אין מה לעשות - האיש יודע לכתוב. כנראה שמדובר בסופר הכי פורה של המאה האחרונה. אלוהים יודע כמה ספרים הוא כתב, אלוהים יודע כמה עמודים. וכל ספר חדש. שונה. מרתק. אבל כבר תקופה די ארוכה, לטעמי, אפשר לזהות בספרים מבנה די קבוע. זה לא פוגם ביופי של הספר, אבל זה כן הופך את העסק ליותר צפוי. זה לא היה ככה בהתחלה. "בית כברות לחיות", "רזה", "עין הדרקון", "קארי" ואחרים היו ספרים פחות שלמים מ"דוקטור סליפ", מ-"22/11/63", מ"מתחת לכיפה האפלה" ואפילו מ-"זה", "העמדה" ו-"דברים שצריך". הם היו פחם גולמי - קסם לא מזוקק. באיזהשהוא שלב קינג הבין את הנוסחה והצליח לזקק את הקסם. הוא היום דיוויד קופרפילד של הכתיבה וכל ספר שלו הוא קסם "האיש הנעלם". אבל לפעמים, רק לפעמים, אני עוד רוצה איזה קסם קלפים סוג ד' או ארנב מהכובע ואני לא בטוח שאת זה קינג עוד זוכר איך לתת. מי שקרא את "המשליטים", את "קוג'ו", את "מתוך הביואיק",את "בית שחור", או את "המגדל האפל" (אני מתכוון לספר האחרון בסדרה) ירגיש ב-"דוקטור סליפ" שהוא צועד על קרקע מוכרת. אותו סוג של גיבור טוב (אבל לא מושלם), אותו סוג של רוע (מושלם. מושלם), ופחות או יותר אותו סוף. זה לא יימנע ממני לקנות גם את הבא של קינג ואת זה שאחריו (שיחיה לימים ארוכים ויוציא עוד הרבה ספרים). אבל לפעמים. רק לפעמים. אני עוד מתגעגע ל-"אקדוחן" ול-"שליפת השלושה".

ההתחלה שלי עם הספרות הנורדית לא הייתה טובה. קראתי איזה ספר של הנינג מנקל ופשוט לא הבנתי מה האיש הזה רוצה ממני. לא הבנתי את הסיפור. הוא נראה לי מבולבל, לא קוהרנטי ובעיקר משעמם. למשך תקופה לא התקרבתי יותר לכל הסופרים האלה עם השמות הבלתי קריאים מהצפון הקר. יש לכם את הנשים הכי יפות בעולם. עזבו אתכם מלכתוב. בואו תתרכזו בדברים שאתם טובים בהם.
ואז הגיע יו נסבו וגרם לי להתאהב. ואחריו קמילה לקברג הנהדרת, לארס קפלר המצמרר(ים), ועוד ועוד. אז אמרתי, טוב, נו. ספרי מתח הם יודעים לכתוב. ואז הגיע "הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם" של יונס יונסן שהצחיק אותי כמו שאף ספר לא הצחיק אותי כבר הרבה זמן, ואחריו "איש ושמו אובה".
"איש ושמו אובה" הוא ספר מצחיק. אבל הוא גם עצוב. הוא גם מרגש. הוא בעיקר הזכיר לי למה אני אוהב לקרוא. אובה הוא הזקן הנרגן מהקומה למטה. המעצבן הזה שתמיד מתלונן על הרעש, או על זה שחנית קצת ימינה מדי, או על זה שהשאירו את הדלת בחדר המדרגות פתוחה.קשה לחבב אותו. הוא גם לא עושה שום מאמץ להתחבב. דמות אנטי גיבור קלאסית. או שלא. כי בין הדפים אנחנו קצת לומדים להבין אותו יותר. אניחנו רואים אותו משתנה לנגד עינינו, בגיל שכבר אנשים לא משתנים... עד סוף הספר, הוא כבר חלק מהמשפחה.
בפרקים האחרונים רק קיוויתי שאולי הספר לא ייגמר, ועכשיו כשהוא נגמר אני מחכה לספר הבא של פרדריק בקמן ומקווה שהוא לא מאותם סופרים שיש להם רק סיפור אחד לספר.

נהניתי. ורדון יודע לספר סיפור ולמרות שהוא משתמש בלא מעט קלישאות הוא יצר פה סיפור סוחף, שקשה להיפרד ממנו מהתחלה עד הסוף. זה לא שאין קטעים צפויים. בוגרי הולמס, ופוארו בוודאי לא יתקשו להתמודד עם חלק מהתעלומות שמציב ורדון לאורך הדרך, ובכל זאת, זה לא פוגם בהנאה מהספר. לכל מי שהתגעגע לספרי הבלשים הטובים שבהם התעלומה היא באמת מרכז הסיפור ואתה לא מרגיש שאתה צריך להתנצל שאתה קורא אותו (וכן, גם אני אוהב את הרלן קובן ודיוויד באלדוצ'י...) - מומלץ!

אכן ספר מופת. לא להאמין שהוא נכתב לפני יותר משישים שנה ובגרמנית, והוא עדיין קולח ורלוונטי גם היום. כמו 1984, לבד בברלין, מצליח להעביר קול של דור שלם בתקופה חשוכה מאין כמוה באמצעות סיפור קטן, כמעט בנאלי, על מרד קטן-גדול, ובעיקר בלתי אפשרי של שני אנשים משולי החברה. סיפור עצוב בעל סוף ידוע מראש שמצליח עדיין לרגש בכל דף. הוא אפילו מרגש יותר כשקוראים את הסיפור שמאחוריו ואת סיפורו של מחבר הספר. מומלץ בחום.

ספר שבהתחלה היה קשה לי מאד להתחבר עליו - יותר מדי שמות, יותר מדי פרטים, יותר מדי סיפורים שלא קשורים אחד לשני. אבל הספר כתוב יפה וקל להתאהב בו. אם מקדישים לו את הזמן והסבלנות, זה שווה את זה - אבל זה בטח לא ספר לקריאה באוטובוס. לי הוא גם פתח צוהר לספרות נורווגית. משהו שמעולם לא נתקלתי בו ואני חייב להודות שהיה לי כיף ללמוד קצת על תרבות אחרת, ואפילו להבין, למרות הקושי, שגם חיילים בשירות הנאצים - חלקם לפחות - הם בני אדם. בשורה התחתונה - מומלץ.

תראו, גאונות צרופה זה לא. באלדאצ'י בנה את עצמו מספרי מתח שאיתם אתה יכול בקלות להעביר שעתיים ברכבת אבל סביר שלא תודה בפומבי שאתה מאוהביו... ובכן, אני אאלץ להודות שבאלדאצ'י הוא ה-guilty pleasure שלי והספר הזה בהחלט עונה על הציפיות. מתח מסוגנן, קונספירציות, שינויי כיוון וכל שאר הטוב מבית מדרשו של באלדאצ'י. דרך אגב, עדיף לקרוא לפני הספר הזה את מועדון הגמל והאספנים כי החברה שמככבים שם נמצאים גם פה.

אכזבה גדולה. קרת יודע לספר סיפור ומהספרים הקודמים שלו מעוד נהניתי. גם כשאין לסיפור פואנטה - ורוב הזמן זה המצב - הסיטואציה הייתה מספיק מעניינת ומיוחדת בשביל לעניין. הפעם זה לא ככה. לא רק שהסיפורים בקובץ הזה מאד סתמיים. בלי התחלה, בלי סוף, בלי מהות, גם רוב הסיטואציות שהוא מתאר לא מאד מעניינות. יש אולי סיפור אחד או שניים בספר שהתחברתי אליהם. לגבי השאר? פספוס.

מופלא. גאונות צרופה. ההומור של פראצ'ט עם הטירוף של גיימן יוצרים את אחד הספרים המהנים שקראתי אי פעם.

ספר מאכזב. ציפיתי המון ובסוף נשארתי עם תחושה שכל הספר הוא רק הקדמה לסיפור אחר. אין שום התפתחות עלילתית. אין שום התפתחות של דמויות. אפשר להתחיל לקרוא מעמ'100 (או מכל עמוד אחר לצורך העניין) ולא תפסידו שום דבר. לא ברור לי למה מדובר "בספר מופת"