הספר השני של מלמוד שאני קורא - הראשון היה "העוזר" - וההתרשמות שלי עד כה היא שמדובר במין יהושע קנז ניו-יורקי, שגיבוריו הם עלובי חיים בודדים, שגרים בבתי דירות ועושים את המוות איש לרעהו. "הדיירים" הוא הכלאה בין קנז ובין "הגמל המעופף ודבשת הזהב" המופתי של מגד, שגם הוא עוסק בשני שכנים לאותו בניין מגורים שעוסקים בכתיבה ומתעבים זה את זה, וחוץ מהעיסוק בכתיבה ומהשנאה זה לזה הם חולקים גם חיבה משותפת לאותה עלמה. אלא שאצל מגד מדובר בקומדיה משעשעת ואילו בספרו של מלמוד יחסי השכנות עכורים ותוססים איבה אישית, מקצועית וגזעית, ואין בהם יותר מדי הומור.
שמו של הספר מטעה במקצת שכן רק הארי לסר, הסופר היהודי שעמל כבר עשר שנים על ספרו השלישי, הוא דייר בבניין הנטוש והמיועד להריסה. הגיבור השני של הרומן, וילי ספירמנט, פרח סופרים שחור, מלא וגדוש בזעם, איבה ואלימות מתפרצת, אינו דייר בבניין אלא פולש, שמשתמש באחת הדירות העזובות והקפואות לכתיבת יצירותיו, שכמו מחברן הן עתירות ברגשות קיפוח, אפליה, זעם, אלימות ושאר סוכריות קופצות.
חיפשתי מידע במרשתת על אודות מלמוד הלז, וגיליתי שבין השאר כתב את הסיפור הקצר "קיץ של קריאה" (summer's reading) שאותו היה עלינו ללמוד במסגרת שיעורי אנגלית בתיכון. ומאליו ניעור הזיכרון והעלה כנגדי את דמותו של המורה לאנגלית, חסיד ברסלב שפאותיו משוכות למעלה ומוצנעות היטב מתחת לכיפתו השחורה, והוא מדבר במבטא אוסטרלי בלתי ניתן להבנה, בעברית ובאנגלית כאחד. בשבועות הראשונים של שנת הלימודים מובטחים היו לנו כמה שיעורים חופשיים מכיוון שנסע להשתטח על קבר הרבי באומן. אותו מורה חסיד לא נתן ציונים במספרים אלא בהערכה מילולית, ואם כשלת היה מזכה אותך בתואר poor, עולב בלשון ימינו. מדוע החליט אותו מאור חינוכי להוסיף על אכזבת הכישלון גם עלבון מילולי - אולי התשבי יבאר ביום מן הימים.
בחזרה לרומן - כמו ב- "העוזר", גם כאן עוסק מלמוד במערכת יחסים רוויית מתח וקונפליקט בין יהודים ושאינם. אלא שכאן נוסף על המתח הבין - דתי גם המתח הבין - גזעי, שכן לסר הוא יהודי וגם לבן, ווילי ספירמנט הוא שחור שמודע מאוד לצבע עורו, ולמעשה המרכיב האמנותי שבכתיבה הוא משני אצלו, לעומת השחרור והגאולה שהיא מעניקה לאדם השחור, והם הם תכליתה האמיתית. אצלנו, במדינת ישראל בעשור השלישי של המאה ה-21 המתחים הבין גזעיים האלה נראים ארכאיים ולא קשורים לענייני השעה, אבל אני מניח שכשהרומן של מלמוד התפרסם הוא היכה גלים בארצות הברית, שרק כמה שנים קודם חוקקה חוקים המבטלים את אפליית השחורים שהייתה מעוגנת בחוק.
מילה אחרונה לגבי התרגום. אני אוהב את העברית המיושנת והארכאית של התרגומים הישנים, אבל יש לי הרגשה שכאן המתרגם הגזים. הוא ממציא מילים, לרוב כשיש צורך לתרגם קללות משפתו המלוכלכת של וילי (מזונן, זובן) ולעתים מקשט את משפטיו בביטויים תלמודיים כמו 'הלכה חמורך'. (כמו שבתרגום של "עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי" נכתב על נאצי כזה ואחר שהוא "לא חמימא ולא קרירא", ביטוי ששעשע אותי מאוד כשקראתי את הספר עב הכרס ההוא) למרות שאני גורס תמיד כי החיים קצרים מדי לקריאת ספרים באנגלית, את הספר הזה הייתי שמח לקרוא גם בשפת המקור.
