“בשנות ה-90' יוסף אל-דרור היה הדבר. ההברקות שלו ב"שער האחורי" (שהוא כתב עם עוזי וייל) ובייחוד ב"חמישיה הקאמרית" היו טעם חדש, נרכש ונוצץ. אוי ואבוי לך אם לא נהנית או לא הבנת את עומק ההברקה. סימן שאתה לא צעיר.
כתיבה פוסט-מודרנית, חשיבה מחדש מהן מילים ומהי תקשורת מילולית, בדיחות בלי פואנטה - זו הייתה השפה החדשה.
גדי טאוב ב"המרד השפוף" ראה בו, כנראה שבצדק רב, את אחד משופרות הדור.

חוששני שלקרוא היום את המחזה "המובן מאליו" שמכיל את כל הרכיבים הנ"ל היא מעשה שלא בעיתו. לא כיף לקרוא את זה, זה לא מצחיק, וההברקות הרבות טרחניות.
כמובן שאין עלילה, והכל מתבסס על חילופי משפטים שבקושי אפשר לקרוא להם דיאלוגים. הדמויות מגיבות בדרך כלל לדברי הדמויות האחרות ב"מה?", "מה אמרת?", "מי?" וכד'.
כל המחזה הזה הוא פאנץ' אחד גדול נטול פאנץ'.
לפעמים מסתבר שמהכי חדש והכי אופנתי, גם בשדה האינטלקטואלי, פג התוקף הכי מהר.

אני זוכר שגדי טאוב, בספרו הנ"ל, ציטט מונולוג מבריק באמת של אחת הדמויות, ובו הדמות מפרטת רשימה ארוכה ארוכה של גדולי הספרות העולמית שהוא מעולם לא קרא. גם היום זה קטע מצחיק שפוגע בול בנטייה האנושית לניימדרופינג ובצורך להרשים.

שורה תחתונה? חוששני שכבר לא כדאי לטרוח.”

“מחזה נפלא שנשכח עם הזמן.
ג'ו אל דרור, (בין היתר,מהכותבים של החמישיה הקאמרית)
במחזה סוריאליסטי וקורע מצחוק,
ובו זמנית נוגע באמיתות העמוקות ביותר של עולמנו הרקוב.”