"פעם הייתי בז'נבה, בכינוס של החברה לפיסיקה. הסתובבתי בעיר ועברתי במקרה על יד בניין האו"ם. חשבתי לעצמי, "יופי! למה שלא אכנס לראות איך זה בפנים?" לא הייתי לבוש בהתאם - לבשתי מכנסיים מלוכלכים ומעיל ישן - אבל התברר שיש סיורים שאפשר להצטרף אליהם, ומישהו מראה לך את המקום.
הסיור היה מעניין מאוד, אבל הקטע הכי מרשים היה האודיטוריום הגדול שהיה שם. אתם יודעים איך הטיפוסים הבינלאומיים הגדולים האלה מגזימים בכל מה שהם עושים, אז מה שהיה צריך לתפקד בתור בימה היה בנוי בכמה שכבות: צריך לעלות בשורה שלמה של מדרגות אל הדבר הגדול, הענקי, המפלצתי הזה מעץ שעומדים מאחוריו, ומאחורנית יש מסך ענקי. מקדימה ישנם הכיסאות. השטיחים מפוארים, והדלתות הגדולות עם ידיות הפליז מאחור הן יפהפיות. משני הצדדים של האודיטוריום הגדול יש תאים עם חלונות ובתוכם עובדים מתורגמנים בכל מיני שפות. זה מקום פנטסטי, וכל הזמן חשבתי לעצמי, "בחיי! איזה דבר זה צריך להיות, לנאום במקום כזה!"

(בקטע הזה, אני לא יודע למה, עולה לי בראש סגנון הדיבור של ניקולא הקטן. זה מקום פנטסטי. מדליק!)

מיד אחר כך הלכנו במסדרון שמחוץ לאודיטוריום, והמדריך הצביע דרך החלון ואמר, "אתם רואים את הבניינים האלה שבונים שם? ישתמשו בהם בפעם הראשונה בוועידת האטום למען השלום, בעוד שישה שבועות בערך."
פתאום נזכרתי שמארי גל מן ואני אמורים להרצות בוועידה הזאת, על מצב הפיסיקה של האנרגיות הגבוהות. ההרצאה שלי נקבעה למושב המליאה, אז שאלתי את המדריך, "אדוני, איפה יתקיימו ההרצאות של מושב המליאה של הכינוס הזה?"
"בחדר ההוא שהרגע יצאנו ממנו."

(נו טוב, רק באו"ם קוראים לאודיטוריום פנטסטי כזה "החדר ההוא".)

"אה!" אמרתי בשמחה. "אז אני הולך לנאום בחדר הזה!"

(לכל מי שלא הבין עד עכשיו, אז אכן, לא אני מספר לכם את כל זה אלא ריצ'רד פיינמן.)

המדריך הסתכל מלמעלה למטה על המכנסיים המלוכלכים והחולצה המקומטת שלי. הבנתי כמה מטומטמים הדברים שלי נשמעו לו, אבל מבחינתי זאת היתה הפתעה אמיתית ושמחה.
המשכנו הלאה עוד קצת, והמדריך אמר, "זהו אולם המנוחה של הצירים, וכאן הם מנהלים בדרך כלל דיונים לא רשמיים." היו כמה חלונות מרובעים קטנים בדלתות של האולם הזה שאפשר להציץ דרכם, אז הצצנו דרכם. ישבו שם כמה אנשים ודיברו.
הסתכלתי דרך החלונות וראיתי את איגור טם, פיזיקאי מרוסיה שהכרתי. "היי!" אמרתי. "אני מכיר את הבחור הזה!" והתחלתי להיכנס בדלת.
המדריך צרח, "לא! לא! שלא תיכנס לשם!" בשלב הזה הוא כבר היה ב ט ו ח שיש לו עסק עם משוגע, אבל הוא לא יכול לרדוף אחרי, כי גם לו היה אסור לעבור בדלת ההיא...

(לנהלים מוקפדים יתר על המידה יש איזו נטייה לגולים עצמיים. שלוש הנקודות במקור.)

איגור חייך כשהוא זיהה אותי, ואנחנו דיברנו קצת. המדריך המשיך בסיור בלעדי, בהקלה רבה, ונאלצתי לרוץ כדי להשיג אותו."


עד כאן ריצ'רד פיינמן, עמודים 62 63. מכאן והלאה תורי.
הספר הזה הוא ספר מצחיק ונהדר, כי ריצ'רד פיינמן מתייחס לעצמו, לנהלים ולמוסכמות בקלות ראש מענגת, ובסדר הזה.
כבר ציינתי שהוא מזכיר לי את ניקולא הקטן, ויש עוד מישהו שהוא מזכיר לי, חתן פרס נובל אף הוא ויהודי אף הוא (וגם מארי גל מן. איך טרם הומצאו "התיאוריות המדעיות של זקני ציון"?). אני מדבר על נילס בוהר.
בספר מדע נהדר לנוער גיליתי פעם סיפור. נילס בוהר, אשתו ומדען עמית דני טיילו יום אחד ברחוב עירוני בשעת לילה. כשעברו ליד בניין הבנק טיפס הדני, מטפס הרים חובב, על קיר הבניין. נילס בוהר, פרופסור מן המניין, אדם מכובד, מבוגר ומיושב בדעתו, הזדרז לחקות אותו. לא, חברים, שורת המחץ טרם הגיעה. הנה היא: שני שוטרים סיירו ברחוב ומיהרו לכיוון האיש המטפס על קיר הבנק. כשזיהו אותו מלמל אחד מהם, "אה, זה רק פרופסור בוהר," ושניהם המשיכו הלאה בנחת.
לצערי אני לא חושב שכאן בישראל יש לנו הרבה פרופסורים שצפוי לראות אותם עושים דבר תמהוני כמו טיפוס על קיר. סביר להניח שפרופסור רגיל היה נשאל מיד בדאגה, "פרופסור, קרה משהו?"

וכשאני חושב על זה, אולי המשפט הזה היה צריך להופיע על כריכת הספר. כי אכן ריצ'רד פיינמן נקלע לא אחת למצבים שמצדיקים שאלה כזאת, ואף על פי שהוא מקרה אבוד נראה שיש מי שהמשיך לשאול אותה. ואכן, הוא בעל יכולת נדירה לספר סיפורים על המאורעות שקרו, באופן כזה שאני מתחיל להצטער על שאותי לא מזמינים להרצות בבניין האו"ם יחד עם מארי גל מן.

נ.ב. כמה שניות אורכת הדקה שלכם? שלי חמישים ושתיים. ראו פרק "זה פשוט כמו אחת שתיים שלוש".

נ.ב. 2. כמה שמות פרקים לשבר את האוזן. שין שמאלית כמובן. "מי זה הרמן, לעזאזל?" "פיינמן הוא חזיר שוביניסטי!" "הרגע לחצתי לו את היד, היית מאמין?" "אויב בשעה שש!"

נ.ב. 3. המכתב המקסים של הנרי בתה (עמוד 99) מכיל שיטה בדוקה להעסקת ילדים אינטלגנטים. ציטוט מדיאלוג בין פיינמן להנרי:

- ידעת שיש פי שניים יותר מספרים מהמספרים שיש?
- לא נכון!
- כן נכון; אני אוכיח לך. תן מספר.
- מיליון.
- שני מיליון.
- עשרים ושבע.
- חמישים וארבע.

נתתי עוד כעשרה מספרים, ובכל פעם החזיר לי דיק במספר גדול כפליים. האור נגה עליי.

- אני מבין. אז יש פי שלושה יותר מספרים מהמספרים שיש. (הנרי בתה היה אז בן שמונה או תשע!)
- תוכיח, אמר הדוד דיק. הוא נתן לי מספר. אני נתתי לו מספר גדול פי שלושה. הוא ניסה עוד אחד, ואני חזרתי ועשיתי זאת שוב, ושוב.
הוא נתן לי מספר מסובך מאוד, שלא יכולתי להכפיל בעל פה.
- פי שלוש מזה, אמרתי.
- אז מה, יש בכלל מספר הכי גדול?
- לא, עניתי. כי לכל מספר, יש מספר גדול פי שניים, ויש מספר גדול פי שלוש. יש אפילו מספר גדול פי מיליון.
- נכון. והרעיון הזה של הגדלה בלי סוף, של אין-בכלל-מספר-הכי-גדול, נקרא אינסוף.

הנה לכם האינסוף על רגל אחת, לילד בן שמונה תשע.
והנרי בתה מסיים: "לא ראיתי את דיק פעמים רבות אחרי שעזב את קורנל. אבל הוא הותיר בי זכרונות חמימים, את האינסוף, ודרכים חדשות להכיר את העולם. אהבתי אותו מקרב לב.
ברגשי כבוד,
הנרי בתה."

אז אני לא ראיתי את דיק - אם יותר לי לקרוא לו ככה - מעולם - ובכל זאת אני מחבב אותו מקרב לב. אי אפשר שלא.

ובאנגלית: What Do You Care What Other People Think ?
ובארץ יצא בהוצאת מחברות לספרות ב- 1996.

לפני שאביא את תקציר הכריכה האחורית, ולפני שאספר כמה נהניתי מהספר, אזכיר לכם את מה שבטח אתם כבר יודעים עלי – שנהניתי מאד מספרו הראשון "אתה בטח מתלוצץ מיסטר פיינמן" וגם מספרו השני "החדווה שבגילוי דברים", שעליו גם כתבתי המלצה מפורטת.

אז קודם כל, לשם קיצור, התקציר כפי ש(כנראה, כי אני לא בטוח)מופיע על הכריכה האחורית (ואפילו כאן בסימניה אין משום מה):

"לפני שנולדתי, אבי אמר לאמי, `אם זה יהיה בן, הוא יהיה מדען.`" והמדען ריצ`רד פיינמן היה לאחד מגדולי הפיזיקאים של המאה העשרים. חתן פרס נובל. אולם כפי שכבר גילו מי שקראו את אתה בטח מתלוצץ, מיסטר פיינמן, הוא לא היה אקדמאי של היכל-שן, אלא אדם לבבי, בעל רעב שאינו יודע שובע להרפתקאות מכל מין וסוג, וכן בעל יכולת נדירה לספר סיפורים על המאורעות שקרו לו בחייו.

פיינמן נפטר ב-15 בפברואר 1988, אחרי מאבק ממושך במחלת הסרטן. בשנות חייו האחרונות הכין ביחד עם חברו רלף לייטון את כתב-היד הזה, מורשתו האחרונה בכתובים. זהו ספר חכם ומהורהר, אפילו רציני פה ושם. מסופר בו על שני האנשים שהשפיעו יותר מכל על פיינמן בשנותיו המוקדמות – אביו, שלימד אותו לחשוב, ואשתו הראשונה ארלין, שלימדה אותו לאהוב, גם כאשר שכבה על ערש דווי בבית-חולים באלבוקרקי, בזמן שפיינמן עבד בקרבת מקום, בפרויקט הפצצה האטומית בלוס אלמוס. ויש גם רגעים קלילים יותר – חלקם מתוארים במכתבים ששלח פיינמן מז`נבה, מטרינידד, מיוון ומיפן. על ההשפעות שהיו לאותו "טיפוס מוזר" על המקומיים.

מחציתו השנייה של הספר, התופסת למעלה ממחצית אורכו, היא סיפורו של פיינמן על מה שהתרחש מאחורי הקלעים של החקירה שהתנהלה בעקבות התפוצצותה של מעבורת החלל צ`לנג`ר בינואר 1986. בעמודים אלה אנו מגלים כיצד פעלה באמת ועד החקירה של רוג`רס. אנו לומדים להכיר מקרוב, מבעד לעיניו של מדען דגול, את הבלבולת וחוסר שיקול-הדעת ששיבשו את פעילותה של נאס"א בשנים האחרונות. ואני חיים שוב את הרגע שבו נתגלתה הסיבה לאסון צ`לנג`ר לעיני העולם בניסוי פשוט ואלגנטי, כאשר הטיל פיינמן טבעת גומי לכוס מים קרים, והראה כיצד איבדה זו את גמישותה.

רק לעתים רחוקות מאוד מופיע בינינו מדען/הרפתקן דוגמת ריצ`רד פיינמן; ונדירות עוד יותר הן ההזדמנויות לשמוע מכלי ראשון על הנפלאות שמילאו את חייו.

רלף לייטון, חברו של פיינמן ובן-זוגו לתיפוף, מתגורר בפסדינה שבקליפורניה.

ועכשיו להקדמה שלי:

אז לפני תיאור נוסף של העלילה אספר לכם על תגלית אישית קטנה: כשהייתי בביה"ס הריאלי, היו לנו בכיתה החכמים שבכיתה והחכמים פחות. אח"כ, בקורס טייס שוב נטינו לדרג ולהעריך וכך שוב זיהינו את החכמים יותר, וגם את אלו שפחות. אח"כ, בטכניון שוב נטינו לעשות מין מדרג דומה, ואפילו מדרג הערכה כזה היה בין הפרופסורים. נראה שבכל מקום, ללא קשר לפלח האוכלוסייה, נוטים האנשים לבצע מין מדרג שכזה. זה לא יפה, ואולי לא ראוי, אבל כנראה שיש משהו בסיסי הטבוע בטבע האדם לשיפוטיות שכזו.
ובכן, אם היו עושים מדרג שכזה בין זוכי פרסי הנובל לאורך השנים, יש לי הרגשה שפיינמן היה יוצא בין המבריקים שבגאונים. ויש קסם רב לקרוא את כתביו.

ולהשלמה בנוגע לתוכן:

כבר בשני הספרים הקודמים ישנם סיפורים שמופיעים כאן שוב. זה עשוי להרגיש מיותר, אבל הסיפורים שחזרו כאן כאלה מקסימים שלא היה איכפת לי לקרוא אותם שוב.

בספרים הקודמים עלתה אצלי תחושה לא נוחה לגבי אשתו הראשונה שנפטרה בגיל צעיר. מתיאוריו המצומצמים את הפרשה, והתנהגותו לגביה לא קיבלתי רושם חיובי למדי, בכל הנוגע לרגישותו לעניין. כנראה שגם הוא חש קצת לא בנוח מהתיאורים ההם, אז בספר הזה (שכפי שהבנתי בעצם יצא לאחר מותו) מוקדש פרק ארוך ומקסים לתהליך היכרותם, חיזוריו אחריה, בניית הקשר ביניהם וסיפור מחלתה העצוב. בהחלט חוויית קריאה מתקנת, שהרי כ"כ הרבה הערכה הייתה לי אליו, שחבל היה לי על אותה נקודה לא נוחה.

וחוויית הקריאה:

די ברור שאני נהנה מהספרים שלו. בשפה קולחת, באנגלית קלילה וזורמת, הוא משתף את הקורא בדרכי החשיבה המיוחדות שלו, שמשום מה נראות פשוטות ומובנות כ"כ אחרי שמוחו המבריק מבהיר אותן. אני מרגיש בקריאת ספריו שגם כלי מחשבתי האישיים זוכים לליטוש והארה נוספים. וזה שלפעמים הוא עוסק בנושאים הנדסיים, בהם אני מבין יותר זה רק בונוס. השבוע יצא לי גם להשתמש באחד מסיפוריו, במפעל בו אני עובד, לצורך הדגמה של רעיון מסוים.

בספר יש מקבץ תמונות משלבי חייו השונים, וכן כמה רישומים משלו, שהיה נוהג לרשום מידי פעם כחלק משלל תחביביו השונים.

ולסיכום

ספר מענג למי שנהנה מהקודמים שלו. אבל אם עדיין לא הכרתם את האיש הצבעוני והמיוחד הזה, ממליץ בכ"ז להתחיל עם "אתה בטח מתלוצץ" משובב הנפש.