על עורבים, חלומות, חתולים מדברים, יפן, התבגרות וקוסם אחד בשם הרוקי מורקמי:

אתחיל בתחושה שמלווה אותי ברגעים האלה, הרגעים שאחרי קריאת העמוד האחרון בספר זה, והיא עצב. לא עצב בעקבות סופו של הספר שאינו בדיוק "סוף שמח" אלא מעצם העובדה שזה היה הדף האחרון וזהו סופו של הספר המופלא הזה. אם הייתה לי האפשרות לכך הייתי גורמת לכך שלספר זה היו לפחות עוד אלף עמודים נוספים, אם לא הרבה יותר. נכון, מורקמי הוא סופר פורה מאוד וישנם ספרים רבים פרי עטו שעוד לא יצא לי לקרוא אך סיפורם של קפקא טאמורה (הגיבור של עלילה אחת מתוך שתי עלילות הספר) ונאקאטה סאן (גיבורה של העלילה השנייה) נגמר. כבר עכשיו אני יודעת שאתגעגע אליהם.

"קפקא על החוף" כבש אותי כבר מן העמוד הראשון. הוא מיוחד, הוא לא דומה לשום ספר אחר שקראתי עד כה. כתיבתו של מורקמי זורמת וסוחפת ככה שעמודי הספר נקראים כמו מתוך סערה אחד אחרי השני. לא סתם הולך שמו של מורקמי לפניו, הוא סופר יוצא מן הכלל!

הדבר הראשון שכבש אותי בספר היה הנער העורב. הנער העורב הוא מעיין דמות בדיונית הנמצאת בתוך ראשו של קפקא טאמורה (גיבור אחת מן עלילות הספר) ומלווה אותו לאורך כל הרומן, או שמא הנער העורב אינו נמצא רק בראשו של קפקא? דבר זה אינו ברור לחלוטין גם לא אחרי סיום הספר. הנער העורב מייעץ לקפקא טאמורה לאורך מסעו בספר – מסע שמתחיל בבריחתו של קפקא מביתו בו הוא חי (או שיותר נכון לומר "מת" מפני שאין ולו דבר אחד שמרגיש כחי בבית הזה) והופך למסע התבגרות. הרעיון של דמות בדיונית המלווה את הגיבור במסעו קסם לי מאוד. נוסף לכך, היה משהו בישירות של הנער העורב כלפי הגיבור (הנער העורב לא חוסך ביקורת מקפקא) שמשך אותי מאוד, אולי מפני שזה איך שכול אדם חושב ומתייחס אל עצמו לעיתים קרובות.

הרומן כולו מתרחש ביפן. אולי בזה נמצא דבר נוסף שמשך אותי לקרוא את הספר הזה. מאז היותי פעוטה יפן היא ארץ שמסקרנת אותי מאוד – מהתרבות היפנית, המיתולוגיה היפנית, האוכל היפני, אנימה, מנגה, השפה היפנית והכתב היפני (או שיש לומר הכתבים היפנים הרי ליפנים יש שני כתבים: האחד "יומיומי" יותר והשני "רשמי" ). אחד החלומות הכי גדולים שלי היה ונשאר לטוס ביום מן הימים ליפן. אומנם הספר לא מתמקד ביפן עצמה אך מפעם לפעם מורקמי מכניס פרטים מן התרבות היפנית, המיתולוגיה היפנית ונופה של יפן אל הספר.

כפי שכבר ציינתי הספר מתמקד בשתי עלילות במקביל: עלילה אחת המתמקדת בקפקא טאמורה – נער בן 15 הבורח מן הבית ומחפש אחרי אחותו ואימו שעזבו אותו ואת אביו כשהיה בן 4. רודפת אותו קללה שאביו סיפר לו ושהוא מאמין כי היא חלק מגורלו. העלילה השנייה מתמקדת בנאקאטה סאן – אדם זקן הנפגע במוחו כשהיה ילד ומאז אינו יכול לקרוא אך משום מה הוא מצליח לדבר עם חתולים. נאקאטה יוצא למסע חיפוש אחרי גומה שהיא חתולה בת שנה אשר נאקאטה הבטיח לבעליה שיחפש אחריה. מעצם אהבתי הענקית לחתולים מאוד אהבתי את רעיון החתולים המדברים. מסעם של הגיבורים בספר הוא גם מסע פנימי בתוך מחשבותיהם ודמיונם וגם מסע בו הם עוברים ממקום למקום. השילוב של שניהם יוצר ספר יוצא דופן העוסק במקביל גם בפנים וגם בחוץ. ניתן לראות את ההתפתחות של הדמויות והשתנותן לאורך העלילה.

הספר כולו נקרא כאילו היה חלום. מעורבבים בו בצורה נפלאה ראליזם וסוראליזם. מורקמי מפליא לחבר בין השניים בצורה שלא מרגישה מאולצת. זוהי אחת הסיבות שבעיני מורקמי הוא קוסם של מילים. יצא לי לקרוא לא מעט ספרים שבהם היה חיבור של ראליזם וסוראליזם אך רק במעטים מהם הרגישה כי הקשר בין השניים אינו מאולץ.

אסיים את הביקורת בציטוט מתוך הספר (אזהרת ספוילר קל):
"מדי פעם, מעל ראשי, מתחת לרגלי, היער מנסה לאיים עלי. הוא נושב אוויר קריר על עורפי. דוקר את עורי במחטים בעלות אלפי עיניים. מנסה להיפטר מהפולש בדרכים מדרכים שונות. אבל אט-אט אני לומד להתעלם מהאיומים האלה. הרי היער הזה הוא בסופו של דבר חלק ממני – זאת דעתי בשלב מסוים. אני עורך מסע בפנימיותי. ממש כמו שהדם עורך מסע במעלה הוורידים. מה שאני רואה עתה לנגד עיני הוא מה שנמצא בתוכי, ומה שנראה לי מציק ומאיים הוא גרעין הפחד שנמצא בלבי. קורי העכביש המתוחים שאני רואה הם קורי העכביש שבתוך לבי. הציפורים שקוראות מעל לראשי הן ציפורים שגידלתי בעצמי. הדימוי הזה נולד בי ומכה בי שורש".

הבעיה שהייתה לי עם כמה מהספרים של סטיבן קינג, (במחילה מכבוד המעריצים) היא חוסר המתח, הפחד והדאגה, שלכאורה היו אמורים להיות רגשות מפתח בספרים כמו שלו.
לאורך כל הספר של מורקמי, היו כמה וכמה פעמים שחשבתי לי מחשבה כמין ''הו! תלמד סטיבן!"
איך כתוב בגב הספר? ''כל אחד יכול לכתוב סיפור שדומה לחלום, אבל רק יוצר נדיר כמורקמי גורם לנו להרגיש שאנחנו עצמנו חולמים אותו''
הספר 'קפקא על החוף' הוא לא דובדבן שבקצפת, הוא עוגה שכולה דובדבן. זאת לא נגיעה ''על טבעית'' של סיפורים קצרים, אלא סיפור אחד ארוך, עמוק, נוגה ומרגש, שהמנוע שלו הוא העל טבעי הזה.
מה שיפה, זה שזה באמת מרגיש כמו חלום מבחינת המסתורין, אבל מסתורין שהקצוות שלו נפתרים, ומשאירים לב שלם לא פתור. קצת קשה לי לבטא באמת מה הרגשתי מהספר אבל היי, ממש הופתעתי, במיוחד אחרי שקראתי את ''קורות הציפור המכנית'' שלדעתי נם ספרים שונים מאוד.
אז התרשמתי מאוד מהכיוון הנוכחי של הספר הזה, ובל אשכח גם את הבשר שלו עם התיבול המיוחד של מורמקי.
הייתי ''ממליץ'', אבל אני זה שקרא אותו באיחור :)
אז 5 כוכבים.

"כשאני אומרת לך "יפני" מה בדיוק עובר לך בראש ?", שאלתי את בעלי רגע לפני שעצמנו את העיניים. זה היה באחד מלילות השבוע שעבר, קצת לפני שהתחלתי לקרוא את מורקמי.
אני חושב על מתאבקי הסומו הוא אמר ופיהק, על לקסוס של טויוטה, על סושי וחרקירי, על פרל-הארבור, ועל הקמיקזה. זה מה שעובר לי בראש ברמה האסוציאטיבית, הוא בקושי סיים את המשפט, התהפך על הצד ונרדם, ואני המשכתי אחריו בשקט כנראה כבר לעצמי: גיישות, מניפות תחרה, איקבנה, ואיך לא - פריחת הדובדבן.
קיצורו של דבר, אף לא אחד מרשימת ההקשרים שחוללו במוחנו הקודח נמצא בספר הזה של מורקמי.

כמתרגם וחובב את תרבות המערב, שהעדיף את הכותבים האמריקאים וגם הושפע מהם, מורקמי לא בדיוק הטייפקאסט -הסופר המייצג ב"ה" הידיעה של הסיפורת היפנית הקלאסית, בטח לא בסגנון הראליסטי שלו המשלב פנטזיה/בדיון/וסיפורי בלשים. הוא לגמרי אחר, ונטיית הלב שלי לקרוא אותו הייתה אך ורק מהטעם שג'ון אפדייק (ההוא מהסקירה הקודמת שלי –"הנשאי לי" ), תיאר את הספר ככזה שקשה להרפות ממנו ....

אז מי אתה בדיוק הרוקי מורקמי, שאלתי את עצמי עוד לפני שקראתי אותו, ואיך אתה מצליח לקמט את חוקי הכתיבה לכדי יצירות מופת כיאה לאומנות האוריגמי, שמבדילות ומאפיינות אותך משאר הכותבים בני תרבותך.
חלקים מהתשובה על כך אני דולה מהציטוט הבא ששופך אור ולו במעט על רחשי הלב של הסופר –
( לקוח מהראיון אתו של סאם אנדרסון מהניו יורק טיימס משנת 2011 ) :

כאשר הורקמי היה בן 3, כך הוא סיפר לי, הצליח איכשהו לצאת את דלת ביתו בכוחות עצמו. דידה לצדו השני של הכביש, ואז נפל לערוץ נחל. המים סחפו אותו במורד הזרם, לעבר מנהרה אפלה ונוראה. אבל בדיוק כשעמד להיכנס לתוכה, הושיטה אמו את ידיה והצילה אותו. "אני זוכר זאת בבירור", הוא אמר. "את קור המים ואת אפלת המנהרה - את צורתה של האפלה ההיא. זה מפחיד. אני חושב שלכן אני נמשך לאפלה".

מבחינה מסוימת, הדמויות של מורקמי תמיד מתרגמות בין שני עולמות שונים ביותר: היומיומי והביזארי, הטבעי והעל-טבעי, הכפר והעיר, הזכר והנקבה, העל-קרקעי והתת-קרקעי. דהיינו, היצירה שלו כולה היא המחזה של פעולת התרגום.

"אני חי בטוקיו, בעולם מתורבת - כמו ניו יורק, לוס אנג'לס, לונדון או פאריס", אמר. "אם אתה רוצה למצוא סיטואציה קסומה, דברים קסומים, אתה חייב להגיע עמוק לתוך עצמך. אז זה מה שאני עושה. אנשים אומרים שזה ריאליזם מאגי, אבל במעמקי הנפש שלי, זה פשוט ריאליזם. לא מאגי. כשאני כותב, זה מאוד טבעי, מאוד לוגי, מאוד ריאליסטי והגיוני".

אז זהו , אין מה לעשות, בקריאה כמו בתחומים נוספים אני אוהבת להאיר ולהעלות על הבמה דווקא את הסיפורים שמאחורי הקלעים. כי לטעמי שם לפעמים רוקחים החיים האמתיים.

הזוי, מפתיע ומהפנט. הייתי בטוחה שלא אצלח אותו ובכל זאת...

"כל אחד יכול לכתוב סיפור שדומה לחלום, אבל רק יוצר נדיר כמורקמי גורם לנו להרגיש שאנו עצמנו חולמים אותו". זה ציטוט של לורה מילר מהניו יורק טיימס. לא הכרתי את הציטוט הזה, הוא מאוד קולע לתחושה בקריאת ספריו של מורקמי, והוא התחבא לי כל הזמן הזה ב"מאחורה" של קפקפא על החוף.
קראתי מזמן, אבל יש לי חבר שרק עכשיו מגלה את מורקמי (בהמלצתי), והוא כל הזמן חופר לי, אז החלטתי לחזור ולקרוא שוב ספר של מורקמי. התלבטתי איזה ספר לקרוא שוב, ובסוף בחרתי ב"קפקא על החוף". את האמת מורקמי כמו חלום, וחלומות לא תמיד זוכרים בצורה מדויקת. לא ממש זכרתי את העלילה, זכרתי קטעים קצרים הבזקים של סצנות. ביקתה ביער, דמות שמדברת עם חתולים, נער בן חמש עשרה שבורח מהבית, חלום מציאות בערבוביה. ככה זה בחלום, לא זוכרים הכל כמו שצריך. תכלס זה יתרון, כי בזמן שאני מחכה למורקמי חדש, אני יכול לקרוא שוב ספר שלו שקראתי מזמן.
משהו כיפי שקרה לי בקריאה השניה היה הסבלנות, לא אצה לי הדרך, לא מיהרתי לגלות איך יפתרו ויקשרו הקצוות, מה גם שזכרתי שלא הכול נסגר. למה הדבר דומה... מפגש אהבים ראשון, מול מפגש מאוחר יותר, בו יש קצת יותר סבלנות, לא ממהרים, לא מסתבכים מתפתלים נשנקים. מודה שיש ריגוש ועוצמה במפגש הראשון, אבל אני זוכר שתמיד המפגש השני, היה טוב יותר.

רוצה ספר שינתק אותך מהמציאות? תמיד חיפשת נבואה אדיפילית וחתול מדבר?

קפקא על החוף – הרוקי מורקמי

אחריות מתחילה בדימיון

עלילה:
ביפן העכשווית, נער בורח מביתו בטוקיו לחפש את משפחתו, וקשיש נודד למצוא חתול.

משקל: חצי כבד

מניעים את הסיפור: בעיקר דמויות ורקע, בקושי עלילה

דמויות מעוררות: התפעמות-שקטה, דריכות-עמומה, עידוד-פעיל

וייב: מערער, רודף, מטריד

טון: רהוט, מהרהר, לא אמין

רומן עשיר, רב שכבתי, שמשלב סוריאליזם ונראטיבים כפולים ומקביליים. דמויות מורכבות שמתקדמות לאט, בקצב מדוד ושקול, בסיפור שכתוב בצורה פואטית, חלומית כמעט.

אהבתי מאוד

את האופן שבו מורקמי מערב מטפיזיקה עם יומיומיות. ריאליזם מאגי יפני במיטבו. הסיפור איטי ופתלתל, ונותן הרבה הזדמנויות לעצור, לחלום בהקיץ, להרהר על גורל, וזיכרון.

אבל

האם יש לך סבלנות לספר אטום ומיסתורי בכוונה? הספר מעודד התבוננות ומרגיש כמו חלום: הכל מעורפל, ואת המשמעות את מבינה רק אחרי שאת מדברת עם המטפל שלך.

בקיצור:

חווית קריאה חלומית, נדירה ויפה.

עוד על הספר: אנטומיה של סיפור - קפקא על החוף https://atazur.co.il/but_beautiful/%d7%a7%d7%a4%d7%a7%d7%90-%d7%a2%d7%9c-%d7%94%d7%97%d7%95%d7%a3/

קפקא על החוף/ הרוקי מורקמי


יותר מיום עבר מאז סיימתי את הספר הזה. ביום הזה חשבתי עליו הרבה מאוד, ואני עדיין לא מצליח להשתחרר מהתחושה שמה שקראתי עכשיו הוא חד פעמי, מין קסם שלעולם לא ישוב. זה לא הספר האהוב עליי, לדעתי אני לא אכניס אותו לטופ 10 שאי פעם קראתי, ועדיין יש בו משהו אחר.

יש לי מין תחושה כזאת המון פעמים, שהעולם הגיע לסוג של מיצוי בשנים האחרונות. למשל בתחום הטלפונים הניידים. מאז שפרץ הסמארטפון לחיינו, הוא מתקדם מאוד כל הזמן, ונוספות לו תכונות מתכונות שונות, אבל בתור חובב גדול של התחום אני יכול להגיד שכבר אין באמת חידושים. אותו דבר בספרים או סרטים, קשה ליצור משהו באמת חדשני שלא הולך לפי הכללים שקבעו מי שלפנינו ופרצו את הדרך.

הרוקי, לשמחתי, נתן לי משהו אחר. ספר שלא מציית לכלום מלבד לעצמו, ספר שבונה והורס ומפליג למקומות זרים ובעיקר, לא חש צורך להסביר את עצמו. הוא בונה אנלוגיות ודימויים אבל לא מעניק לנו את המילון הדרוש כדי לפצח אותם. זה מין כתב סתרים שמתכתב עם העלילה. בדיוק כמו הדמות הראשית, קפקא, אנחנו נדרשים ללמוד על עולם זר ומוזר שלא מוכן באמת להיפתח אלינו.
ברמת השטח, הספר מספר לנו על קפקא, נער צעיר שנמלט מביתו בחיפושים אחר משהו לא ידוע. בצירוף מקרים, זקן בשם נאקאטה יוצא אף הוא למסע שאין לו סוף אמיתי או יעד ממשי. אבל הסיפור הזה הוא רק פני השטח, כי כל הספר נותן תחושה שמשהו גדול, משהו קדמוני מאוד זוחל מתחת לפני השטח ומנסה לספר לנו על עצמו מבלי להיראות.
הספר הזה הוא חוויה חד פעמית, כי כמו שאמרתי כבר הוא לא מובן. בהתחלה אמרתי לעצמי היי, אני כבר בעמוד 100 ואני לא מבין. ואז בעמוד 200, אותה מחשבה חזרה ונשנתה בעמודים 300 ו 400 וגם בסוף הספר. הוא חוויה משונה, של חוסר וודאות וידע. במהלך הספר אנחנו ניתקל לא מעט פעמים בדמויות שופעות דברי חוכמה, באירועים משונים וחסרי הסבר שאין להם שום פתרון כלל וכלל, גם בסוף הספר.
יכול להיות שאני קצת חוזר על עצמי, אבל החוויה שהקריאה בספר הזה העניקה לי היא באמת משהו מיוחד.

הכתיבה של הספר מהטובות והמיוחדות שקראתי, וללא ספק פשוט נשאבתי אל תוך הדפים, ופשוט לא יכולתי להפסיק לקרוא את הספר, וכשהייתי חייב להפסיק, לא יכולתי להפסיק לחשוב עליו.

הדמויות בספר מורכבות בדיוק כמו כל הספר. אין הרבה דמויות, ולכן גם אין עומס וככה מתאפשר לנו להציץ אל כל דמות עמוק פנימה, אל מה שמניע אותה באמת וגורם לה לנוע. אלו לא תשובות קלות, פשוטות או מובנות, אבל המסע עצמו הוא מה שמשנה, ולא היעד.

אז לסיכום.
אם אתם בעניין של משהו שונה. של משהו אחר, של משהו שלא ייתן לכם תשובות או הנחות והקלות, מוזמנים להרים את הספר ולהתחיל לשקוע.


טריגרים מאוד נדרשים -
מין. בציר עלילה אחד כמויות גדולות, בציד אחר אין כלום.
אלימות. לא באמת הרבה, אבל יש סצינה אחת מזעזעת שלא הייתי באמת מוכן אליה נפשית. יש מעט אלימות במשפחה, לא תמיד פיזית.
פילוסופיה. הרבה חפירות פילוסופיות.

"למסע דרוש רע, לחיים - חסד" מתוך הספר ..
מי שלא חווה מרד נעורים כזה או אחר בילדותו פיספס משהו..
החופש כשאתה ילד לומר לעצמך:אני כועס,אני הולך,..
לוקח תרמיל מתכנן נגד כל העולם תכנוני על ומרגיש שאתה יכול לעוף,
החופש להרגיש כך בגיל טיפש עשרה
לגיטימי !בדיעבד מרד כשלב בעצמאות שלנו.
כי סך הכל ילד זה רצה לומר שהוא כועס ושיתיחסו אליו ברצינות..
אני תמיד מרדתי והגעתי עד הספסל מטר מהבית כדי לומר שאני כועסת!
העלילה בספר מתרחשת בשני קווים מקבילים שסבוכים זה בזה ומצטלבים בעיקר
לקראת סוף הספר.
סיפור על ילד בן 15 שתכנן בקפידה איך הוא עוזב את הבית לעולמים,המסע שעבר
הוא מסע/הרפתקאה ברחבי יפן אך גם בתוך הנפש שלו כשהמטרה בסופו של דבר
להיות שלם עם מכלול חייו.
הסיפור השני במקביל הוא על ילד שיצא עם כיתתו לטיול ביער ומשהו לגמרי מטאפיזי קרה שם.
משהו ששינה והפך את חייו כמבוגר "שמרחרח" את החיים והולך "אחרי אפו, כדי למצוא דרכו.
אמנם המוני דפים קרוב ל 600 אך הם חולפים בהנאה צרופה.
מורקמי מבקש מהקורא להתבונן פנימה אל הנפש גם שלנו וגם של גיבורי העלילה
ולחוות איתם רצח,מין,אהבה,חברות,הגינות..
יש הרבה דמיון בספר, הרבה מטאפיזיקה שזורה במציאות והופכת הכל לכל כך
אמיתי,בהחלט חוויה לקורא..ממליצה בחום.
(תודה ליעל שהמליצה להתחיל את מורקמי
"מקפקא על החוף")

מוראקאמי הוא סופר טוב אבל אני לא נותן לספר 5 כוכבים בגלל הכתיבה שלו אלא בגלל שמוראקאמי בעיני יותר משהוא סופר הוא מורה רוחני.
הוא מצליח להביא אותך דרך מילים עטופות בכריכה פשוטה עם תקציר שנראה דיי תמים לסיפור נפלא ומלא שאלות שמתעצם עם הזמן ובסוף מביא אותך למצב
מדיטטיבי טרנסצנדאלי והייתי אומר שאפילו להארה קטנה אבל לא הארה כמו שאתה מבין פתאום משהו או שעולה לך איזה רעיון חדש אלא הארה רגשית ונפשית יותר.
אבל לנסות לתאר את זה זה כמו לתאר איך מרגישה מדיטציה אז אם אתם לא ממש מצליחים להבין בבקשה תקנו את הספר תנו לו קצת זמן ותצללו אליו באמת. זה כבר יעשה את שלו.

מאות עמודים שנקראים כמו עשרות. זאת הגדולה של מורקמי