שתי הבנות שלי מספרות סיפורים בדרך שונה. הבכורה בשני משפטים וישר לפואנטה. הצעירה מתחילה מרקע היסטורי, מתבלת בניואנסים והמון פרטים שמשום מה רק לה נראים כחשובים, לפעמים גם היא וגם קהל השומעים שוכחים לשם מה התכנסנו, ולמען הגילוי הנאות, גם אני מספרת סיפורים באופן זה. לצערי הבנתי שבעלי הפרעת קשב וריכוז לא צולחים את הסיפורים שלי, והם רק מהנהנים כשיש הפסקה בסיפור ואני לוקחת אוויר לנשימה. לשם מה כל ההקדמה הזו? להמחיש לכם מה דעתי על הספר. מקווה שהצלחתי. ואם לא, אעשה כמעשה בתי הבכורה. לעניין. תאחלו לי הצלחה.
אוקיי, אז כמחצית מהספר מיותר. שקלתי לזנוח אותו פעמים רבות. הוא מתחיל עם הדמות הראשונה המספרת בגוף ראשון כמו יומן אישי את מהלכי חייה מהרגע שגילתה שבן זוגה (מי שחשבה לבן זוגה) עומד להתחתן עם אישה אחרת. מייגע. כל כך מייגע. כמו לקרוא יומן של נערה בגיל ההתבגרות. רק אותה זה מעניין ולא באמת מתרחשים דברים. כשנכנסת דמות נוספת המספרת את הסיפור בגוף שלישי, הספר מעניין יותר. הדמות השלישית בגוף ראשון הינו תיאור מזעזע של אישה אלכוהוליסטית. אך ורק כמעט מנקודת המבט הזו. שוב בגוף ראשון וחוסר החיבור זועק. הדמות הרביעית, בגוף שלישי ומן הראוי היה לתת לה יותר מקום, לטעמי. למרות אורך הספר ואורך המונולוגים הדמויות די שטחיות למעט גרייס. מה אני באה לומר? הספר מתנדנד בין מספר קולות, מסופר בגוף ראשון ושלישי לסירוגין וזה בסדר אבל המעברים מקריאה של דמות שטחית לדמויות קצת יותר עמוקות תוך כדי העלאת סוגיות נוספות מכבידה ומתישה. המון סיפורונים קטנים שלא קשורים אלא רק לרצון הסופרת להמחיז אפיזודות משפחתיות שאינן רלוונטיות. מה קשור האחיינית המתנשאת בת התשע של החבר של גרייס? למה הסיפור על המסננת על הראש שלו ותיאור לפרטי פרטים של סצינה משפחתית שלא קשורה לעלילה? איפה עורכי הספר? למה לא עצרתם????
הנושא מעולה, חשוב ויכול היה להיות מעניין לקרוא נקודות מבט שונות על אותו גבר. הסיפור הוא כמובן על גבר כריזמטי, נאה ומצליח שחיי כל הדמויות קשורים אליו ואין ספק שהוא סובל מהפרעת אישיות קשה, נרקיסיסטית לדעתי הצנועה אבל המעניין פה, שלא נידון בספר הוא מה גורם לכל אישה להסכים לקשר הבלתי ראוי, לסקס קינקי, להשפלות, להיעלמויות שלו, להתעללות מינית, רגשית ופיזית. אחת הדמויות הצהירה על הרצון בלהיות "קולית" או זורמת אבל אין מעבר לכך. התיאורים על המפגשים בפאבים כל כך מיותר, על הכתבות החשובות שלא מתפרסמות טוב ועל טרנסג'נדרים או קרוס דרסרים (מי בכלל ידע שיש משהו כזה או הבדל ביניהם)חשוב אבל ארוך ומעיק כל כך. היה מן הראוי להפחית ולא להכניס את הכל למישמש אחד גדול שנגמר בקול ענות חלושה.
אז מה אני אומרת בעצם? קצת שכחתי כמובן בדרך לפואנטה. בגדול, בין חצי לשלושת רבעי מהספר מיותר. אם הצלחתם לצלוח 400 עמודים אז בהצלחה עם ה400 הנותרים.
ואם כבר שם לספר, אז כל דבר חוץ ממקסים.

בעיניים פעורות היא שאלה: "את? קראת את זה?"

כן, קראתי. אפילו מהר. חשבתי לפרגן לעצמי. אני קצת צריכה את זה עכשיו מכל מיני סיבות וחשבתי שהנה הזדמנות, ספר שהבטיחו לי שהוא לא לגמרי אידיוטי ויש איזה סיכוי שהוא פשוט יעשה לי נעים, סוג של לטבוע בצרות של אחרים, צרות שאמורות להיות כאלה שלא שווה להתייחס אליהן מידי ברצינות, בעיקר משום שאת יודעת שבסופו של דבר הן הולכות להיפתר. כמו קומדיה רומנטית, רק שעם שמונה מאות ומשהו עמודים זה יכול להספיק לקצת יותר מתשעים דקות.

כשאת מתחילה לקרוא רב מכר מהסוג שמכונה ספרות נשים, את יכולה להתייחס לזה כאילו עשית מנוי לפילאטיס. זה צריך להיות פשוט, מובן ולעסוק בנושאים הקשורים באופן מובהק למגדר, דהיינו, אימהות, זוגיות, בית וקריירה, כשהכל מנוהל תחת מתווה מתוכנן וידוע.

יש גם כמה דברים שאת צריכה להניח מראש:

כל אשה רוצה קודם כל להתחתן

וכמובן, איך לא?, ללדת ילדים

היא גם תקפיד להעדיף את טובת ילדיה על פני טובתה האישית

ואם אפשר, גם את טובת בעלה

כיוון שאנחנו במאה העשרים ואחת, היא גם תחפוץ בקריירה, אבל לא חלילה אחת שתעמיד בספק את אחד מן הסעיפים הקודמים.


מריאן קיז עושה הכל נכון, כלומר, היא כותבת פה ספר שלכאורה יושב בתוך מגבלות הז'אנר. הוא מובן, כלומר ישיר ובעל מסרים ברורים מאד,, והוא פשוט, את לא צריכה להתייגע כדי להבחין בין הרעים והטובים, וגם כשהטובים, או הטובות, לוקים במגבלות שאינן מתיישבות עם הראוי או המכובד, יסופקו כל ההצדקות הנדרשות.

ויחד עם זה, היא יוצאת מהקווים. היא מטפלת בנושאים שהדיבור, בתוך המסגרת הזאת, לא יאה להם. היא מרשה לעצמה להטיל ספק בהנחות לגבי רצונותיהן, תפקידן וכוחן של נשים, מתעסקת בזהות מגדרית, בהתמכרויות ובאלימות, והיא עושה את זה בחן נטול התרסה, יותר גל גדות, פחות ניקול ראידמן, מכינה שייק אופנתי למי שקשה לו לבלוע ודואגת שכולם כולם יצאו בסופו של דבר מרוצים.

לא ספרות גדולה, לא אתגר גדול, אבל כן מעניין וכן נהניתי.

ספר שמתחיל רע, ממשיך עוד יותר רע, ואלמלא הסוף המנחם, אי אפשר היה לעכל אותו בכלל.
וכשאני אומרת רע, אני מתכוונת לזה.

ההתחלה מרגישה כמו רומן נבוב ושטחי, שבו גם הפונט ילדותי משהו משדר תת רמה.
לולה, בחורה שהחבר (הידוען) שלה עזב אותה באופן משפיל ביותר – הודעה בעיתונות על נישואין לאחרת בעודם חברים - מתוארת כהרוסה, שבר כלי, נטולת כל שביב של כבוד עצמי, מניחה לעצמה להתמוטט ולהרוס לעצמה את הקריירה בעקבות פרידה זו.
ובמקום לשנוא אותו או לרצות לנקום בו - היא עוד רוצה להחזיר אותו אליה!
אישה שנשברת באופן מביש כזה, ללא טיפת כבוד עצמי?! לא מרגיש נעים.
מרגיש אפילו כמבזה את המין הנשי. איך הרגשתי כשקראתי את זה?! – "נו באמת".

אבל הבנות שלי דחקו בי.
אמא – תקראי את זה. אל תתייאשי.
אני מודה. מה שהחזיק אותי להמשיך לקרוא בספר הזה היה העידוד שלהן.
גם רציתי לדעת מדוע הן כל כך התרשמו מהספר הזה.
לכן הייתי נחושה לקרוא בו, למרות שחשתי בוז כלפיו. בהתחלה.

לאחר שחציתי בקושי את הפרק הראשון אודות לולה... השתנה הפונט לרציני... דמות חדשה תוארה, גרייס, עמוקה יותר, והעלילה קיבלה תפנית איכותית ומפתיעה.
התחלתי לקרוא בספר.. מרצוני שלי.
...
משסיימתי אותו, לאחר לילה ארוך שבו לא יכולתי לעצום עין אלא להמשיך ולקרוא...
(800 עמודים!)

הבנתי.
ועוד הבנתי.
וגם את זה הבנתי.
הרבה אסימונים נופלים.

*
עברתי תהליך של היכרות עם לולה. כמו בהיכרות בחיים. לאט לאט. בשכבות. פתאום לא בזתי לה עוד. היא טוותה את סיפורה של לולה כך.. שבסופו של דבר קלטתי את המסר... זה הרי מה שאנחנו מרגישים כלפי אישה מוכה. אנחנו בזים לה. למה היא לא קמה ועוזבת?! איזה מן טיפשה היא?! הסופרת היטבה לייצר אצל הקורא את התחושה ש-לולה מטומטמת. כאילו לגרום לקורא להרגיש את מה שהחברה בדרך כלל מרגישה כלפי נשים כאלו.
אבל לולה היתה רחוקה מלהיות מטומטמת.
הסופרת יצרה מצב שבו איכשהו אפשר היה להבין את ההתנהגויות שלה, למרות שהיה קשה לקבל אותן, ומתחושת בוז שהיא יצרה כלפי הדמות, מועבר הקורא להערכה! התמרה מביכה ומדהימה כאחד.
אם הנזק שנגרם לחייה של לולה, כתוצאה מהפרידה מהחבר שלה - היה תיאור לא קל - הוא היה כאין וכאפס לעומת מה שקרה עם מרני. מרני הייתה דמות קשה לעיכול. הרגשתי שאני קוראת למרות העלילה. הרגשתי כאילו מתעללים בי. כל השלבים של החשיפה של הדמות של מרני היו קשים לעיכול. מההתחלה ועד הסוף. מרני הייתה הדמות הקלאסית של אישה "מועדת".
אבל גרייס – כשמה כן היא. הייתה ברכה לאגו הנשי. אישה שאנחנו מעריכים. וגם היא נלכדה בתסבוכת הזו. כמעט. לא היה חסר הרבה. בדיעבד מסתבר לקוראים שאם מרני לא היתה שם – זה היה קורה גם לה, לגרייס.
המסר נקלט היטב. כולנו בני אנוש. זה יכול לקרות לכל אחת – גם לאישה העצמאית והאינטליגנטית ביותר.
כשגבר חתיך, מצליח, כריזמטי ומסנוור – מפעיל את "קסמיו" על אישה ומניח לה להבין שהיא הבחירה שלו, גם האישה החכמה ביותר עלולה "ליפול בפח".
הספר מתאר את זה כל כך בחיות, וכל פעם מזווית אחרת - כיצד הוא מתמרן נשים לכבות את נוריות האזעקה שלהן, עד שהן "מכורות" אליו. בסופו של דבר הקורא מבין שאותה אישה שבזת לה קודם היא בסך הכל בן אדם. בן אדם – כמו כל יצור אנוש שכמה לאהבה. והכמיהה הזאת - היא היא שמאפשרת את הניצול הזה. במיוחד כשמדובר באישה אינטליגנטית, שיודעת שאין מושלם ושתמיד יש תכונות שראוי "להחליק" כשמתאהבים/ כשרוצים מערכת יחסים. וכשמדובר בגבר שיודע גם לתמרן את הרגשות שלה, גבר רגיש מספיק על מנת לקלוט אותה, את הרגישויות שלה ואת נקודות התורפה שלה.. ומבריק מספיק על מנת לפעול בהתאם ולתמרן את הרגשות שלה, קשה לתאר כמה עוצמה פנימת ונחישות נדרשת, על מנת שלא ליפול לתוך המלכודות הזו.
"פאדי דה קורסי" – "גיבור" הסיפור - היה מסוג הגברים הללו, שמסוגל לתעתע ברגשותיה של כל אישה ולנצל נקודת תורפה באישיותה על מנת לנצל אותה כצעצוע מזדמן, עד שצץ צעצוע חדש או עד שהוא מיצה ואיבד עניין.
והוא לא מתואר כדמות "שטוחה".
הוא, החתיך ההורס, הכריזמטי, המיני מאוד, - הוא גם אדם רגיש! רגיש מאוד אפילו. ומוכשר וחכם! פאדי הוא גבר, שכנער בגיל ההתבגרות התייתם מאם ונותר בן יחיד לאבא.. משוגע. נסיבות חייו הובילו אותו לגדול להיות גבר "מתוכנת" שניחן בקור לב מקפיא דם. מנוול ואכזרי. ללא שום כבוד לנשים כבני אדם. מסתבר שהרגישות הזו וחריפות השכל הם כלי שרת מהמסוכנים ביותר. והוא היה מהסוג הגרוע ביותר.
גבר מסוגו יניח לאישה להאמין שהיא אהבת חייו כל עוד זה נוח לו, ואז פשוט ייעלם בלי להגיד מילה. אבל כשחושבים שהכי גרוע מאחורינו - מתקלפת עוד שכבה והקורא מתוודע לגבר אלים, שפשוט... באיזשהו שלב, "מפוצץ" את אותן נשים שאהבו אותו במכות, מהלך עליהן אימים, מאיים עליהן והופך אותן לשבר כלי.
מריאן קיז קצת "מרחמת" על הקוראים שלה בתיאורי האלימות.. ואתה איכשהו מבין שזה גרוע יותר. אבל נוכחותה של האלימות עזה. הקורא קולט היטב שהאלימות הזו אינה רק פיזית. היא מתחילה בהשתלטות על הנשמה של הקורבן ושיעבודו הרגשי.
וכל המרכיבים היו שם. (..) העלילה נרקמת בשכבות, כל פעם חודרת עמוק יותר, כשלעיננו נפרשת הדמות של פאדי כבעל דפוס של גבר אלים, שמצליח לסובב את הראש לנשים רבות ובסופו של דבר להרוס אותן.
כמעט.
איזה מזל שזה כמעט, כי אז הספר היה בלתי ניתן לעיכול, גם ככה היה מספיק קשה לקרוא אותו!
ככל שזה נוגע לאיכות הספר - זאת פעם כמעט בודדה שהסוף ה"טוב" (הכל יחסי..) היה נסלח.
*

ואני חייבת לציין שאני בהחלט שמחה שהבנות שלי קראו את הספר הזה. כל כמה שהוא קשה.
משיחה שלי עם הבנות שלי:
- למה לולה הסכימה ל..? – כי היא הייתה מופתעת ולא רצתה להיתפס כ"חנונית" ולא היה לה הרבה זמן לחשוב על תגובה ואפילו שהאינסטיקנט שלה זיהה בעיה, היא לא הייתה מספיק מודעת למשמעות של זה.
- ומה היה קורה אם לולה לא הייתה מסכימה ל... ?
- אה, אז היא לא הייתה מסתבכת עם פאדי, אבל היא לא הייתה יודעת את זה.

כי זהו ספר שבו נוכחים לראות תהליך של שיעבוד רגשי בטרם אלימות פיזית וכמעט חווים את זה. כי זהו ספר שמעלה למודעות תהליכים "רומנטיים" בעלי פוטנציאל נזק. אז נכון, מודעות היא אמנם לא התנגדות האולטימטיבית, אבל היא בהחלט יכולה לעזור!

זה הספר הרביעי של מריאן קיז שאני קוראת כמעט ברצף, והמגמה המסתמנת ממשיכה, כמו מעין חוק טבע. כל ספר שלה יותר טוב מקודמו. כל ספר שלה שובה אותי חזק יותר.
אהבתי יותר מתמיד את כל אחת משלוש הגיבורות הראשיות – לולה, הסטייליסטית מלאת החיים; גרייס, העיתונאית החריפה והחצופה; ואפילו מרני, אחותה התאומה, היפהפייה והשבורה. צחקתי לעיתים קרובות עוד יותר (בעיקר בזכות לולה). והבנתי פרט חשוב על מריאן קיז: היא מסוג הסופרות שגורמות לי לרצות לכתוב בעצמי. היא גורמת לי להרגיש כמו גיבורה בסיפור על חיי. אני לא יכולה לחשוב על משהו שמעיד בבירור רב יותר על הצלחתה לפרוט על מיתר עמוק בתוכי. ולא מצליח להימאס לי ממנה.

מדובר בפנינה פמיניסטית. ב-"צד השלישי של הסיפור" קיז מרומזת, נושפת את האג'נדה שלה בעדינות רבה, רק דרך ג'וג'ו. כאן הספר כולו צועק אותה. הוא גורם לי לחרוק שיניים בתסכול. הוא מעיר בי לוחמת צדק קטנה. איזה נושא לא נכנס לכאן? אל-הורות, אלימות נגד נשים, זהות מגדרית, פוליטיקאיות ונשים עם כוח, יחסי מין, שמרנות, צדקנות, רפואת נשים, מערכות יחסים בריאות וחולות, זנות, אונס, והיחס של התקשורת, החברה, החוק והמשפט לכל אלה.
קיז קצת משחקת עם הראש, משחררת את המידע מתי שבא לה, לא תמיד בסדר הכרונולוגי, גורמת לנו להיות שבויים חצי ספר בקונספירציה מסוימת על אחת הדמויות ואז הופכת את התמונה. היא חזקה בטוויסטים, ובניגוד לג'ודי פיקו – היא דואגת שתהיה להם סיבה עמוקה, ושנהנה מהם עד הסוף. היא מלהטטת במחשבות, היא כמעט פולשנית. אין ספר שלה שלא גרם לי להגיד את זה עליה: היא סוג של פסיכולוגית.

ובונוס: זה שיש הפתעות אדירות לאורך הדרך, לא פוסל את ההנאה בקריאה שנייה. קיז שנונה וכיפית ובסיום הספר מיד חזרתי לדפדף בו בגעגועים. היא סופרת ששווה קנייה, לא רק השאלה. וזהו, זה רשמי: אני מעריצה.

רומן מעולה שעוקב אחרי ארבע נשים והקשר שלהן אל הכוכב הפוליטי העולה באירלנד- פאדי דה קורס. כל אחת מהן חייה את חייה עד שאירוע אחד משנה את המסלול. מדובר ברומן ארוך (800 עמוד) המסופר ממספר זויות ראייה. העלילה שבו מצחיקה לפרקים ועצובה לפרקים.
זהו הספר הראשון שקראתי של מריאן קייז ואני חייבת להשיג גם את שאר ספריה. היום, במקום לכתוב עבודה עצרתי הכל ונשארתי כל היום במיטה עם הספר הזה בלי יכולת של ממש להתנתק. פשוט ספר מעולה !

ספר מקסים עם שם מקסים לא פחות - על אף הגבר הלא כ"כ מקסים שנמצא במרכזו :)
אני עדיין בשלב הקריאה ונהנת מכל רגע,
ספר בהחלט מומלץ!

איזה ספר מקסים!
איזו הנאה, כתיבה זורמת מתובלת בהומות ובשנינות, בסרקזם וברגישות.
נכון שלפעמים קצת הלכתי לאיבוד במבוכי זכרוני הדלוח, והיה עלי להתאפס ולזכור איפה הפסיק בפעם האחרונה הסיפור של דמות זו או אחרת, אבל העניין לא פגם כהוא זה בחדוות הקריאה ובתענוג המתבקש מאליו.
קיז מצליחה להעביר קשת של רגשות בצורה מרשימה, ובתיאור דמותה של ה'מתמכרת' כשרון הכתיבה שלה עושה את זה בגדול.
לקרוא ולברך על כך שהספר כזה עבה.

אחרי ביקור של שלוש וחצי שעות בערך בין דוכן לדוכן בכיכר רבין בת"א יצאתי עם רשימה די מכובדת של ספרים שסומנו כ"ספרים ששווה לחפש בספריה". אחד הספרים הנ"ל הוא "איזה גבר מקסים" של מריאן קיז (שכתבה עוד 2 ספרים שכבר מזמן 'מסומנים' אצלי, אבל טרם הצלחתי להשיג).

טוב, אז יכול להיות שציפיתי ליותר מדי מהספר הזה - כלומר, כשקראתי את מה שכתוב מאחורי הספר זה נשמע ממש טוב (חוץ מזה שזה גם ספר חדש, ולא תמיד יוצא למצוא ספר חדש בספריה) - ויכול להיות שהספר הזה באמת קצת מאכזב.

בעיקרון, הספר כתוב מנקודת המבט של ארבע הנשים המאוהבות ב"גבר המקסים" - פאדי דה-קורסי, פוליטיקאי חתיך וכריזמטי עם שורה ארוכה של אקסיות, שמחליט לפתע פתאום להתמסד ולהתחתן עם אחת מהן (אלישה. למען האמת יש בערך חמישה-שישה עמודים שמתוארים מנקודת המבט שלה, אבל בעיקרון. גם היא אחת מהבחורות המוזכרות מאחורה, אז שיהיה).
מסיבה לא מובנת לפאדי היקר והמקסים יש חברה נוספת: מישהי שהיא לא ארוסתו, אבל מנהלת איתו קשרים רומנטיים ביותר כבר מעל שנה, ומופתעת לגלות שהיא התארסה בלי שפאדי אמרה לה כלום. עד שהיא מגלה שלמען האמת היא לא התארסה, אלא סתם זרקו אותה כמו גרב ממש-ישנה (לולה. למען האמת ממש אהבתי את הקטעים שלה, אחרי המאה עמודים בערך שלקחו לה להשתחרר מהרחמים העצמיים על זה ש"פאדי המתוק והמושלם זרק אותה").
האקסית הבאה היא אחת שלמען האמת פאדי דה-קורסי הוא החבר הראשון שלה, והעובדה שהוא זרק אותה הרסה את חייה לנצח, ככל הנראה, והיא איבדה לנצח את בטחונה העצמי (מרני. המון קטעים רוויי אומללות ורחמים עצמיים.).
אחותה התאומה של מרני היא עיתונאית השונאת את פאדי מסיבה ממש לא-מובנת שמתבררת רק לקראת סוף הספר, ורודפת את לולה דיילי בניסיון לברר פרטים לגבי הרומן שלה עם פאדי (גרייס. לדעתי היא דמות פשוט מעולה. ממש אהבתי אותה).

זה בגדול לגבי הספר. אני רוצה לדייק רגע: זה לא שלא היה לי כיף לקרוא אותו. רוב הספר היה באמת נחמד, אם אפשר להתעלם מהקטעים מעוררי-הרחמים של מרני, על 100 עמודי האומללות ומשבר הביטחון העצמי של לולה ועל עוד כמה קטעי-פרולוג בלתי מובנים במעברים בין דמות לדמות. למען האמת, אני התחרפנתי מהמעברים בין הדמויות. עד שהצלחתי לחבב את לולה ולהתעניין באמת במה שקורה לה, קיז החליטה שהגיע הזמן לעבור לדווח לנו על גרייס. בשלב הזה, ציפיתי להבין למה גרייס ניסתה לרדוף את לולה עם תחילת הספר, אבל מסתבר שקיז עוברת בין דמות לדמות וממשיכה לספר את חוויותיה עם חור גדול מאוד של מה-לעזאזל-קרה-בתקופה-שהתעסקת-בדמות-אחרת. כשהצלחתי סוף-סוף להתחבר לגרייס (וכן, למרות שבסופו של דבר החלטתי שהיא דמות מעולה - לקח לי המון זמן להתחיל לחשוב ככה), קיז מחליטה שהגיע הזמן להעלות את מרני על הבמה.
אני נאלצת לציין שאת מרני ואלישה אפילו לא טרחתי להתאמץ לחבב.

בסופו של דבר, לאחר ייאוש מוחלט מהקפיצה המעצבנת בין הדמויות, החלטתי לגמור את כל הקטעים של לולה, ואז לעבור לכל הקטעים של גרייס, עם רפרוף קליל וקליטת המידע החשוב מהקטעים של מרני, ככה שהרסתי לעצמי באופן מוחלט את האפשרות להינות מהמאמץ לנחש את "הסוד האפל" שרודף את שמו של פאדי דה-קורסי ואת עברו עם נשים. אבל אני ממש מצטערת, זה באמת היה יותר מדי.

וואו. כשקראתי את הביקורת שלי ממש הצטייר ממנה כאילו הספר הזה ממש גרוע ולא שווה לבזבז עליו את הזמן. אז אני רוצה להדגיש: זה לא נכון. זה ספר חביב ונחמד. כל מה שניסיתי להגיד, בעצם, זה שזה פשוט ספר סתמי, שלא משאיר אותך עם שום הרגשה של רצון לפתוח אותו שוב אי פעם.
פעם אחת מספיקה בהחלט.

ספר שאין שום קשר בין התקציר שלו לעלילה האמיתית: לא מצחיק, לא קליל ולא נעליים. הקפיצה בין הדמויות עולה על העצבים ומייגעת. מעלה בעיה כואבת של אלימות בין בני זוג ולמה נשים נשארות במערכת יחסים כזו ולא עוזבות. על זה הספר! ואת זה מגלים בערך אחרי 400 עמודים שזה חצי מהספר. בקיצור - לא לקחת לחופשה כי הוא כבד מידי (תרתי משמע...)