היה לי ממש קשה לשבת ולכתוב על הספר הזה, אולי כי בעצמי לא ממש הבנתי את הסיפור. אולי אין סיפור, אלא תיעוד של תקופה. ככה זה הרגיש לי בכל אופן... אין ספק שהכתיבה מצוינת ועברה לי בצורה טובה התקופה של שנות ה-60 בארה"ב, במיוחד בניו יורק ואת זה אני מאוד אוהבת. אבל מה שקרה זה שאחרי שגמרתי להתלהב מהאופנה שמתועדת בספר ומהתקופתיות שאלתי את עצמי – "על מה הספר הזה?" ואין לי ממש תשובה...
מבחינת הפרטים היבשים (שאולי הם לא כל כך יבשים) – אלן נשוי למוד מזה 26 שנה ומנהל רומן עם אליזבת. מוד קנתה דיוקן של אותה אליזבת, שצייר בחור צעיר בשם וולטר טרייל, שגם לו היה קטע עם אליזבת בשלב מסוים, פולין היא אחותה הצעירה של מוד שתלויה בבחור בשם אוליבר שעוזר לה להמר על סוסים. פיבי היא הבת של אואן לואיסון והיא עובדת כשולייתו של וולטר טרייל (הצייר ממקודם). פיבי חולה באיזו מחלה קשה ובנוסף לזה נכנסת לדיכאון עמוק ובכלל, יש לה מערכת יחסים קצת מוזרה עם אביה. לואיס הוא אח של פיבי והוא נוטה להסתבך בכל מיני שערוריות, רובן עם אופן מיני מובהק. מוריס הוא עיתונאי מוערך וחבר של לואיס, הוא נפטר בגיל 30 מהתקף לב והוריש הרבה כסף לשותפתו לעסקים – פריסיליה, שהיא ביתם של אלן ומוד (אלו מתחילת הפיסקה הארוכה הזו). לואיס קורא מאמר על וולטר (שמוריס כתב) ומחליט להיעשות סופר. וזה ממשיך וממשיך... אם הגעתם עד לכאן – כל הכבוד הייתה לי לפעמים תחושה של מעין טלנובלה. כמו שלפעמים אני פותחת את הטלויזיה ויש "צעירים חסרי מנוח" וזה כבר פרק מספר 7000 ומשהו ועדיין אפשר להבין מה קורה כי לא הרבה השתנה מהפעם האחרונה שראיתי פרק, לפני שנה וחצי. הרבה תככים, מזימות, כולם מכירים את כולם ומכניסים את כולם למיטה בשלב כזה או אחר.
כאן המקום גם לציין שיש לא מעט תיאורים שאולי לא יהיו פשוטים לכולם. מתוארת מערכת יחסים סאדו מזוכיסטית די קיצונית בין שני גברים, שכוללת תיאורים לא פשוטים לקריאה. אפילו אני, שתופסת מעצמי די ליברלית מצאתי את עצמי מזדעזעת פה ושם. כמו כן, ישנן התייחסויות למין, אז מי שזו לא כוס התה שלו – הייתי מציעה להיזהר.
לסיכום – הכתיבה עצמה נפלאה, ללא ספק, והתיאורים התקופתיים מקסימים (אני אביא כמה תיאורי אופנה בציטוטים) אבל שאלת השאלות היא – האם זה מספיק? איש איש ושיקוליו.
הסבו את תשומת ליבי לעיניין שאפשר להבין מגב הספר, שאפילו הסופר עצמו אומר שיותר חשובות לו המילים עצמן– "מה שחשוב בכתיבה, כמו במוזיקה, הוא מה שקורה בין המילים (ובין התווים); התנועה היא מה שחשוב, ולאו דווקא הדברים הנאמרים", אני מודה שלא קראתי לעומק את גב העטיפה כי כל כך שמחתי כשקיבלתי את הספר (היו עליו הרבה סופרלטיבים) – אז אולי זו אשמתי. בכל אופן, אני לא יכולה להגיד שסבלתי כי אני מעריכה את הכתיבה והתקופתיות אבל עלילה של ממש, עם התפתחויות וטוויסטים – לא כאן.
דירוג הקואלית:
שלוש קואלות מתוך חמש - הכתיבה קיבלה קואלה שלמה משל עצמה
פינת העטיפה:
העטיפה מהממת. אפשר להרגיש את התקופה, לפי הלבוש של הגברים והנשים (כבר ציינתי שאופנה מעניינת אותי?), ההתקהלויות שמאוד מתאימות לספר – מעין "מועדונים סגורים" כאלה שבהם אנשים שותים, מעשנים ואז גם נפגשים במיטה... הציור הוא של ג'והן ה. הווארד. יפה מאוד. יש בו גם משהו קוביסטי.
ציטוטים:
"הבית עטור הגמלונים התנשא מעלינו כמו עוף דורס שפוחלץ במעופו".
אופנה: "נשים בחליפות מכנסיים מאריג שנטונג, גברים במקטורני קשמיר ומוקסינים עם אבזמי כסף, בילו רע או שניים בשיחה שתיאצר למזכרת עם וולטר..."
אופנה: "היה לה זיכרון חי של המסיבות שבהן לבשו גברים מקטורני ערב כפולי דש והנשים - אורגנדי ואורגנזה. היא לכה לשחות בקיץ ההוא בבגד ים אלסטי חדש עם חגורה לבנה, והתארסה עם אלן (כשבעקש את ידה לבשה מכנסיים מחויטים גבוהי-מותניים וכיסתה את שערה במטפחת)".
ציטוטים נוספים בבלוג:
www.koalablog.co.il
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
