נמסיסיו נסבו12הרגשתי כאילו נלקח ממני איבר לאחר שמכרתי את האיפון, אמנם ההחלטה למכור את המכשיר לא הייתה קלה,לא קל להתנזר מתנועת ידיים לכיסים במכנסיים או במעיל ולשדר למוח שאין טעם לבדוק כי המלבן המגושם כבר לא שם. לאחר תקופה ארוכה שמדף הספרים מאיים עליי ואני מגחך "מי צריך ספרים מודפסים,היום יש ספרים אלקטרוניים,נגמר זמנו של הדפוס עוברים לעידן חדש. תודה לאל שפקח את עיניי, התנצלתי,וישר נגשתי לקחת ספר מהמדף העשיר במטרה לא לאכזב יותר בנושא זה. ומה טוב לחזור לעולם הקריאה עם ספר כמו "נמסיס". הגיבור של הספר "הארי" מסתבך יותר,לוקח סיכונים,ובכך יוצר מתח בהתאם. התפניות החדות והמפתיעות בספר גורמות לקורא להמשיך עוד פרק ואולי עוד אחד ואל תתפלאו אם תשמעו את השעון מעורר מדווח על שעת השכמה. דמות נוספת שנסבו מייצר הוא רסקול השודד הצועני,הדיאלוגים בינו להארי מרתקים,וקולחים,למרות התרבות הצוענית ואופיים העצבני ותשוקתי יחד עם אהבתם לחופש והרגליהם הקרימינלים,נראה לפי הצורה שבה הוא מתייחס להארי לטעום מעט מעולמו פותח לו צוהר לעולמם של הצוענים. השוטרת העדינה ומעוררת סקרנות לצידו של הארי ביאטה לן היא דמות מעניינית,אילו היה רוצה נסבו היה יכול לעבות את הספר לפחות בעוד 50 עמודים. הקצב של הספר טוב,התעלומות מסקרנות,הדמויות מעולות,יש כאלה שאפשר להתעצבן עליהם,דוגמת המפקח איברסון,ואיכות כתיבה לדעתי די טובה בהתחשב בעובדה שהתרגום בוצע משפה נורווגית. לשמחתי הפכתי למעריץ של יו נסבו לסיכום: אין כמו לקרוא ספרים ובטח ובטח כאלו שלא מוצאים קרינה בלתי מייננת(או קרינה מייננת),לעולם לא נדע.
ימים יגידוג'פרי ארצ'ר4למממממממההה לכל הרוחות אין איתות ולא הקלוש ביותר שהספר היינו חלק ראשון מהמשך שעתיד לבוא..בסוף קראתי את התקציר והבנתי שזה החלק ראשון ויש איתות מובהק, לכן מר ארצר סופר בעל שם עולמי שכמותך,בעל יכולות לרתק קורא שפספס רכבת/אוטובוס ולא להתעצבן,להתגנב לפינה שקטה לרגעים ספורים ולשכוח מסביב את ההמולה,אפילו להצליח לנגב חומוס ללא מבט בצלחת. אמת,התאכזבתי,הסיפור מתחיל טוב,הרעיון של חלוקת הדמויות וסיפורן תוך המשך שוטף של התוכן ולהאדיר את רצף הקריאה. אבל: לקראת סיום הספר החלו שאלות,אמינותם של הדברים החלו לפקפק,כל הסיפור בים תמוה,צירוף עודף דמויות שמשכיחות את הרעיון המרכזי של הספר,ונראה שהקפיצות מנקודה לנקודה יותר מידי קיצוניות. אם עד היום הייתי לוקח ספר שהשם גפרי ארצר היה מתנוסס בגדול והייתי רץ לקרוא,היום אני אשקול פעמיים והכי חשוב.. "אני אקרא את התקציר בדף האחרון לפני פתיחת הדף הראשון".
הדרך אליךקרנית גולדווסר9יש בספר מסרים גלויים לכל אחד ואחד מאיתנו,אבל גם מסרים אישיים שהסופרת חשפה אותם לכל אבל רק הקרובים יכולים להבינם.בסופו של קריאה רצופה וכתיבה קולחת שאלתי את עצמי מה רצתה הסופרת לספר לקורא(במיוחד איש קרבי). לא מעט אנשים עברו בחייהם מחזות/התעללות/כאב שהיה אפשר לכתוב עליו ספר,מי יותר ומי פחות. ונראה לעניות דעתי שכאן הסופרת מגוללת את סיפורה האישי החוצה לקורא,ועל ידי כך גם נותן לה כוח להמשיך.כוח של החיים-הגבורה-והזיכרון. החיים-ציטוט מהספר של גאולה כהן(אין לי כוח להיות עייפה)" אין אויב גדול מן האשליה. אלה שרגילים כל חייהם לקנות אשליות, גם המציאות בכבודה ובעצמה לא תעזור להם". את התקרית שהעם היה ניזון מהתקשורת הצליחה הסופרת לאפוף את המסתורין ולהפריח את האשליות(גם של עצמה)לקוראים. והגבורה- ציטוט נוסף -אין דבר מפחיד מגיבור המספר את הסיפור שלו. (קרלוס רואיס ספון-מתוך הספר צילה של הרוח) בפן האישי,בעיניי את גיבורה,וזה מפחיד, כי כמה שחשבתי שאני גיבור,לעומתך אני חלשלוש. וציטוט אחרון "הזיכרון"- הזכרון הוא הכאב המנסה להקים את עצמו לתחייה. פרד ד'אגיאר(מתוך הספר "זכרון ארוך").
מידת הרחמיםנעם שפנצר3אפשר לומר שקרש נוקשה עומד חזק תקופת מה אולם בסופו של דבר נשבר. דווקא ענף גמיש יכול לנוע מצד לצד ולהישאר שלם ולצמוח לעץ עבות.כך מתוארים לדעתי הדמויות בספר,המטופל הראשי של דוויד וינטר,"בארי לונג" הוא קרש נוקשה,ואילו הבת של דוויד הענף הגמיש בסיפור שמתארסת לבחור שלוקה בפרעה דו קוטבית,שנושא מאוד מטריד את דוויד עד כדי כך שהוא מסכן את מקצועו וגורם לו לחצות קווים אדומים שאסור לעשותם בתחום הפסיכולגיה. בנוסף לבעיות הללו נראה שהוא עצמו זקוק לפסיכולוג לצלוח את המשבר של עזיבת אישתו את הבית,ואביו אשר לא מכיר אותו ואין כמעט תקשורת בינהם. מה שיפה בעיניי עוד שאין בספר הפרדה בין פסיכולוג למטופל כאשר הוא עצמו חווה קריסה טוטאלית בחייו. המשפט המנצח שמוזכר בספר "העבר מנבא עתיד" כשדיוויד וינטר מנבא את עתיד מטופליו ובעצם גם את שלו. מאוד נהנתי מהפשטות של כתיבת הספר,הדמויות זרמו בקלות ונראה שיש לסופר תובנות עמוקות על בני אדם.
עורבני חקיין סוזן קולינס14ממבט חיובי,טוב שהטרילוגיה של משחקי הרעב הסתיימה,מכיוון שמיץ שורשי סלק לא זול כלל,והיה נראה שאני לפני פשיטת רגל.(ביקורת קודמת,התלקחות,-"מיץ משורשי סלק יכולה להוריד בצורה משמעותית את לחץ הדם"...) ממבט שלילי,תיאוריי אלימות בצורה מופרזת,צינן במידה את ההתלהבות,אולי יותר נכון לקרוא לספר משחקי המוות. אבל אין מה להגיד,טרילוגיה מצויינת,הנאה צרופה. סוזן קולינס החליטה לסיים את הספר במסקנה ברורה, "החיים ממשיכים למרות הכל" למרות הכאב,והצער,האובדן,והסבל,יש אור בקצה המנהרה. מי מחליט איך להתמודד,ומה נכון לעשות כדי שלדורות הבאים יהיה עולם טוב יותר אלו אותם אנשים שנלחמו למען עקרונות עשו שינוי,והקריבו מעצמם לטובת אחרים. "המציאות עולה על כל דמיון" הדימיון - צעד לשינוי וכוח מניע להעצמה והגשמה אישית,אנו בני האדם שאפתנים וטמון בנו הרצון להצליח,רוצים להיות מאושרים,ללא התכונה הזאת לא היינו ממשיכים לדחוף קדימה לעמוד מול קשיים ולהתמודד עימם וגם לרצות יותר. "קטניס - אחלה משחק שיחקת"...
המרדף אחר המתטים ויבר5"מוות הוא לא הסוף, אבל בסוף תמות שהוא יהיה"... הייתי צריך להחכים רק מלקרוא את המשפט הזה. לפי התיאורים נראה שהסופר קיבל את ההשראה לכתיבת הספר מהסרט "רמבו"(בלי להעליב את רמבו שבזמנו היה הסרט..),אבל נכון להיום התפכחנו,גיבור הספר עיתונאי שהוא גם מומחה ללחימה,יודע לירות בנשק,יש לו כח סבל עצום כנגד עינויים,כושר הישרדות,יורים בו,חותכים אותו,והוא בשארית כוחותיו האחרונים מצליח לגבור על איש צבא קרבי ומיומן. הרעיון מעניין,הפרקים קצרים,העלילה זורמת,תפניות לא צפויות,ותרגום לא רע. אישית הייתי מוותר על התענוג. סוזן קולינס- הנה אני בא...........
המפה והטריטוריהמישל וולבק8יש הבדל בין "בדידות" לבין "בידוד". בידוד הוא מצב בו אדם מנותק מהכלל בין אם מכפייה או מבחירה, למשל במטרה לסיים מטלה ללא הסחות. לעומת זאת, "התבודדות" היא בדידות מרצון. נראה שמישל וולבק בספרו המפה והטריטוריה מתייחס לעניין הבדידות(וולבק)והבידוד(ז'ד). ברומן יש שני גיבורים: ז'ד, אמן רב תחומי שמתעד בעלי מקצועות שונים וכך מצליח לגבש אמירה על החברה הקפיטליסטית בתום העידן התעשייתי; וסופר מתבודד בשם מישל וולבק שנקרא לכתוב קטלוג לאחת מתערוכותיו. מי שיתעניין מעט בחייו של מישל יווכח לקרוא שכיום הוא חי בבדידות(למעט הכלב שחי איתו), שככל הנראה גדל לתוכה אחרי שהתייתם בגיל צעיר,מכאן אפשר לשאוב את ההתמקדות שבחר בספרו. על פניו הדמות הראשונה בספר ,ז'ד, יותר פעיל במעט מחייו של וולבק, אבל גם כן חיי בבידוד,והרי ציטוט שכל כך מתחבר לי עם הרומן של ז'ד - "אהבה מאדם לאדם יכולה להתקיים רק כאשר שתי בדידויות מתקרבות, מכירות, מגוננות זו על זו מנחמות זו את זו."- יש לז'ד אהבה עצובה ובלתי ממומשת שגורם לו להדיר את עצמו מקהל האנושות. כמו כן,נראה שוולבק לא מתעלם מהתעניינות של רבים וזה: בעיקר מין וכסף ,שלטענתו התתמכרות למין גרועה יותר מהתמכרות לכסף שמביא את האדם לשעבוד קפיטליסטי. התפיסה של האומן והשינוי בחשיבה גרם לי להעריץ את ז'ד,התשוקה שלו לאומנות ,השילוב של אומנות הצילום,והציור ובכך התאים את עצמו לתפיסת עולם חדשנית. הפיספוס הגדול שלי הוא שלא קראתי את הספר בקריאה רציפה,אבל אני לא מתכוון לפסוח על העניין,בחופשה הבאה הספר יהיה צמוד לי ליד לקריאה חוזרת ולתובנות נוספות. " או שהתאהבת בסופר, או שהתאכזבתה " , במקרה של וולבק לא נראה לי שיש אמצע........ מעולה.
האסירה מטהראןמרינה נעמת4מעט מאוחר מדיי...וחבל. הספר היה צריך לצאת לאור לפני שנים ולא לאחרונה,מכיוון שהתקשורת/אינטרנט מסקרת סיפורים מעיין אלו לא מעט ,יש גישה לאלפי קוראים/גולשים לדעת יותר על המשטר הנוקשה באירן,וזה לא חדש לנו. אני מניח שאם הסיפור היה יוצא לפני תקופת האינטרנט והתקשורת המתקדמת, ההשפעה הייתה יכולה לעזור יותר,בייחוד לאור העובדה שהספר זכה בפרס הכבוד האנושי מטעם הפרלמנט האירופי. זה מסוג הספרים שהייתי שמח להפגש עם הסופרת ולשאול אותה שאלות נוספות שעולות לי בראש. לא מזמן נפל לי הסלולארי למים ו"שבק חיים",והאמת לקח לי כמה ימים לחזור לשיגרה,הירהורים כאלה ואחרים הטרידו את מנוחתי,מה היה קורה "אם" "איך" "למה", וכאשר קראתי את מה שעבר על מרינה,הבנתי כמה אני מחובר לתפל.הבחורה עברה התעללות ועינויים,ואני חושב על הטלפון.( כל אחד והצרות שלו) למרינה היה מזל בתוך החוסר מזל,וזה לא מובן מאליו. קשה לחיות עם טרואמה קשה,והיא החליטה להתמודד בדרכה בדרך הכתיבה. "הכתיבה הוא התגובה" כך היא סיכמה בהרצאה לסטודנטים הלומדים בפקולטה למשפטים במכללה למינהל. היא רוצה לחצות גבולות - היא ניצחה - למי שרוצה לקבל השראה פה זה מקום מצוין להתחיל.
אמני הזיכרוןג'פרי מור3איזה כיף לקרוא ספר אנונימי לחלוטין ללא המלצות כאלה או אחרות ובסופו להרגיש כאילו כבשת את האוורסט.... זה מעט מהרגעים שבו אני מרגיש שזכיתי בפיס(הכי קרוב שאני אגיע),וזה גם אחד הסיבות לכך שאני "פריק" של ספרים... הספר הוא הנאה צרופה,מרגש,שנשאבים לתוכו בין רגע. נראה שהסופר גפרי מור חקר את הנושא של הזיכרון לעומק והעביר לקורא בצורה מרדנית שדרך רגועה, ליניארית ופשוטה לא תתאים למקריות חסרת התוחלת שבה מתנהלים החיים... התרגום המעולה של הספר הוסיף הרבה להנאה. שקראתי את התקציר שאלתי את עצמי מה כבר אפשר לכתוב סביב הנושא "זכרון",ובדיעבד נוכחתי לדעת שהסופר הציג בדרך לא שגרתית את המסתורין של הזיכרון האנושי. ההומור השחור,העולם פנימי של הדמויות, וזכרונות רחוקים של "נואל" הדמות המרכזית הסיפור,העלו את הספר לפיסגת המדף אצלי בין שאר הספרים שזכו לתישבחות ומחכים לקריאה נוספת באחד הימים..
חוט של חסדג'ודי פיקו8הספר התחיל טוב! אהבה מטורפת של פעם בחיים שכל אחד היה רוצה לחוות. ג'יימי מצא את זאת שאהבה נפשו, מגי! וכל יום בחייהם הוא אוסף של רגעי אושר, עד שנוחתת המהלומה על מחלתה של מגי. קאמרון לעומתו (קרוב משפחתו שמכהן כמפקד המשטרה ) נשוי לאלי נישואי נוחות, היא משוגעת עליו, הוא רגיל אליה. "האהבה שלו לאלי דמתה למושב קבוע ברכבת היומית לעבודה - אתה לא מסוגל בכלל לדמיין לעצמך איך זה לשבת בשורה מאחור, אתה מוכן להישבע שממדיו של המושב וכל שקעיו נוצרו במיוחד בשבילך, אתה חוזר אליו שוב ושוב ונאנח לרווחה בהקלה על שהוא עדיין פנוי." ג'יימי באהבתו הגדולה לאשתו, מבצע בה עפ"י בקשתה המתת חסד. וזו השאלה המוסרית המרכזית בספר! האם היה ראוי "לעזור" לה לסיים את חייה, או שמא הסיבה למעשה נובעת ממניע אגואיסטי ופחות אלטרואיסטי?! הסופרת לקחה נושא רגיש ומורכב, ותוך כדי היא מרחיבה את יריעת הסיפור לתוך חייהן של דמויות נוספות מעניינות... אפילו מרחיבה מדי. כי הסיקור ההיסטורי על מלחמות עבר בין האנגלים לשבטים הסקוטים הקדמוניים מיותר ומזכיר לי את ה'חפירה' בסדרה של "נוכרייה" שבעטייה העדפתי את הצפייה בסדרת הדרמה. ההרחבה הזאת התחילה לחזור על עצמה, כי כך יוצרים ספר עם המון עמודים, ואצלי הסבלנות הולכת ומתקצרת, וכשהגעתי לעמוד 125, חדלתי. עם זאת, התרשמתי מאהבתה של הסופרת לפרחים :) אלי אשתו של קאמרון מנהלת חנות פרחים ובאמצעותה הסופרת מציגה את 'שפת הפרחים' בה כל פרח מייצג תכונה אנושית: חינניות שמסמלות תמימות, אזוב שמסמל אהבת אם, ורדים לחג האהבה, חבצלות שמסמלות טוהר, עוקץ העקרב שמסמל מסירות, פרחי זכריני לאהבת אמת, תלתן סגול שמשמעותו- חשוב עליי! פעמוניות שמסמלות יציבות, ציפורנים להפגנת קשרי חיבה, פיגם הוא סמל הצער, ציפורני חתול להביע אבל, סיגליות לנאמנות, כריזנטמות לעידוד. ועוד אנקדוטה: "באיראן היה גבר נותן צבעוני לארוסתו כדי לומר שאהבתו בוערת כמו אודם הפרח ולבו כמו פחם לוהט, שחור כלב הפרח" לסיכום...הייתי שמחה אם הספר היה מעובד לסרט והיה אפשר לצפות בו במקום לקרוא עודף פרטים שמשבשים את חווית הקריאה.
חוט של חסדג'ודי פיקו7מבחינת עלילה? העלילה מבולבלת ומפוזרת. ביום בו מגיעה לעיירה בחורה צעירה המטלטלת את חיי הנישואים של מפקד המשטרה ואשתו, מגיע בן דודו ומודיע כי רצח את אשתו מתוך "המתת חסד". מתנהל רומן בין מפקד המשטרה לצעירה שהגיעה לעיירה ובמקביל מתנהל משפט. בין לבין הוספו מין דפי יומן, מכתבים...שלא ממש ברור מי כותב למי ולמה. וגם אזכורים מההסטוריה העתיקה של סקוטלנד. זה בנוסף לנגיעות "מלאכים" ודמויות נפטרים מהעבר מסרבל את העלילה ומחלישה, פוגע ביכולת הזדהות ואמינות. גם הדילמה המוסרית של המתת חסד לא יוצאת ממש טוב מהסיפור. לא ברור מה בעצם המחברת רצתה. הסניגור המגן על הנאשם בוחר בטעון של אי שפיות זמנית לביצוע המתת החסר...כי ככה יותר קל להוציא את האשם זכאי? מקומם. מחטיא את המטרה, באם היתה כזו. החיבורים בין העלילות לא טובים, לא משכנעים ולא אמינים. תהליך המשפט ארוך ומייגע. יש הרבה חזרות בספר. נראה כאילו קטעים שלמים הועתקו שוב ושוב, נותן תחושה שהמחברת היתה צריכה למלא דפים במשהו. לסיכום: עלילה מפוזרת, חוזרת על עצמה ולעתים אף משעממת. אפשר לקרא....ואפשר פשוט לוותר.
חוט של חסדג'ודי פיקו6טענת "המתת חסד" או "אי-שפיות זמנית". אלו שתי האפשרויות להגנה, לכאורה, שעמדו בפני עורך הדין של ג'יימי, שנענה לבקשת אשתו האהובה - החולה במחלה סופנית, וחנק אותה למוות בעזרת כרית. ואולם, השופט שמונה לדון במקרה ה"רצח" הזה, צפה מראש את מהמורת "המתת החסד" הטעונה, ולא איפשר לעורך הדין את השימוש במונח. וכך, כאשר מנגד ניצבת עוזרת התובע הנמרצת, ומול 12 מושבעים התנהל משפטו של ג'יימי, עד פסק הדין. הדיונים בבית המשפט היו לטעמי, אולם, במקביל לסיפור המרכזי מצאה המחברת לנכון לשתול עוד שני "מיני סיפורים". האחד - על ממלכת סקוטלנד, במלחמתה עם אנגליה, ונאמנות בשבט סקוטי שגלה למסצ'וסטס בארה"ב, וסיפור נוסף - על בגידה של שניים מהגיבורים... לא קשה להבין את הקשר שבו רצתה הסופרת לצרף את שניהם לסיפור המרכזי (גם בעמוד 124) ואולם, למרות שסיפור הבגידה והאהבה מסופר בהרבה רגש ויופי - הייתי יכול לוותר גם עליו. אני מקווה שהדבר לא השפיע על התרשמותי מהעלילה. דבר נוסף שהפריע לי מעט, היו הדימויים הרבים מדי והמיותרים, שלא תמיד היו לטעמי. אולם בסיומו, נראה לי שאך טבעי הוא שכמה מן הקוראים ישאלו את עצמם: האם לא היה ניתן לוותר על שניהם, או לצמצם אותם. לסיום, פחות נהנתי מ"שומרת אחותי", ויתכן שיש מין "עייפות החומר" כשקוראים סיפור שלישי (לאחר "ההסכם") של סופרת, ותהיה מוכשרת ככל שתהיה, והיא אכן.
חוט של חסדג'ודי פיקו4נהנתי מאד לקרוא, הסיפור כל כך מציאותי, מעניין ומרתק, ממליצה בחום במיוחד לכל אלה שמסכימים להמתת חסד, אישית אני לא רואה הבדל ין צורת הריגה זאת לניתוק מערכת החייאה.
חוט של חסדג'ודי פיקו4אני לא יודעת איפה לשים בדיוק את האצבע,אבל הסופרת ג'ודית פיקו יודעת איך להלך על חבל דק בכתיבתה על כל מיני דילמות אתיות ומוסריות שקשורות ברפואה: את טבילת האש הראשונה עברתי בספר "שומרת אחותי",ואת החוויה השניה עברתי בספר "חוט של חסד". בספר הזה יש אכן דילמה של איך לקרוא לילד בשמו: המתת-חסד או אי שפיות זמנית? אחרי קריאת הספר השאלה בעינה עומדת ,כך שתשובה חד משמעית אין. גם בסיום הספר נשארתי עם השאלה תלויה באויר. אהבתי ....נכבשתי..ומצפה שגם לכם הקוראים תהיה קריאה מהנה. ממליצה לקרוא מכל הנשמה.
חוט של חסדג'ודי פיקו3ספר מקסים! דן בשאלה של חוזק האהבה והאם בשם האהבה אדם מסוגל לרצוח את אישתו הסובלת ממחלה סופנית ... כתוב יפה, מותח, מומלץ בחום!
חוט של חסדג'ודי פיקו3שני גברים סקוטיים האחד ממית את אישתו המתת חסד העיקבות בקשתה של אשתו האהובה הגוססת מסרטן, השני בוגד באישתו באהובה עם בחורה צעירה שהגיעה לעיירה. הראשון חי עם רגשות אשם ואהבה ללא אשתו. השני חי עם אשתו שסלחה ועם רגשות האשם. רק ג'ודית פיקו יכולה לרקוח לנו מעשיה כזו....
חוט של חסדג'ודי פיקו3ספר יפייפה מושך ומרתק... ספר קל לקריאה סורר לכל אורכו מתח רב...המרתק את הקורא להמשיך לקרוא בלי להפסיק... אני ממליצה בחום רב לקרוא את הספר בדיוק כמו את שאר הספרים שלה...
חוט של חסדג'ודי פיקו3עוד ספר מאכזב של ג'ודי פיקו... כנראה שהיא בזבזה את כל הכשרון ב"שומרת אחותי" =) לא הצלחתי להסחף אחר הסיפור, והדמויות לא ברורות לי. ואה, מישהו מוכן להסביר מה הקשר של העטיפה (חוץ מדמיון לעטיפה החדשה של שומרת אחותי)? בקיצור- חביב, אל תצפו ליותר מדי.