הספר התחיל טוב! אהבה מטורפת של פעם בחיים שכל אחד היה רוצה לחוות.
ג'יימי מצא את זאת שאהבה נפשו, מגי! וכל יום בחייהם הוא אוסף
של רגעי אושר, עד שנוחתת המהלומה על מחלתה של מגי.
קאמרון לעומתו (קרוב משפחתו שמכהן כמפקד המשטרה )
נשוי לאלי נישואי נוחות, היא משוגעת עליו, הוא רגיל אליה.
"האהבה שלו לאלי דמתה למושב קבוע ברכבת היומית לעבודה - אתה לא מסוגל
בכלל לדמיין לעצמך איך זה לשבת בשורה מאחור, אתה מוכן להישבע
שממדיו של המושב וכל שקעיו נוצרו במיוחד בשבילך, אתה חוזר אליו שוב ושוב
ונאנח לרווחה בהקלה על שהוא עדיין פנוי."
ג'יימי באהבתו הגדולה לאשתו, מבצע בה עפ"י בקשתה המתת חסד.
וזו השאלה המוסרית המרכזית בספר!
האם היה ראוי "לעזור" לה לסיים את חייה, או שמא הסיבה למעשה
נובעת ממניע אגואיסטי ופחות אלטרואיסטי?!
הסופרת לקחה נושא רגיש ומורכב, ותוך כדי היא מרחיבה את יריעת הסיפור
לתוך חייהן של דמויות נוספות מעניינות...
אפילו מרחיבה מדי. כי הסיקור ההיסטורי על מלחמות עבר בין האנגלים
לשבטים הסקוטים הקדמוניים מיותר ומזכיר לי את ה'חפירה' בסדרה של
"נוכרייה" שבעטייה העדפתי את הצפייה בסדרת הדרמה.
ההרחבה הזאת התחילה לחזור על עצמה, כי כך יוצרים ספר עם המון עמודים,
ואצלי הסבלנות הולכת ומתקצרת, וכשהגעתי לעמוד 125, חדלתי.
עם זאת, התרשמתי מאהבתה של הסופרת לפרחים :)
אלי אשתו של קאמרון מנהלת חנות פרחים ובאמצעותה הסופרת מציגה
את 'שפת הפרחים' בה כל פרח מייצג תכונה אנושית:
חינניות שמסמלות תמימות, אזוב שמסמל אהבת אם,
ורדים לחג האהבה, חבצלות שמסמלות טוהר, עוקץ העקרב שמסמל מסירות,
פרחי זכריני לאהבת אמת, תלתן סגול שמשמעותו- חשוב עליי!
פעמוניות שמסמלות יציבות, ציפורנים להפגנת קשרי חיבה,
פיגם הוא סמל הצער, ציפורני חתול להביע אבל,
סיגליות לנאמנות, כריזנטמות לעידוד.
ועוד אנקדוטה:
"באיראן היה גבר נותן צבעוני לארוסתו כדי לומר שאהבתו בוערת
כמו אודם הפרח ולבו כמו פחם לוהט, שחור כלב הפרח"
לסיכום...הייתי שמחה אם הספר היה מעובד לסרט והיה אפשר לצפות בו
במקום לקרוא עודף פרטים שמשבשים את חווית הקריאה.


















