק ממנה מבחינה דתית אבל זה שהוא בחר בה למרות כל מה שהוא ידע עליה והעבר הלא צנוע שלה מראה שבכל זאת משהו בו לא בסדר..
וכל זה בלי שדיברת עליה!
היא הרי החלק הכי מעניין ומתוסבך בספר. מצד אחד היא דתיה מצד שני היא פרוצה אין לה רגשות אשם ואחרי רגע היא מברכת ברכת המזון לפני שהיא עומדת לנאוף בבעלה (!!) ומתחילה לבכות.
בקיצור, היא פסיכית נצלנית ובעלת פיצול אישיות מסוכן ביותר.
רציתי כל כך שהיא תיתפס כמה שרק רציתי אבל בכל זאת זה לא הסיפור שלי, אז המשכתי לקרוא והעלילה הפכה להיות הזויה יותר ויותר עם מעבר לדירה חדשה בסוואלו לייק - עם אנשים הזויים והולדת בן - תוך כדי איומי רצח על בעלה, הופעתה של חברה שלה שתבררה כלסבית וזה היה הכייי מוזר כאילו מה זה קשור??!!
אבל הקטע הכי מוזר היה בסוף עם האיש הזקן ההוא שפיתה אותה ורק אז בעלה נזכר להטיח בה האשמות משנים עברו...
ושוב אבל הקטע השנוא עליי היה בסוף, לא מובן בעליל אם הם התגרשו או לא התגרשו.
פשוט קראתי את המונולוג או איך שלא קוראים לזה בסוף ולא הבנתי מה אני קוראת וזאת כבר הקריאה השנייה שלי ולא הבנתי מה קורה כאן???
אז נעמי רגן בהחלט חייבת לי הסבר ולכל האנשים כמוני שלא הבינו.
בכל מקרה, גם אחרי כל התסבוכות ההזויות והבלאגים והקטעים הלא מובנים האלה, תהרגו אותי אני פשוט לא מבינה איך אהבתי את הספר הזה..

ספר קליל וקריא מאד.שטחי. לא הסגנון האופייני לסופרת.
הנסיון לכתוב בנושא אקטואלי, עדכני, לדעתי לא עובד טוב.
בקורת חריפה על הסקטור החרדי.
היה משהו מתריס ומקומם בספר.
אישית? לא אהבתי.

"איזהו העשיר השמח בחלקו"

עזר כנגדו..ובכן תהיתם פעם על פירוש השם?

זהו סיפור המספר את סיפורה של דלילה רודפת הבצע.

כל חייה חלמה דלילה להנשא לאיש עשיר וחשבה שתשיג את מטרתה על ידי כך שתנשא לאיש אשר יהפוך ברבות הימים לרב הקהילה ותוך כדי כך תשיג כסף תשיג מעמד בקהילה דבר שחלמה עליו מרגע שזכרה את עצמה - אלא מה לדלילה אין ולא היה זמן לחכות אבל למה?

להיות בעל הון זה לא חטא ולא פשע וגם להנות מהכסף מותר - כל עוד השגת את הונך בזיעת אפיך.

בתוך כדי רדיפת הבצע דלילה גורמת לעצמה ולכל הסובבים אותה לחטוא ולדלילה אין נקיפות מצפון אולי לשניה קלה וזהו.

הספרים של נעמי רגן הם תבנית אבל הם מדברים על אופי האדם וכאן אנו למדים על אופי האדם בצורה די כואבת.