ביקורת ספרותית על ידיד נפש מאת ארי איתן

---

בלשון רהוטה, מליצית משהו השגורה בפיו של בן ישיבה מגולל ארי איתן את קורותיו (הקצרים יש לומר) של ציון טהרני במיקוקוסמוס של ישיבה חרדית אשכנזית בשם אישרביץ'. זו האמונה על פיתוח המוח והנשמה של תלמידיה ללכת בדרך השם של תורה ומידות תחת שרביטו של ר' נחום המקק שגם מטעים את נחת זרועו על ציון בפרהסיא ומלבין פניו ברבים בטענה שחולצתו אינה לבנה דיה כיאה לבחור ישיבה, ציון נעלב עד עמקי נשמתו. החולצה הלבנה היא בעיני משל לדבקות בטפל ונטישת העיקר. אנו מתוודעים לנושא "המכסות" של תלמידים ספרדיים כפי שנקבעו מלמעלה על ידי "גדולי ישראל" שאין להרהר אחרי החלטותיהם. הישיבה היא זירת מאבק פוליטי בין רב ירחמיאל ורב גרשון מתחרהו שחפץ לזכות ביורו"ת הישיבה וכביכול חותר תחת מעמדו. הישיבה שסועה בין שתי סיעות פוליטיות ושנאת חינם המכלה כל חלקה טובה בקרב אלו האמונים על תורת ישראל - זהו הסאבטקסט העולה מן השורות
ציון הוא מבני המזל שזכו להסתופף ב"חצרות השם". כיאה לבחור ישיבה הוא מחפש חברותא ללמוד עימו. אך התלמידים האשכנזים מביטים עליו מגבוה ואינם חפצים בחברתו. בדרכו הצנועה והמיוחדת הוא מבליט בעיני עצמו את חשיבותו של הלימוד הספרדי. אחר כך הוא מכיר את עמרם ביטון שנכנס לישיבה ללמוד ולא כתלמיד והוא הופך לו לידיד נפש. עמרם הוא בחור ביישן וצנוע, בלתי מזיק. ביוזמתו של גרשון הופך עמרם לתלמיד מן המנין אך התלמידים מנאמניו של ר' ירחמיאל בזים לו ויורדים לחייו.
יש דמות נוספת שהיא כמגדלור המאיר את דרכו של ציון והוא ישעיהו. לכאורה הלך, אך אדם חכם המאיר עיניים:
"לומדים הם את דברי התלמוד העמוקים מים והרחבים ממדבר ומרוב שקיעתם בפלפולים על שור שנגח את הפרה שכחו את עיקרי דתנו. שכחו מהי אהבת אדם באשר הוא..."

הספר מסופר כיומן מפיו של ציון האוהב את התורה ולומדיה אהבת נפש אך נתקל בקיר של אטימות ואפליה חסרת טעם שדומה כי עבר זמנה ואבד עליה הכלח אך היא עודנה מתקיימת בישיבות מסויימות ובנישות מסויימות וחבל שכך.

אהבתי את הסוף (שאותו לא אגלה) ובו יש מן הבטחה לעתיד חדש, אופטימי יותר.

» ביקורות נוספות של אביב וסתיו
» ביקורות נוספות על ידיד נפש