יש לי בן קטן בן 6 חודשים. אחד הספרים שקיבלנו עבורו נקרא "יום בחוה" והוא הוצא לאור ע"י ההוצאה baby einstein שמתארת את עצמה כהוצאה שמעודדת סקרנות אצל ילדים ומפתחת אותם. בספר מתוארים חיים של חיות בחווה, יש שם תיאורים כמו למשל "עגלי פרות יונקים מאימהות פרות" ועל התרנגולות מתואר "רועשות ושמחות",כמובן שהכל מלווה באיורים של בעלי חיים שמחים בחיק משפחתם. כמעט כל מי שחי היום במדינה מפותחת יודע שב-99.9% מהחוות עגלים לא יונקים כלום מהאימהות שלהם - הם מופרדים מהן סביב ההמלטה, והתרנגולות רועשות אולי, אבל שמחות הרבה הרבה פחות. הדהים אותי שכבר מגיל התינוקות זה מתחיל, הספרים,תוכניות הטלוויזיה,ובהמשך גננות וגננים ועוד בהמשך מורות ומורים יוצרים מסך גדול ועבה ביננו לבין תעשיית המזון מהחי. יש לזה כמובן הרבה סיבות, אפילו המון, אבל ב-2023, הסיבות הללו הן בעיקר מסחריות והרבה פחות בריאותיות.
ג'ונתן ספרן פויר כמו רבים (וכמוני) חי חלק גדול מחייו כקרניבור ועם השנים החל להציץ מבעד למסך והפך לצמחוני. הספר "לאכול בעלי חיים" הוא תוצאה של שלוש שנות מחקר שלו על תעשיית המזון מהחי האמריקאית.
יש בספר פרקים על תעשיית העופות, הדגים, הבקר והחזירים. התעשייה מתוארת לפרטים, איך נראים חיי החיות, איך מובילים אותם, במה מאכילים אותן, באילו תרופות מטפלים בהן ובאילו תנאים הן מוחזקות. כמובן שמתוארים גם אופן הריגתן והמעבר שלהם מתרנגולת ל"עוף" ומפרה ל"כל מוצר שתבחרו".
פויר הצליח בשלוש השנים האלו לראיין הרבה חקלאים שמגדלים סוגים שונים של חיות, זאת למרות שהרבה יותר חקלאים מאלו שהוא ראיין לא הסכימו לו (ולאף אחד אחר) לתעד את החוות שלהם או לדבר.
בראיונות הללו שחלקם הגדול כולל חקלאים בעלי גישה יותר חומלת לבעלי החיים (ללא הצלחה גדולה - רוב המשקים הללו נסגרים בגלל העדר רווחיות) מתוארים מעבר לתיאורים היבשים גם הדילמות שעומדות בפני החקלאים, כיצד הם מיישבים אותם וכיצד הם רואים את השינוי שחל במרוצת השנים בענף החקלאות המדובר.
זה לא יהיה ספוילר גדול לגלות את מסקנתו של המחבר. היא צפויה ומתבקשת. לכך מתקשרת גם הבעיה של הספר. שלא כמו ביקורות אחרות שקראתי פה, הוא לא מיועד לקהל מסוים, להפך, לדעתי הוא מיועד לכולם. ראוי שכל אדם יידע מה הוא אוכל ומה האוכל שלו עבר עד שהגיע לצלחתו, מהם יתרונותיו הבריאותיות ומהם חסרונותיו.ואז שיחליט. אבל, לעניות דעתי, רוב אוכלי הבשר, בתמיכת מערכת החינוך הפורמלית והלא פורמלית (ההורים), ובתמיכת תעשיית המזון מהחי שמנסה ללא הרף להשאיר את המסך בינינו לבין התעשייה שמביאה להתעשרותם (תחשבו על הפרה השמחה של יוטבתה, התרנגולת השמחה של "עוף טוב" ועוד) בוחרים שלא לדעת מה קורה מאחורי הקירות. ולכן רובם יבחרו לא לקרוא את הספר.
עבור אלו שיקראו, הספר כתוב מצוין, מעניין, מעשיר, מגובה במאות אזכורים ממקורות מחקריים ולא מחקריים, ועל אף שאינו מחדש הרבה לדעתי מבחינת הדילמה המוסרית שכרוכה באכילת מזון מהחי, הוא כן מצביע על מספר גישות אפשריות לשיפור התעשייה.
גילוי נאות - אני צמחוני בואכה טבעוני עוד לפני הקריאה.
אני מוכר את הספר באנגלית ומי שיקנה אותו יקבל חינם אין כסף את "יום בחווה", לא אכריח את עידו הקטן להיות צמחוני או טבעוני, אתן לו לאכול את מה שכולם יאכלו בגן, וגם לא אחשוף בפניו בעשורים הקרובים את זוועות התעשייה, אבל גם לא אחרטט אותו על החוות והחיות השמחות שחיות בהן.

ספר נפלא. סוקר את הנושא דרך עיניהם של אנשים שונים, וחושף מידע רב על השיטות הנהוגות כיום בתעשיית הבשר וגם מספר על הדרך בה היא הפכה לתעשייה ענקית הפועלת הרחק מעיני הציבור.

מומלץ מאוד לכל מי שמתעניין.ת בנושא ורוצה לקבל נקודת מבט חשובה.

ממלא ברגשי אשם, ולמרות שלא הצליח להמיר אותי לגמרי, אין שום ספק שמחשבה תבליח בראשי לפני כל ביס עתידי מהמבורגר עסיסי. מומלץ מאוד למי שאוהבים לייסר את עצמם, לא מומלץ לחובבי בשר וידע.

בגיל שמונה עברתי טראומה קטנה כשדרכתי על חילזון ומחצתי אותו. מאז הפכתי לצמחוני, למגינת לבם של הוריי. כך שהספר הזה הוא די לשכנע את המשוכנע...

כבר השם של הספר מצא חן בעיניי – לאכול בעלי חיים. כבר השם הזה קורא לילד בשמו ולא עושה הנחות. אני לא יודע אם שמתם לב, אבל אנשים אומרים "אני אוכל עוף לארוחת צהריים" ולא "אני אוכל תרנגולת". "אני אוכל בשר בקר" ולא "אני אוכל פרה". "אני אוכל שווארמה" ולא "אני אוכל כבש צלוי על האש".

אז מה יש לנו כאן? בספר הזה מציג ג´ונתן ספרן פויר את ממצאיו ממסע פיזי ונפשי שהוא ערך. הוא משלב בהם גם פילוסופיה וגם ספרות, גם פרטים מדעיים וגם זיכרונות אישיים. זה לא ממש פרוזה, אבל זה גם לא ספר עיון. לא יודע להגדיר את זה, אבל זה כתוב בחן כובש ומשלב גם הומור שחור. למשל, הסופר משרטט בספר ריבוע פיזי ומראה לנו שזהו שטח המחיה האמתי והמציאותי של תרנגולת בדרכה לשחיטה.

לאכול בעלי חיים חוקר את הדרכים שבהן מצדיקים בני האדם את נוהגי האכילה הבשרית שלהם: פולקלור ותרבות פופולרית, מסורות משפחתיות ומיתולוגיות לאומיות, עובדות מוצקות ובדיות גמורות. והוא חושף את האופן שבו ההצדקות הללו מאפשרות לנו לשקוע בשכחה אכזרית. אז הוא מעלה את כל התובנות הללו מתהום הנשיה ומזכיר לנו שלאכול בעלי חיים זה בעצם סוג של קניבליזם .

את הספר קניתי לפני יותר מחצי שנה באחד המבצעים של "ספרים במשקל" באחת מחנויות הרשת הגדולות. ביחד איתו קניתי גם את "אני הנרי השמיני" (שאולי גם עליו אכתוב יום אחד) שהעסיק אותי במשך למעלה מחודש מאוד אינטנסיבי, וכך "לאכול בעלי חיים" נשכח על המדף בבית של אבא שלי. לפני כמה שבועות הייתי אצלו ופתאום נזכרתי בו שוב, הורדתי אותו מהמדף והתחלתי לקרוא אותו בדרך הביתה.

אז מה יש לספר על הספר הזה?
דבר ראשון, אחד הדברים הכי חכמים שעושה פויר בספר הוא שהוא לא שופט את אוכלי הבשר. ספר זה מיועד בעיקר לאוכלי בשר, ועל אף הנושא והתיאורים שבו, הוא לא שופט ולא מטיף לאף אחד. כבר בתחילת הספר הוא מספר על הרומן שלו עם צמחונות, שאני בטוחה שהרבה אנשים יכולים להזדהות איתו. מצד אחד- האהבה הגדולה לבעלי החיים וזכויותיהם, ומצד שני- הבשר. כבר בנקודה הזאת היה לי מאוד קל להזדהות איתו, כי הרגשתי שהוא לא מספר כמה הוא נעלה בכך שהוא לא אוכל בשר, אלא שהוא רק אומר "היי, זאת הבחירה שלי כרגע, תעשי מה שאת רוצה."
הספר כתוב בשפה המיוחדת והכל כך חדה של פויר. אמנם אין לו את החירות לברוא עולמות שלמים כפי שעשה בשני ספריו הקודמים, אבל זיכרונות הילדות והדימויים שהוא משתמש בהם לא נופלים מאלו ב"הכל מואר".

אני חייבת להזהיר מראש- "לאכול בעלי חיים" הוא לא ספר קל. פויר לא חוסך מאיתנו פרטים מזוויעים בנוגע להתעללות הקשה שעוברים בעלי חיים. קשה לי לדמיין שגם הקרניבור (או "אוכלי כל" כפי שמכנה אותם בספרו) הכי אדוק יוכל להישאר אדיש כלפיהם. אני יכולה רק לדמיין את המחקר המעמיק והאישי שעשה פויר עבור הספר הזה, ואני נמלאת הערכה כלפיו. הוא ביקר במשקי חיות תעשייתיים ופרטיים ברחבי ארצות הברית במשך כמה שנים, שאל את השאלות הקשות וראה את המראות הקשים עוד יותר.

ככל שהספר התקדם התמלאתי אשמה לגבי מנהגי האכילה שלי. אבל היופי בספר הוא שפויר לא אומר "את צריכה להרגיש אשמה" אלא "זה מה שקורה, תחליטי את מה את רוצה להרגיש." ובאמת, הרגשתי שהתחושות שלי לא נובעות ממה שהוא אומר, כי לא הרגשתי שהוא מטיף לי, אלא רק מציג את המציאות. במשך השנים ניסיתי כמה פעמים להיות צמחונית, אבל תמיד נשברתי די מהר. אבל הספר הזה נגע בי בצורה מאוד שונה, אולי היו אלה התיאורים המאוד מפורטים שמעולם לא העזתי לחפש לבד ברשת, ואולי הייתה זאת הגישה הלא מאשימה שעזרה לי, אבל בשבועיים מאז שסיימתי לקרוא את הספר בקושי אכלתי בשר. אפילו מצאתי את עצמי רחמנית מהרגיל כלפי הג'וקים שפלשו לדירתי.

בקיצור, הספר הזה מומלץ למי שאוהב בעלי חיים באשר הם. ספר מאוד מאיר.

טוב, אני מניח שאני אכתוב משהו שונה למדי מהקונצנזוס פה. קודם לכן, אסתייג ואומר שברור לי שהספר הזה לא "מיועד" לי. מצד שני, חבל לי שספר מיועד למישהו כזה או אחר. זה מאוד מגביל. וכן, מה שאני אוסיף ואכתוב הוא יותר דיון על מהות מאשר על איכות הספר. לגבי איכותו, אין עוררין על יכולות הכתיבה של ספרן-פויר. אבל הספר הזה הוא יותר פנקסנות שנונה מאשר כל דבר אחר.

בניגוד למה שרוב האנשים כאן כתבו, הספר מתייחס מעט מאוד למשמעות של אכילת בעלי חיים. גישת ה"אם כל אחד היה מגדל את הפרה שלו ומתנהג אליה יפה ואז חותך את צווארה ומכין ממנה סטייקים, אז הכל היה בסדר", היא בולשיט בפיתה.

מהר מאוד הספר הופך למנטרה ותו לא- לגדל בעל חיים כמוצר זה רע. סבבה, הנקודה הועברה. אבל אי אפשר להתייחס לאפשרות שהמצב הזה יפסיק להתקיים בקרוב כמשהו רציונלי. המוסר שבהימנעות הוא אישי, כפי שצריכת בשר צריכה להיות, ואיננה.

כלומר, בתור ספר שמתאר ברובו את זוועות וצרות הגידול המסחרי של בעלי חיים, הוא אולי הלם "נעים" לאוכלי בשר, אבל מסרב לגעת בנקודה האמיתית (בעיניי)- מה המשמעות של לקיחת חיים בעבור מה שהוא לכאורה המשך החיים שלך. זו הנקודה המוסרית שנמצאת על הפרק. כל השאר זה סמנטיקה של אמריקאים.

ספר חשוב. מבלי להתיחס לשאלה האם ראוי לאכול בע"ח או לא, די ברור שהחקלאות התעשיתית לגידול בשר ומוצריו כיום (על חלב כמעט ולא דובר כאן) היא לא בת קיימא מבחינות רבות.
די ברור שהתעשייה הזאת חייבת להשתנות על מנת להיות הומנית ובת קיימא מבחינה סביבתית וחברתית.

לא דובר כאן על הפן הבריאותי או התזונתי שבאכילת בשר, לכן המסקנה שהפיתרון הוא לא לאכול בשר לא מספיק משכנעת. לא ברור אם יש צורך אמיתי (תזונתי) לאכילת בשר. וזוהי נקודה חשובה. כי אם הבשר אכן דרוש לקיום תקין של בני אדם, אז בויתור על אכילת חיות יש גם ויתור על חיי בני אדם.
יתכן שפיתרון בוגר יותר הוא לצרוך כמות מינימלית של בשר, הדרושה לקיום ולבריאות האנושית. וגם זה יכול לעשות שינוי גדול.

מה שהספר כן גרם לי, בצורה מיידית, הוא להפסיק לצרוך טונה בקופסאות שימורים (וכנ"ל דגי-ים אחרים). עוד קודם לא אהבתי את עניין קופסאות השימורים, הן מבחינה בריאותית (כמה בריא יכול להיות משהו שמחזיק שנים בתוך קופסת מתכת?), והן סביבתית (בגלל אריזת המתכת הלא-ידידותית) אבל הקריאה ב"לאכול בעלי חיים" נתנה לי את הפוש הסופי לעשות זאת.

ציד טונה (ודגי ים אחרים) בים גורם למוות והכחדה של מאות מינים ביולוגיים שאינם נאכלים, אלא מתים תוך כדי פעולת הדייג (של הטונה) ונזרקים חזרה מתים לים. פעולה שיוצרת מעין "מידבור" של הים (מלשון הפיכה למדבר- מבחינת מיעוט המינים והאיזון האקולוגי).

בנוסף לזאת, דיג הטונה גורם לכמעט הכחדה של אוכלוסיות דגי הטונה עצמם. פויר מצטט נתונים שעל פיהם, הדייג חיסל כבר 90% מכמות הדגה העולמית.

האדם למעשה מבצע רצח-עם בים. ולא של "עם" אחד אלא של עמים רבים. המינים הפופולריים ביותר כגון סלמון וטונה ניצודים בכמויות כרגע, אולם זה עניין של זמן עד שאוכלוסייתם תתמעט כל כך (שלא לומר -תיכחד) - שלא תהיה ברירה אלא לעבור למין שנמצא מתחתם ב"שרשרת המזון" של הדיג.

מאותה סיבה השתכנעתי מיד גם שלא לצרוך דגי-ים אחרים. זה לא שמצבם של דגי בריכות טוב - אך לפחות גידולם משפיע פחות באופן ישיר על חיסול והכחדת מיני בע"ח ימיים (אם כי לגידול דגים בבריכות יש השפעה ישירה על סבל בע"ח ועל איכות הסביבה, ולכן באופן עקיף גם על הכחדת מינים).

מסקנתי מהספר היא, אם לא להפסיק לגמרי את צריכת הבשר (ניסיתי, אך לא השתכנעתי שזה נכון בריאותית), היא להמעיט למינימום את צריכת הבשר שלי. לאכול בצורה בררנית הרבה יותר. לקנות רק לפי הצורך בכמות קטנה ולא כי יש מבצע בסופר, או כי אני מתעצלת לבשל בכמויות קטנות, או לפי גודל הסיר, ולמנוע זריקה מיותרת של בשר או אכילה של בשר כי זה מה יש.

לאכול רק כשבאמת בא לי, כשהבשר באמת איכותי ולנסות לקנות בשר קצת יותר מתחשב בחיה ובסביבה. עדיין לא ברור לי מה היקף הבשר מהסוג הזה שיש בארץ.

וגם, הקריאה בספר החזירה אותי לצרוך ביצי חופש בצורה בלעדית. בעבר עשיתי זאת אך המוסר לאט לאט מתדרדר בעקבות הרצון לחסוך וחוסר הנוחות. אבל יש חנויות שבהן תריסר ביצי חופש עולות רק כ-20 ש"ח ועל חוסר הנוחות אפשר להתגבר אם ממש רוצים.

לסיכום, הספר חשוב כי כל אדם צריך לדעת מה הוא מעודד כאשר הוא צורך בשר ומוצריו, ולאיזה כיס משתלשלים הכספים. זהו ענין חברתי וסביבתי מעבר לכך שהוא מוסרי.

לאחר שיודעים את העובדות, אפשר להסיק מסקנות אישיות. אך אין ספק שלא יהיה אפשרי להתעלם ממידע כזה, כי סופה של האמת לצאת לאור, ואין ספק שאנשים שיחשפו למידע הזה לראשונה לא יוכלו להמשיך בחייהם כמקודם.

טוב, אחרי שנות טבעונות ארוכה חזרתי לבשר. אחותי קנתה לי אותו באחד מרגעי ה"אני רוחנית ולכן טובה יותר" ופתחתי אותו במחשבה שפחות או יותר אני יודעת מה הולך להיות שם.
הופתעתי לטובה מיכולתו לא להטיף כמו רבים מאלו שנוהגים במכונית לא מזהמת, ממחזרים, ירוקים וכו'.
אבל את האמת? הספר מיותר, לפחות בארץ, ובטח בגלל המטרה לה נכתב.
הביאו לי את ילדכם, אשכנע אותם לאכול בשר, עד שיהיו בני 25.
כי הגוף חייב להיבנות, והויטמינים הנחוצים לתאי הגוף לא צריכים להגיע מכדורים, מתחליפי מזון וכו'.
השלכה מדעית הסופרים האלו לא כותבים ואני הדוגמא המהלכת שאומרת שחובה לאכול בשר ודגים כל עוד הגוף סופג ויטמינים בצורה טבעית.
יש לנו גוף של טורף.
לגבי רצח בע"ח במשחטות, היחס אליהן, הפניה לשכל הישר שאומר "אתה לא רוצה להכאיב לחיה אומללה" - לא תקף לישראל.
אופן השחיתה והמתת בע"ח בישראל שונה לחלוטין.
אמחיש את זה באופן אחר- אם לישראל לא היה צבא היו מחסלים אותנו. אף אחד לא רוצה להרוג, לא היינו רוצים ספר שמתאר את נזקי הצבא, פציעות טראומות וכו'. אבל לא נבטל את צה"ל בגלל שזה לא כיף לנו...
המזון חשוב לגופנו ולא נוותר עליו כי חיה צריכה למות. אבל- תמיד כדאי לאכול עם בקרה של כמה למה ולשלוט בצרכים שלנו.

זה הוא ספר שכל אחד מוכרח לקרוא אותו גם אם אתם אוכלי בשר או צימחוניים הספר הוא ספר פילוסופי וגם מחקרי על אנשים בכל רחבי העולם שמתעללים בבעלי חיים כדי לצבור כמה שיותר רווחים ומשתמשים בכל שיטה כדי לענות בעלי חיים
אוכלי הבשר שביננו יפסיקו לאכול בשר אחרי שיקראו את הספר הזה
הספר הזה חשוב לכולנו כי האדם תמיד חושב שיכול לשלוט על החיות כי הוא חיה עליונה ולא משנה באיזה אופן הוא מתנהג לחיה
מתברר שאם אדם מתנהג לחיה באופן מבזה ומשפיל בסופו של דבר זה חוזר אליו כי את הבשר שהוא אוכל מחיה שהושפלה לפני השחיטה וניזונה במאכלים שיוסיפו את משקלה מזון זה נספג בדמו והוא בעצמו הופך או לאדם חולה או לאדם אכזר לא בכדי בדת היהודית השחיטה צריכה להיות מוקפדת כדי שהחיה לא תסבול ולא תגסוס ולשחיטה זו נקראת שחיטה כשרה
למרות שאני מקפידה לאכול כשר במושב של דודה שלי ראיתי ששוטחים פרה כדת וכדין ומאז אני כמעט ולא נוגעת בבשר למרות שאני בעצמי לא צימחונית אז תארו לעצמכם ששוחטים פרה כל עוד היא חיה ובועטת