מבחינתי כשחושפים "את הדברים היפים פחות", צריך לעשות את זה בצורה מאוזנת, ולהראות בצידם את הדברים היפים. מאותה סיבה הרגיזה אותי יעל נאמן בספרה "היינו העתיד". בשלב מסוים תיאור חד צדדי כזה, בפרט מצד הקורבן, הופך להתבכיינות, ולי כקוראת (לא כמטפלת באדם) אין הרבה מה לעשות איתה. אני מעדיפה ספרים שמשקפים מורכבות של העולם, ולא כאלה חד צדדיים. אבל זה רק טעמי האישי. יכול להיות שהרבה אנשים מעדיפים את החד צדדיות, ביחוד אם היא מעמידה את "האחר" באור רע, ולא דורשת מהקורא, שאינו נוקט באותה השקפת עולם, ולא שותף לאותו אורח חיים, לעשות מאומה, מלבד לצקצק בלשונו.

ידיד נפש הביקורת שלך דווקא מושכת אותי לקרוא את הספר, אך לפי נסיוני לא רק ילדים קטנים רואים את העולם בשחור לבן, אלא גם הרבה הרבה מבוגרים, בעלי אופי בלתי מתפשר, או שחונכו ככה, או שעברו חוויה קשה שטלטלה אותם,ולפעמים לא קיבלו את העזרה המתאימה, או שהחברה היתה אדישה כלפיהם,ונטתה לסגור את החשבונות בפנים,או להסתיר.
אני קיבלתי את הרושם שזה סיפור אישי,שחושף את מצוקתו של הנער. אני מסכימה איתך שיש בחברה הדתית הרבה דברים יפים, אבל בכל חברה מתוקנת צריך לחשוף גם את הצדדים היפים פחות ולהיות מודע לתופעות כאלה ולהלחם בהם, מבחינה חינוכית ומבחינה ערכית.

לא אמרתי שאני לא מסוגלת להאמין אבל זה אומר משהו על האדם עצמו, ולא על החברה שכלפיה הוא יוצא. לזאת כוונתי כשאני אומרת "לא אמין". והכותב עצמו, אמנם מספר על נער בן 17, אבל הוא עצמו עבר את הגיל, ועם הגיל הייתי מצפה ליותר מורכבות בנקודת המבט.

נצחיה מה, את לא מסוגלת להאמין שנער בן 17 מגיע למצב שהוא כל כך פגוע וכל כך לא בוטח בזולת, שגם אם מישהו מחייך אליו- זה לא נראה לו כמו חיוך אלא כמו התרסה, שלא רוצה ולא מסוגל לקשור קשר אנושי עם אף אדם, שאף דמות חינוכית לא משפיעה עליו, כי הוא מסוגר בעצמו, מאחורי חומות ההגנה שהקים סביבו? אני מסוגלת לראות שמצבים כאלה מתרחשים, ובמיוחד בגיל העשרה. עלי לא עברה שום טראומה קשה או מאורע חריג, ובכל זאת היו תקופות ארוכות בתור מתבגרת בהן הייתי מסוגרת, בתוך עצמי, לא חייכתי לאף אחד ולא רציתי לדבר עם אף אחד. רק ישבתי עם המוזיקה באוזניות והספר על הברכיים והתנתקתי מהעולם. אם לא חווית תקופות כאלו בתור נערה- אשרייך. כנראה שהוריך עשו משהו ממש טוב. ושוב- אני אומרת את כל הדברים הללו מבלי שקראתי את הספר, ככה שזה בערבון מוגבל...

ליעל כל אחד יכול לכתוב מה שעולה בדעתו. אני אומרת שעלי, כקוראת, התיאור הזה לא עשה רושם כן ואמיתי, כי אין דבר כזה הכל רע. מבין מאות אנשים - אף אחד לא חייך אליך? לא הצלחת לקשור קשר אנושי עם אף אדם? אף מורה לא השפיע עליך? לא מאמינה. זה הכל. והדבר הראשון שאני רוצה כשאני קוראת ספר, הוא להאמין למספר (אלא אם זה מספר אירוני בכוונה, וזה נושא אחר).

טבעי ונורמלי שבעיני הקורבן, ובמיוחד כשמדובר בנער בן 17, כל הסביבה "שחורה משחור". אני יכולה רק לתאר לעצמי מה הסיטואציה הקשה אליה הוא נחשף, ובמקרה כזה זה רק הגיוני שאם הסיפור מסופר מנקודת מבטו, הוא כועס ומאשים את כל הסובב אותו. אני חושבת שזה לאו דווקא אומר שהספר מעודד שנאה ופערים. כנראה שאצטרך לקרוא אותו כדי להיווכח בעצמי, והרי שאז עשית בדיוק את ההיפך ממה שהתכוונת- עודדת אותי לקרוא ספר שלדעתך אינו ראוי לקריאה. סתם מחשבות שכאלה. אבל מכבדת את דעתך כמובן, נצחיה.

כקורבן לעולם לא תוכל להיות 'צח' או טהור כתמי האשמה והשנאה טבועים בך. לא קראתי את הספר, אך ממה שאת מתארת - הספר מבטא פן של חד צדדיות, הצגה באור אחד -קבוצה אחת, וחבל.