"הו הלך, לך הגד ללקדיימונים
כי כאן אנו שוכבים, נאמנים לחוקיהם" (הכתובת שנחקקה על אבן במעבר תרמופילי, עמוד 7).
במלחמה קראתי שוב את הרומן ההיסטורי המצוין "שערי האש" שכתב סטיבן פרספילד (הוצאת ספרית מעריב – הד ארצי, 2003) על לחימת 300 הלוחמים הספרטנים בתרמופילי כנגד הצבא הפרסי העצום בשנת 480 לפנה"ס. עמידת הגבורה של צבא ספרטה (המכונה גם לקדיימון) בתנאי נחיתות בלתי אפשריים סופרה פעמים רבות, בין היתר בספרי היסטוריה, רומנים וסרטי קולנוע.
פרספילד, סופר יהודי אמריקני ששירת בשעתו בחיל הנחתים, כתב ספר שעסק, לכאורה, בקרב שהתרחש לפני 2,500 שנים. אך למעשה, אך סיפור כזה תמיד יעסוק בפחד, אומץ, רעות לוחמים, מנהיגות קרבית, ספקות, אי־ודאות, אי־הבנה ומידע מוטעה. בנוסף, כל סיפור על קרב ידון בטקטיקה, תחבולה, אלימות, אכזריות ורחמים. הקריאה בו במלחמת "חרבות ברזל", בלב רצועת עזה, המחישה עד כמה הוא נותר רלוונטי, משום שכל אלו נותרו חלק בלתי־נפרד מהלחימה.
סיפור הקרב מתואר מפי גיבור הספר, יווני בשם קסאונס, נושא כליו של דיינקס, מפקד מחלקה מהולל בצבא ספרטה. הצבא הפרסי של המלך כסרכסס מנה לפי המסופר כמאה אלף חיילים, ועדיין בחום של אוגוסט, הצליח הצבא היווני לעכב את כוחותיו ולקנות במחיר חייהם זמן יקר לערי המדינה היווניות.
קסאונס, שהיה הניצול היחיד מהקרב נפל בשבי הפרסים ולבקשת מלך פרס, שרצה להבין כיצד הצליחו מעטים כל כך לגרום לאויב אבידות כה רבות, גלל בפני הפיקוד הפרסי הבכיר את סיפורו. דרך עיניו של קסאונס הקורא נחשף לדרך החיים הספרטנית, האימונים האינסופיים של לוחמיהם, חישול הנפש והחינוך הנוקשה אך גם הרגיש והאוהב. כיצד התגברו על הפחד וכיצד גיבשו תחושת שייכות לעיר המדינה (פוליס) ספרטה שבשמה חיו ומתו.
הצבא הפרסי האדיר, שכלל בתוכו את משמר "בני האלמוות" (שכונה כך, משום שכאשר נהרג אחד מחייליו, מיד מונה לו מחליף), הגיע למעבר תרמופילי (פירוש השם הוא השערים החמים או שערי האש) כחלק ממסעו לכיבוש יוון כולה. כוח מיוחד בן 300 לוחמים נשלח מספרטה לפגוש באויב בעומק השטח, מאות קילומטרים מעיר המדינה, במטרה לעכב את הצבא הפרסי העצום במעבר הצר.
לקורא הישראלי עשוי המספר 300 להזכיר את "300 המלקקים" שבספר "שופטים". שם תואר כיצד בחר השופט גדעון בן יואש, במעין "גיבוש", 300 מטובי אנשיו לכדי גדוד מובחר שאותו הוביל בפשיטה על מחנה מדיין.
המחבר הכניס בספר דיאלוג בין המלך הספרטני, ליאונידס, לבין אשתו של אחד הלוחמים. ליאונידס סיפר לה כי בחר את 300 אנשיו , "בגלל אומץ הלב שלכן, נשותיהם" (עמוד 372). יש בכך אמת גדולה, שכן התמיכה שמקבלים הלוחמים והלוחמות מהבית, מבני ובנות הזוג היא מכפיל כוח שאין כמותו.
במהלך מסע הצבא הספרטני לתרמופילי, פגשו גיבורי הספר באדם שסיפר להם כי צפה בחיל המשלוח הפרסי והוא כה עצום ורב עד כי במטח של קשתיו הם מסתירים את השמש. גם זו לטובה, אמר דיינקס בשלווה, "כי נלחם בצל" (עמוד 226).
המלך הספרטני, ליאונידס, הסביר למפקדי המשנה שלו: "אתם המפקדים, אנשיכם נושאים את עיניהם אליכם כדי לפעול על־פי הדוגמה שתיתנו להם" (עמוד 229). גם כאן יש דמיון לסיפורו של השופט גדעון שאמר לאנשיו בפשטות: "מִמֶּנִּי תִרְאוּ וְכֵן תַּעֲשׂוּ" (שופטים, ז', יז).
בספר תיאר המחבר, באמצעות פועלו של דיינקס, מפקד המחלקה, את תפקידו של המפקד בדרג הטקטי. זהו תיאור שנשאר נכון מאז ועד עתה, וכנראה יישאר נכון כל עוד יילחמו בני אדם בשדות הקרב: "במשך כל שלבי הקרב – לפני, במשך ואחרי – למנוע מאלה שתחת פיקודו את אובדן השליטה על מוחם; להפיח בהם אומץ לב כאשר הוא מתחיל להידלדל ולבלום את זעמם כאשר הוא מאיים להשתלט על פעולותיהם" (עמוד 117). ועוד לימד דיינקס את אנשיו כי היפוכו של הפחד "הוא האהבה" (עמוד 335). האהבה לאהוביך שבבית כמו גם לאחיך לנשק, שמאפשרת להתגבר על הפחד ולהמשיך קדימה.
בכדי לשפר את מצבם, בנו היוונים, שהקדימו את הפרסים והגיעו לפניהם למעבר, הקימו בו קיר מאבנים, שהצר אותו לכדי פתח של 15 מטרים בלבד. כך, נמנע מהצבא הפרסי לפרוס את כוחותיו ולממש מלוא עוצמתו.
ליאונידס אמר לאנשיו כי "פרשיו וקשתיו של הצבא הפרסי הפכו להיות חסרי חשיבות בגלל תנאי הקרקע. זאת הסיבה שבחרנו את האתר הזה. אין באפשרות האויב להחדיר יותר מתריסר אנשים בו בזמן דרך המעברים הצרים האלה, ולרכז יותר מאלף איש לפני החומה. לנו יש ארבעת אלפים. אנו עולים עליהם ביחס של אחד לארבע". זוהי דוגמה להערכת המצב הנדרשת ממפקדי השדה, שהתוצר שלה מאפשר לכוח לייצר עדיפות מקומית.
בפועל, נמשכה הלחימה שלושה ימים. ביומיים הראשונים היו לחמו לצד הספרטנים בעלי בריתם מערי מדינה נוספות. כ־6,000 יוונים בסך הכל.
המלך הפרסי לא האמין שכוח כה קטן יעז לעמוד בפני צבאו העצום. שליחו אמר לליאונידס, כי כסרכסס אינו חפץ להורגם ומציע להם להיכנע ולמסור לו את כלי נשקם. המלך הספרטני השיב בשתי מילים ביוונית עתיקה, "מוֹלוֹן לאבֶּה" (עמוד 7). בתרגום חופשי – "שיבוא לקחת אותם בעצמו" (עמוד 353). גל אחר גל, שלח המלך הפרסי את חייליו אל תוך הקרב. אך ההופליטים הספרטנים ובעלי בריתם הדפו אותם לאחור.
"הספרטנים היכו בחניתותיהם שוב ושוב ותקעו אותן בפניהם ובגרונותיהם של חיילי האויב" (עמוד 259). קסאונס תיאר למלך הפרסי כיצד הקרב "הפך לטבח, חד וחלק; חיילי מדי הפקירו את גופם כאילו בשרם עצמו היה כלי הנשק שלהם. בתוך דקות כבר היו הספרטנים, וללא ספק גם המקנים והפיליאסים הגם שלא יכולתי לראותם, סחוטים לחלוטים. פשוט מרוב הרג. רק מנעיצות החנית, מההדיפה במגן, משצף הדם הגועש בעורקיהם, ומלבם הפועם בחוזקה בחזה. פני הקרקע היו גבוהים עתה לא מגופות חיילי האויב פזורות פה ושם אלא מערימות ערימות של גוויות. תלים ממש. הרים" (עמוד 259).
כעבור יומיים התגלה לפרסים נתיב אוגף שאיפשר להם להקיף את המעבר ולהופיע מול היוונים בעורפם. משנודע הדבר לליאונידס הוא שיחרר את הלוחמים שאינם ספרטנים, וניצב בראש 300 לוחמיו לקרב האחרון. אמנם הוא ולוחמיו לא שרדו את הקרב, אך בלחימתם ובגבורתם הם גם עיכבו את הפרסים וגם הפכו לסיפור שנישא בפי כל ביוון וסייע לאחד את ערי המדינה המפולגות כנגד האיום.
אגב, למתעניינים בספרטה ומלחמותיה יצא לאור, לפני כשלוש שנים, הספר המצוין "שווים" (הוצאת זרש, 2021) מאת ניל בר (גילוי נאות, חבר), ממייסדי המיזם "היסטוריה גדולה בקטנה", שתיאר אותה בצורה עשירה, מפורטת ומאירת עיניים. בר כתב בבוקר לפני יום הקרב האחרון בתרמופילי עודד המלך הספרטני ליאונידס את אנשיו והציע להם ליהנות מארוחת הבוקר שלהם, "כי הערב נסעד בגיהינום" (עמוד 182). הוא צדק בהערכה שלו, אבל כאמור, הוא ולוחמיו קנו זמן יקר לשאר יוון.
שנה מאוחר התנהל הקרב המכריע שבו לחמה ברית של פולייס יווניות בהנהגת ספרטה ואתונה כנגד האימפריה הפרסית במישורי פלטיה. בשיאו של הקרב נהרג מפקד הפרסים, מרדוניוס. המפקד הספרטני פאוסניאס, כתב בר, "זיהה את ההתפתחות הדרמטית הזאת וקרא לעזרת האלים. לאט ובשקט, לצלילי האאולוס, התקדמו הספרטנים אל עבר ההמון הפרסי" (עמוד 218) והכריעו את הקרב.
"שערי האש" היה לרב־מכר וזכה לפופולריות גדולה בחיל הנחתים ובצבא היבשה האמריקניים. גנרל ג'יימס מאטיס, שפיקד על גדוד, חטיבה ודיוויזיה בנחתים, המליץ עליו לא אחת לקצינים צעירים. גם בצה"ל נהוג לחלק אותו ביחידות מובחרות ובחיל הרגלים.
בשנת 2004 כתב מי שהיה המג"ד שלי בצנחנים, סא"ל אמיר ברעם (לימים סגן הרמטכ"ל), סקירה על הספר לעיתון "במחנה". לתפיסתו, מדובר בספר מרתק "העוסק בתפקידו של המפקד בנוהל הקרב ובמהלכו: מקצוענות, מנהיגות, דוגמה אישית, משמעת מבצעית, אחוות לוחמים". ברעם כתב כי "סיפור הגבורה של הקרב בתרמופילי, הוא סיפור מופת על מנהיגות צבאית וטקטיקה. על כן, נכון למצוא לו מקום של כבוד בארון הספרים של כל מפקד שדה בצה"ל". ואכן הספר, שקדם לו מחקר יסודי, הוא רומן כתוב היטב של סיפור חזק שלא ניתן להניח מהיד, אשר כל מי שהיה פעם בלחימה יימצא אותו רלוונטי.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
