הרבה זמן עבר מאז שקראתי ספר שנהנתי ממנו. אני מתכוון שעצם הקריאה זורמת, אתה רוצה לקרוא ולהמשיך בעלילה. בדרך כלל אני מעדיף ספרי עיון "כבדים", מתוך הבנה שהספרים הטובים באמת, הם בדרך כלל אלה שלא מתייחסים אליהם ורק מעטים עושים בהם שימוש (וזה נכון, מפתיע כמה ספרים לא ידועים הם ברמה יוצאת מהכלל). אלא שלספר הזה הגעתי מהמלצה של הגנרל ג'ים מאטיס מהספר "קוד קריאה 'כאוס'" - ולכן לא בהכרח חשבתי שמדובר על ספר סיפורת ועלילה. לא ידעתי בהתחלה שמדובר בספר שעליו מבוסס הסרט "300" - באותו אופן הספר יכל היה להיות ספר עיון ולא היה הדבר מונע ממני לקחת את הספר (מתוך הנחה שגנרל מאטיס יודע לבחור ספרים טובים).

כך או כך, מצאתי את עצמי קורא ספר עלילתי. בשלב מסויים גם הבנתי שאולי מדובר בספר המבוסס על ההיסטוריה, אך הוא עצמו לא אמיתי אלא המצאה של המחבר (יתכן שהשמות נכונים ברמה כלשהי) - עם זאת, המחבר דיי מראה תמונה ריאליסטית על החיים, כך שבתחילת הספר מצאתי את עצמי קורא - מה המשמעות של מציאות ללא ביטחון. וזה אולי ישמע פילוסופי משהו, אבל ההיסטוריה מוכיחה שהחלש מת והחזק שורד. כשמדברים על חטא ועונש, ובין היחסים של אלוקים והאדם, ההנחה היא שככל שהחטא גדול יותר - כך העונש גדול יותר. ובהסתכלות כזאת נראה שאין חטא גדול יותר לאומה מלהרשות לעצמה להיות חלשה. אין דבר שגורם לאומה למציאות של סיוט יותר מאשר מחולשה. ובהתחלה פשוטה שכזו, מסביר המחבר שההתנהגות הספרטים, למעשה, דיי ריאליסטית. הם המתנהגים נכון, מאחר והם עושים ככל האפשר להגן על ארצם (לפחות בהרגשתי האישית).

ראיתי את הסרט "300" - ההרגשה אחרי הסרט היא מין "אקסטזה" לוחמנית משהו, עוצמתי משהו. אתה מרגיש שהדבר משפיע עליך ונותן לך מין תובנות (לפחות בתור בחור צעיר הרבה יותר). האמת, אין רחוק מזה. לא הרגשתי ככה שקראתי את "שערי האש" הפוך, הרגיש לי שהספרטנים הם חבר'ה לא פחות רוחניים מאשר שרירניים ופיזיים שצועקים ססימאות סגנון טירונות קרבית כזו או אחרת. וכשאני אומר "רוחני" אינני מתכוון בהכרח לעניין דתי - לא, רוחני משמעותו דבר הקיים אך אי-אפשר לראות אותו. למשל: מחשבה, או הרגשה - הם קיימים ומרגישים אותם, אבל אי-אפשר לראות אותם פיזית. הספרטנים מדברים הרבה על המחשבה, על הפחד, הם מודעים לכך שהפחד בזמן לחימה קיים ולא מסתירים זאת.

הספר הוא עלילתי, הסופר רוצה לגרום לך להנות ממנו. כך שגם מי שלא מתחבר כל-כך להגות צבאית או היסטוריה צבאית עשוי לאהוב אותו. מאוד אהבתי את סגנון הפיקוד של ליאונידיס ואת ההשקפה שלו על מנהיגות. זה ספר שמאוד משנה את נקודת המבט וההסתכלות בכל מה שקשור להנהגה. מפעם לפעם שומעים איזה אמירה שהידע של היום, הוא טוב בהרבה מאשר של הקדמונים. נכון אמנם שמבחינה טכנולוגית אין ספק שיש שיפור רציני, אבל בכל מה שקשור לרוח - ירידה ניכרת מהדור הקודם ומהדורות שקדמו לנו. ושאומרים "רוח" הכוונה מה שנמצא אצלך בראש, מה מניע אותך, מה הם הערכים שלך, דברים אלה אפשר לראות בתקופת הקמת המדינה בשפע, ואילו השפע החומרי - בתקופת הקמת המדינה - היה מועט למדיי.

נראה שיש יחס אצל האדם, בין הנשמה והרוח - לחומר. בדורות בהם יש שפע רב, או לפחות לאנשים שזכו לשפע רב, יש הבדל עצום לאלה שנולדו בעלי חסרון חומרי. קראתי לא לפני הרבה זמן את הספר "האדם מחפש משמעות" של דוקטור פראנקל - אפשר לראות שאמנם לא היה להם כמעט דבר במובן החומרי, אבל במובן הרוחני? שפע של מחשבות ויופי יוצא מהכלל. זה כאילו הנשמה שלנו מודעת למצב שלנו ומשפרת את עצמה. "שערי האש" מראה לנו מציאות לא פשוטה, הסופר עושה זאת בצורה מאוד מציאותית שלא כמו הסרט "300" - הוא מראה את המציאות בצורה מאוד הגיונית ובלא תהילה מוגזמת. אני מעריך ספרים שכאלה.

הספר הזה הוא ספר מאוד יפה ומאוד מומלץ, אני חושב שנכון לקרוא אותו מאשר בכלל להתחיל לראות את הסרט - על הסרט אפשר לוותר. לאחר שקראתי את הספר, אני מרגיש שהסרט דיי מיותר ודי מעוות אפילו ילדותי.

קראתי את הספר הנפלא הזה מזמן, בהמלצת אדם מיוחד שאני הערצתי וכנראה אולי עד היום.
מי שראה את הסרט 300, יופתע או שלא, כמו תמיד, שהסרט הוא רק שבריר חסר נשמה של הספר.
הספר כתוב בצורה עדינה למדי...מחשבות, רגשות...כל החבילה של עומק נפלא.
המתח בקרב הוא מורכב ואמיתי לגמרי, התיאורים הם נוגעים ובכלל, שווה להכנס לכמה רגעים לזמן כזה מרגש.
עוד הערה מעניינת: הספר קצת מזכיר לי את הסרט לב אמיץ בהרגשה. מעניין יהיה לקרוא את הספר לב אמיץ...קל וחומר לא? חחחח

אין ספק שמדובר באחד הספרים הטובים ביותר שקראתי אי-פעם. ידוע כי סרטים אשר מבוססים על ספרים, בד"כ עושים עוול לספר. במקרה הזה, הסרט 300 עושה עוול עצום לספר- שערי האש. הסרט מתמקד בקרבות וב"אקשן", בעוד כי בספר מתמקדים יותר בשיטות החינוך ובהלכות חייהם של הספרטנים. הכתיבה נמסה בפה וצריך ממש להיאבק כדי לשים את הספר בצד. בנוסף, לדעתי הסופר משתדל מאד להיצמד למקורות ההיסטוריים. לכן, זה פשוט מדהים לדמיין שכך נראו חייהם של הספרטנים. הספר כל כך השפיע עלי,עד שמדי פעם אני קורא פרקים ממנו בשביל לקבל אנרגיה חיובית והשראה. תהנו

"הו הלך, לך הגד ללקדיימונים

כי כאן אנו שוכבים, נאמנים לחוקיהם" (הכתובת שנחקקה על אבן במעבר תרמופילי, עמוד 7).

במלחמה קראתי שוב את הרומן ההיסטורי המצוין "שערי האש" שכתב סטיבן פרספילד (הוצאת ספרית מעריב – הד ארצי, 2003) על לחימת 300 הלוחמים הספרטנים בתרמופילי כנגד הצבא הפרסי העצום בשנת 480 לפנה"ס. עמידת הגבורה של צבא ספרטה (המכונה גם לקדיימון) בתנאי נחיתות בלתי אפשריים סופרה פעמים רבות, בין היתר בספרי היסטוריה, רומנים וסרטי קולנוע.

פרספילד, סופר יהודי אמריקני ששירת בשעתו בחיל הנחתים, כתב ספר שעסק, לכאורה, בקרב שהתרחש לפני 2,500 שנים. אך למעשה, אך סיפור כזה תמיד יעסוק בפחד, אומץ, רעות לוחמים, מנהיגות קרבית, ספקות, אי־ודאות, אי־הבנה ומידע מוטעה. בנוסף, כל סיפור על קרב ידון בטקטיקה, תחבולה, אלימות, אכזריות ורחמים. הקריאה בו במלחמת "חרבות ברזל", בלב רצועת עזה, המחישה עד כמה הוא נותר רלוונטי, משום שכל אלו נותרו חלק בלתי־נפרד מהלחימה.

סיפור הקרב מתואר מפי גיבור הספר, יווני בשם קסאונס, נושא כליו של דיינקס, מפקד מחלקה מהולל בצבא ספרטה. הצבא הפרסי של המלך כסרכסס מנה לפי המסופר כמאה אלף חיילים, ועדיין בחום של אוגוסט, הצליח הצבא היווני לעכב את כוחותיו ולקנות במחיר חייהם זמן יקר לערי המדינה היווניות.

קסאונס, שהיה הניצול היחיד מהקרב נפל בשבי הפרסים ולבקשת מלך פרס, שרצה להבין כיצד הצליחו מעטים כל כך לגרום לאויב אבידות כה רבות, גלל בפני הפיקוד הפרסי הבכיר את סיפורו. דרך עיניו של קסאונס הקורא נחשף לדרך החיים הספרטנית, האימונים האינסופיים של לוחמיהם, חישול הנפש והחינוך הנוקשה אך גם הרגיש והאוהב. כיצד התגברו על הפחד וכיצד גיבשו תחושת שייכות לעיר המדינה (פוליס) ספרטה שבשמה חיו ומתו.

הצבא הפרסי האדיר, שכלל בתוכו את משמר "בני האלמוות" (שכונה כך, משום שכאשר נהרג אחד מחייליו, מיד מונה לו מחליף), הגיע למעבר תרמופילי (פירוש השם הוא השערים החמים או שערי האש) כחלק ממסעו לכיבוש יוון כולה. כוח מיוחד בן 300 לוחמים נשלח מספרטה לפגוש באויב בעומק השטח, מאות קילומטרים מעיר המדינה, במטרה לעכב את הצבא הפרסי העצום במעבר הצר.

לקורא הישראלי עשוי המספר 300 להזכיר את "300 המלקקים" שבספר "שופטים". שם תואר כיצד בחר השופט גדעון בן יואש, במעין "גיבוש", 300 מטובי אנשיו לכדי גדוד מובחר שאותו הוביל בפשיטה על מחנה מדיין.

המחבר הכניס בספר דיאלוג בין המלך הספרטני, ליאונידס, לבין אשתו של אחד הלוחמים. ליאונידס סיפר לה כי בחר את 300 אנשיו , "בגלל אומץ הלב שלכן, נשותיהם" (עמוד 372). יש בכך אמת גדולה, שכן התמיכה שמקבלים הלוחמים והלוחמות מהבית, מבני ובנות הזוג היא מכפיל כוח שאין כמותו.

במהלך מסע הצבא הספרטני לתרמופילי, פגשו גיבורי הספר באדם שסיפר להם כי צפה בחיל המשלוח הפרסי והוא כה עצום ורב עד כי במטח של קשתיו הם מסתירים את השמש. גם זו לטובה, אמר דיינקס בשלווה, "כי נלחם בצל" (עמוד 226).

המלך הספרטני, ליאונידס, הסביר למפקדי המשנה שלו: "אתם המפקדים, אנשיכם נושאים את עיניהם אליכם כדי לפעול על־פי הדוגמה שתיתנו להם" (עמוד 229). גם כאן יש דמיון לסיפורו של השופט גדעון שאמר לאנשיו בפשטות: "מִמֶּנִּי תִרְאוּ וְכֵן תַּעֲשׂוּ" (שופטים, ז', יז).

בספר תיאר המחבר, באמצעות פועלו של דיינקס, מפקד המחלקה, את תפקידו של המפקד בדרג הטקטי. זהו תיאור שנשאר נכון מאז ועד עתה, וכנראה יישאר נכון כל עוד יילחמו בני אדם בשדות הקרב: "במשך כל שלבי הקרב – לפני, במשך ואחרי – למנוע מאלה שתחת פיקודו את אובדן השליטה על מוחם; להפיח בהם אומץ לב כאשר הוא מתחיל להידלדל ולבלום את זעמם כאשר הוא מאיים להשתלט על פעולותיהם" (עמוד 117). ועוד לימד דיינקס את אנשיו כי היפוכו של הפחד "הוא האהבה" (עמוד 335). האהבה לאהוביך שבבית כמו גם לאחיך לנשק, שמאפשרת להתגבר על הפחד ולהמשיך קדימה.

בכדי לשפר את מצבם, בנו היוונים, שהקדימו את הפרסים והגיעו לפניהם למעבר, הקימו בו קיר מאבנים, שהצר אותו לכדי פתח של 15 מטרים בלבד. כך, נמנע מהצבא הפרסי לפרוס את כוחותיו ולממש מלוא עוצמתו.

ליאונידס אמר לאנשיו כי "פרשיו וקשתיו של הצבא הפרסי הפכו להיות חסרי חשיבות בגלל תנאי הקרקע. זאת הסיבה שבחרנו את האתר הזה. אין באפשרות האויב להחדיר יותר מתריסר אנשים בו בזמן דרך המעברים הצרים האלה, ולרכז יותר מאלף איש לפני החומה. לנו יש ארבעת אלפים. אנו עולים עליהם ביחס של אחד לארבע". זוהי דוגמה להערכת המצב הנדרשת ממפקדי השדה, שהתוצר שלה מאפשר לכוח לייצר עדיפות מקומית.

בפועל, נמשכה הלחימה שלושה ימים. ביומיים הראשונים היו לחמו לצד הספרטנים בעלי בריתם מערי מדינה נוספות. כ־6,000 יוונים בסך הכל.

המלך הפרסי לא האמין שכוח כה קטן יעז לעמוד בפני צבאו העצום. שליחו אמר לליאונידס, כי כסרכסס אינו חפץ להורגם ומציע להם להיכנע ולמסור לו את כלי נשקם. המלך הספרטני השיב בשתי מילים ביוונית עתיקה, "מוֹלוֹן לאבֶּה" (עמוד 7). בתרגום חופשי – "שיבוא לקחת אותם בעצמו" (עמוד 353). גל אחר גל, שלח המלך הפרסי את חייליו אל תוך הקרב. אך ההופליטים הספרטנים ובעלי בריתם הדפו אותם לאחור.

"הספרטנים היכו בחניתותיהם שוב ושוב ותקעו אותן בפניהם ובגרונותיהם של חיילי האויב" (עמוד 259). קסאונס תיאר למלך הפרסי כיצד הקרב "הפך לטבח, חד וחלק; חיילי מדי הפקירו את גופם כאילו בשרם עצמו היה כלי הנשק שלהם. בתוך דקות כבר היו הספרטנים, וללא ספק גם המקנים והפיליאסים הגם שלא יכולתי לראותם, סחוטים לחלוטים. פשוט מרוב הרג. רק מנעיצות החנית, מההדיפה במגן, משצף הדם הגועש בעורקיהם, ומלבם הפועם בחוזקה בחזה. פני הקרקע היו גבוהים עתה לא מגופות חיילי האויב פזורות פה ושם אלא מערימות ערימות של גוויות. תלים ממש. הרים" (עמוד 259).

כעבור יומיים התגלה לפרסים נתיב אוגף שאיפשר להם להקיף את המעבר ולהופיע מול היוונים בעורפם. משנודע הדבר לליאונידס הוא שיחרר את הלוחמים שאינם ספרטנים, וניצב בראש 300 לוחמיו לקרב האחרון. אמנם הוא ולוחמיו לא שרדו את הקרב, אך בלחימתם ובגבורתם הם גם עיכבו את הפרסים וגם הפכו לסיפור שנישא בפי כל ביוון וסייע לאחד את ערי המדינה המפולגות כנגד האיום.

אגב, למתעניינים בספרטה ומלחמותיה יצא לאור, לפני כשלוש שנים, הספר המצוין "שווים" (הוצאת זרש, 2021) מאת ניל בר (גילוי נאות, חבר), ממייסדי המיזם "היסטוריה גדולה בקטנה", שתיאר אותה בצורה עשירה, מפורטת ומאירת עיניים. בר כתב בבוקר לפני יום הקרב האחרון בתרמופילי עודד המלך הספרטני ליאונידס את אנשיו והציע להם ליהנות מארוחת הבוקר שלהם, "כי הערב נסעד בגיהינום" (עמוד 182). הוא צדק בהערכה שלו, אבל כאמור, הוא ולוחמיו קנו זמן יקר לשאר יוון.

שנה מאוחר התנהל הקרב המכריע שבו לחמה ברית של פולייס יווניות בהנהגת ספרטה ואתונה כנגד האימפריה הפרסית במישורי פלטיה. בשיאו של הקרב נהרג מפקד הפרסים, מרדוניוס. המפקד הספרטני פאוסניאס, כתב בר, "זיהה את ההתפתחות הדרמטית הזאת וקרא לעזרת האלים. לאט ובשקט, לצלילי האאולוס, התקדמו הספרטנים אל עבר ההמון הפרסי" (עמוד 218) והכריעו את הקרב.

"שערי האש" היה לרב־מכר וזכה לפופולריות גדולה בחיל הנחתים ובצבא היבשה האמריקניים. גנרל ג'יימס מאטיס, שפיקד על גדוד, חטיבה ודיוויזיה בנחתים, המליץ עליו לא אחת לקצינים צעירים. גם בצה"ל נהוג לחלק אותו ביחידות מובחרות ובחיל הרגלים.

בשנת 2004 כתב מי שהיה המג"ד שלי בצנחנים, סא"ל אמיר ברעם (לימים סגן הרמטכ"ל), סקירה על הספר לעיתון "במחנה". לתפיסתו, מדובר בספר מרתק "העוסק בתפקידו של המפקד בנוהל הקרב ובמהלכו: מקצוענות, מנהיגות, דוגמה אישית, משמעת מבצעית, אחוות לוחמים". ברעם כתב כי "סיפור הגבורה של הקרב בתרמופילי, הוא סיפור מופת על מנהיגות צבאית וטקטיקה. על כן, נכון למצוא לו מקום של כבוד בארון הספרים של כל מפקד שדה בצה"ל". ואכן הספר, שקדם לו מחקר יסודי, הוא רומן כתוב היטב של סיפור חזק שלא ניתן להניח מהיד, אשר כל מי שהיה פעם בלחימה יימצא אותו רלוונטי.

מלחמת הספרטנים בפרסים בקרב בלימה הירואי. נכתב מנקודת המבט של חברה ספרטנית לוחמת וסגפנית. די נוגע לכל מי שיש לו קרוב שמשרת בצבא. מצאתי קוי דמיון רבים בין הנפשות מספארטה שהמחבר יורד להלך רוחם בעידון ובעמקות לבין הישראלים (במיוחד המשרתים במילואים).מרתק, ומעורר מחשבה. מה שמענין הוא שגם בקרב חסר סיכוי לחלוטין מתברר שבראיה היסטורית הצד שלכאורה הפסיד ונפל למעשה ניצח. לא הרבה שנים לאחר קרב זה חוותה יון את תור הזהב שלה עם גדולי הפילוסופים ומובילי התרבות העולמית.

עליו עשו את הסרט "300".
התחלה טובה. הספר מתאר את הארועים ההסטוריים. יש מידע לא מועט על הארוע ועמי יוון.
הספר דחוס, כבד. צריך סבלנות ומוד לקריאת הספר (ובתקופה האחרונה, אין לי משניהם).
לכן עזבתיו.

In 480 B.C., an invading Persian army, two-million strong, came to the mountain pass of Thermopylae in eastern Greece. Led by King Xerxes, they were met by the finest three hundred Spartan warriors where the rocky confines were so narrow that the Persian multitudes and their cavalry would be at least partially neutralized. Here, the Greek loyalists hoped, the elite force could hold off, at least for a short while, the invading millions.

The well-known story of the 300 Spartans lies in the base of this book, but it is much more than that.
It is told from the PoV of a PoW, a young man called Xeones, who served under a Spartan officer and fought in the battle of the Hot Gates, against millions of assembled nations of the Persian Empire under Xerxes.
As the only living survivor, he tells his story to a Persian scribe, who writes it down for the king, not only the battle itself, but his whole life, his desire to serve Sparta, the lessons he learned and the people he met, all who has made such a lasting impression on him, who became his friends and brothers-in-arms.

If this isn't the ultimate book about the famous 300, it should be.
Written sometimes with almost military precision, it's a literary masterpiece, for all genders and ages.
The plot, sometimes vast, sometimes intimate, always flowing, jumping back in time when necessary, to complete the picture of Sparta and its people.
Though at times the military scenes can read too modern, unsurprising as the author himself a former soldier, I can only quote one of my favourite TV characters Geoffrey Tennant as a justification :"War is war, soldiers are soldiers, ambition is ambition".

Even more than the plot, I loved the characters, each an individual, with stories of their own. And isn't it funny that the best male characters I ever read about were written by women and the best female ones were written by men?

ספר אחד הטובים!
מהו פחד,מהו אומץ וגבורה,מהי אהבה ומה ההפך מפחד?
גם הלוחמים הגדולים של ספרטה דנים בשאלות האלה...