רוח לילית מקפיאה מנשבת מחוץ לחלון, אפשר ממש לשמוע את הקור, כאילו האוויר עצמו נאנק
תחת הצלפותיה הקרות עד כדי אכזריות של הרוח. השמיים צלולים, מאות אלפי כוכבים מנקבים
אותם בנקודות קטנטנות, כאילו מנסים להאיר את הלילה, אבל הלילה נשאר אפל.
הייתי ילד קטנטן, פיקח ושובב, בן ארבע, אולי חמש. זה ללא ספק אחד הזכרונות המוקדמים שלי,
אבל יחד עם זאת, אחד מהזכרונות הבהירים והחדים שהיו לי מעולם. אני זוכר כל תזוזה, כל
מחשבה שחלפה בראשי, כל משב אוויר, כל צליל וכל תו פנים, כל דבר שעבר במוחי או שנגע
בחושיי, נחרט שם עד היום וככל הנראה, עד יום מותי. באותו הלילה ראיתי את זה לראשונה בחיי
וכנראה גם לאחרונה, באותו הלילה ראיתי את מה שהמונים דיברו עליו, חלמו עליו, בדו אותו או ניסו
להוכיח אותו, באותו הלילה ראיתי נבואה.
אבא שלי תמיד היה אומר, "אין לך נבואה שאין בה מעט מן הדמיון ואין לך דמיון שאין בו מעט מן
הנבואה" ובכל זאת, גם אם היה בזה מעט מן הדמיון, זה לא היה כמו שום דבר אחר שדמיינתי
מעולם.
הוצאתי את ראשי מהשמיכה העבה, מתלבט אם לקום או לא. השמיכה הייתה כל כך נעימה והאוויר
בחוץ כל כך קר ונושך, אבל הגוף אמר את שלו. הייתי חייב להתפנות. בהתחלה סירבתי, החלטתי
לחכות עד הבוקר, הסתובבתי לצד השני וניסיתי לחזור ולישון, אבל הגוף התעקש, כאילו לא מבין
כמה קר בחוץ והסיר את השינה מעליי בכוח. הבטתי סביבי בחדר הקטן. בצד השני של החדר דבורה
אחותי התאומה ישנה על מצע של קש והחזה שלה עולה ויורד בכזאת מנוחה מעוררת קנאה. למה
רק אני חייב לקום? למה? "טוב" אמרתי לעצמי, במין טון של קבלת גזר הדין, "אני אקום מהר ותוך
דקה אהיה שוב במיטה" זחלתי אל מחוץ לשמיכה בקללה חרישית, יצאתי אל החדר הגדול של הוריי
ומשם אל הרחוב. רוח פראית קידמה את פניי, כאילו חיכתה רק לי ואני מחזק את שריריי, כמו אוחז
את עצמי שלא אעוף. "להתפנות מהר ולחזור!" אמרתי לעצמי, "רק רגע אחד וזהו!" פסעתי אל
השטח הפנוי שמאחורי הבית ואז שמעתי קולות עולים מקצה הרחוב.
סקרנותי התעוררה באחת, כמו מכה את חלל מוחי בהפתעה. תוך רגע כבר לא שמתי לב לקור
ושכחתי בכלל למה יצאתי החוצה. "מי זה?" עלתה בי השאלה במין עוצמה שכזאת שמבוגר לא יבין
לעולם. "מי מסתובב לו ככה באמצע הלילה?" נצמדתי לחומת הבית והסתכלתי אל מורד הרחוב.
לפיד עמום היה דלוק וקולות צעדים התקרבו ועלו לכיווני. לחצתי את עצמי על החומה, עוצר את
נשימתי ופוקח עיניים גדולות.
חמישה אנשים חלפו על פניי, לא שמים לב לקיומי ובכלל, לא היה נראה שהם הסתכלו יותר מדי
לצדדים. שניים מהם עטו שריון וחרב כבדה ושלושה היו לבושים בגלימות ארוכות. כשהם עברו
נשמתי לרווחה וחשבתי לחזור לישון אבל שאלות רבות כל כך התפוצצו במוחי ופשוט דרשו ממני
תשובה. "מי הם? לאן הם הולכים? למה?" בסופו של דבר, מצאתי את עצמי הולך בעקבותיהם, מניח
את רגלי בזהירות על אדמת ירושלים ומנסה לעורר כמה שפחות רעש.
האנשים פנו שמאלה, לסמטה קטנה, עברו כמה בתים ואז נעצרו מול דלת קטנה וישנה. זיהיתי מיד
את הדלת הזאת, זהו ביתה של חולדה. אותה אישה זקנה שהיינו צוחקים עליה ונרתעים ממנה
כאחת. אותה האישה שעיניה אדומות, אבל לא אדומות מזעם או מבכי, אלא אדומות כמו חלון של
אש... מה מבקשים ממנה האנשים האלו בשעת לילה שכזאת?! דפיקות חזקות קטעו את מחשבתי.
"חולדה!" קרא האדם האמצעי הלבוש בגלימה. "חולדה הנביאה! פתחי את הדלת! אנו באים בשם
המלך יאשיהו!"
אני מתקרב בשקט, מפחד לפספס משהו חשוב. עוד דפיקות חזקות. "הנני!" נשמע קולה של הזקנה
מבפנים. "הנני, אני פותחת". הדלת נפתחה בחריקה ודמותה של חולדה נראתה בפתח באור הלפיד.
חולדה הייתה אישה זקנה ונמוכה, אך הילוכה זקוף והיא שלחה בהם מבט קשה כשל בחור בן
שלושים. "בואו שלוחי המלך, היכנסו, הן קר הלילה. מה מביא אתכם בבהילות שכזאת אל ביתי
הדל?"
השליחים נכנסו אחריה וסגרו את הדלת, מותירים את הלילה שחור ושקט.
הסתכלתי סביב בתסכול. מילא לראות את האנשים ולא לדעת מי הם, או לאן הם הולכים, זה דבר
אחד, אבל לדעת שהם שליחי המלך, לדעת שהם הולכים אל חולדה ושהם קראו לה נביאה ועם כל
זאת, לא לדעת למה! זה כבר משהו שלא יכולתי לשאת. הרגשתי את סקרנותי פועמת בעורקיי
בפראות. הייתי חייב למצוא פתרון. התקרבתי לדלת, מצמיד אליה את אזני בזהירות, לא. הצלחתי
לשמוע רשרושים וקולות של שיחה, אבל לא הצלחתי להבין את הנאמר. התרחקתי כמה צעדים
בתיסכול ואז ראיתי את החלון הקטן. זחלתי אליו בזהירות ואימצתי את אזניי, מנסה לקלוט כל מילה
חלושה שנאמרת.
"ובשביל זה באתם באמצע הלילה?" שמעתי את קולה הגבוה והיציב של חולדה. שקט. כנראה
הנהונים. "אם כן, כה אמר א-לוהי ישראל! חזרו ואמרו לאיש אשר שלח אתכם אליי"
עוד פעם שקט עמוק ושוב קולה של חולדה. "כה אמר א-לוהי ישראל הנני מביא רעה אל המקום הזה
ואל יושביו, ככל דברי ספר התורה אשר קרא יאשיהו מלך יהודה. יען כי עזבו אותי בני יהודה, ויעבדו
וישימו קטורת לא-לוהים אחרים בשביל להכעיס אותי, לכן כעסי יוצת במקום הזה כאש ולא יכבה!"
שוב שקט. אני יכול לדמיין את מבטיהם המופתעים והחרדים של עבדי המלך. אני מסתובב ומביט אל
העיר, מילותיה של חולדה מהדהדות באזניי. "הנני מביא רעה אל המקום הזה... כעסי יוצת... לא
יכבה..." מתחתיי, בצד דרום, אני רואה את העיר התחתונה ישנה לבטח ובמזרח הר המוריה ועליו
בית המקדש מואר באור כוכבים עדין. "כעסי יוצת... רעה..." קולה של חולדה עוד מהדהד באוזניי
ושריקה צורמת ממלאת את האוויר. אני מרים את עיניי במהירות. כדור של אש נורה מהחשיכה, הוא
עולה אל השמיים בקשת רחבה, עובר מעל חומת מקדש שלמה, יורד למטה ופוגע בהיכל המפואר
של המקדש. קול פיצוץ מחריד את אזניי אחרי שבריר שניה, העיר רועדת מתחת לרגליי. אני אוחז
את קיר הבית בפחד ומביט אל הגבעה המזרחית, אל חומת ההיכל הפגועה. חור ענק נפער בה,
בדיוק מעל דלת ההיכל האדירה ואז לבנה גדולה נופלת מהתקרה. אחריה עוד לבנה ועוד שתיים
ובבת אחת, כל תקרת ההיכל קורסת בקול שאון נוראי ואש אכזרית יוצאת מבין הלבנים. אני מביט
מסביבי, ליבי עומד מלכת וצעקתי נבלעת בריאותיי. האש מתפשטת במהירות, אל העיר התחתונה
בדרום ואליי, אל העיר העליונה במערב. אני עומד נטוע על מקומי, לא מסוגל לזוז ומביט באימה
במתרחש. חום האש חורך את עורי ולהבות צהובות רעבות מלחכות את העיר. "לא!!!" אני מצליח
לצעוק לבסוף, "לא!!! ירושלים!!! לא!!!" אני מביט סביבי בטירוף. צעקות נואשות של נשים וילדים
מתערבלות ברעש חבטות של בתים קורסים ופצפוץ האש. גדודים של חיילים בלבוש זר יוצאים מבין
הלהבות בחרבות שלופות והורסים וחומסים והורגים... "ירושלים שלי! ירושלים!!!" אני מרגיש חבטה
עזה בגבי ואז חושך שחור כהה ואחריו שקט. כאילו נפלתי לבאר עמוקה. שקט. רק שקט...
"ילד" מישהו אוחז בכתפי ומנער אותה. "קום ילד!" אני פוקח את עיניי. חולדה הנביאה עומדת מעליי,
האנשים כבר אינם וחושך שליו מכסה את העיר. "א-אבל" אני אומר מבולבל, "קום ילד!" היא אומרת
שוב אך קולה רך יותר מבתחילה. אני מסתובב ונעמד באיטיות, מביט מפוחד בעיניה השקופות-
אדומות. היא נעמדה מולי שותקת, מביטה גם היא בעיניי, כמו מנסה לקרוא אותי. "א-א-אבל חולדה"
אני לוחש "ירושלים! ראיתי את ירושלים ו-ו..." "שקט ילד!" היא קטעה אותי. "אני יודעת..." היא
הנהנה בהבנה, אך עיניה נותרו קשות כשהיו. הבטתי אל תוכן כמהופנט. יכולתי להישבע באותו
הרגע שאני רואה בתוך עיניה את אותו כדור של אש הנורה מהלילה, שאני רואה בתוכן את אותה
האש השורפת ובאוזניי שומע את קולה הלוחש לי, "אני יודעת ילד... אני יודעת..."